מירי מסיקה נכנסה השבוע לרשימה השחורה של לא מעט אנשים ונשים השבוע, לאחר שבישרה ברשתות החברתיות על שיר משותף שהיא עתידה להוציא בקרוב עם אייל גולן. הסיבה לזעם היא פרשייה משנת 2013 במסגרתה נחקרו חשדות לניצול לכאורה של נערות על ידי הזמר וסביבתו. התיק נגד גולן עצמו נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות כעבור קצת יותר משנה - אבל הכתם נותר, וכמו במחזה השייקספירי ההוא, סירב להימחות והוא עולה מחדש מפעם לפעם בתחקירים, סרטי דוקו ועוד.
מסיקה לא הראשונה, כמובן. לפני מספר חודשים הודיע עידן רייכל על שיתוף פעולה עם גולן והתגובות היו דומות, וגם אביב גפן עשה את זה לפניו. אבל משהו במסיקה הכעיס יותר, במיוחד נשים, כנראה בגלל שהיא חרגה בכך מאיזו תדמית שנוצרה לה, או יצרה בעצמה, של אישה חזקה, ואישה חזקה = פמיניסטית כביכול. זו כמובן משוואה שגויה, אבל מובן למה זה יכול לבלבל.
יש באמת חפיפה משמעותית בין מה שמכונה "נשים חזקות" ופמיניזם. מירי מסיקה נחשבת לאישה חזקה משום שהיא דמות מובילה, מפורסמת ומצליחה, וגם משום שהיא סוחבת אחריה (או לפניה) מוניטין של דיווה תובענית. אישה שיודעת לדרוש דברים לעצמה היא אישה חזקה, לפי המשוואה התרבותית שלנו. בכלל, "אישה חזקה" היא דבר, מושג, ביטוי שמבחין אותה מנשים אחרות, שאינן חזקות, במשתמע. אבל זו הסתעפות של דיון אחר, אולי לזמן אחר.
גם אני התבאסתי מאוד לראות עוד דמות ציבורית מחבקת ומכבסת את אייל גולן בפרהסיה. בעיניי, רף ההוכחה הפלילי הוא לא הרף המוסרי שאנחנו צריכים להסתפק בו כחברה, בטח לא בתרבות. ואם יש מי שנפל רבב בהתנהלותו, שיתייבש. אבל לא הוכיתי בתדהמה וחשתי נבגדת ממה שעשתה מסיקה. רחוק מזה. היא לא שברה לי את הלב ולא ניפצה לי שום קונספציה. כגודל הציפייה, גודל האכזבה, ולא היו לי ציפיות מי יודע מה ממנה, זו האמת. התפיסות שלי לגביה היו שהיא זמרת, זמרת טובה אפילו, מבצעת פומפוזית, מטפחת דמות דיווה, ואוהבת מאוד תשומת לב. החבירה שלה לאייל גולן עולה בקנה אחד עם כולן.
עומק האכזבה שאנשים חשו לנוכח הצעד (היחצ"ני והנדוש עד זרא של החבירה לגולן) נבע במידה רבה מהפער הגדול בין הערכים שנדמה היה שהיא מייצגת ובין הערכים שעולים משיתוף פעולה שבעיני רבים הוא לא מוסרי ולא ראוי. אבל העניין הוא שמירי מסיקה היא לא פמיניסטית. קודם כל, היא עצמה הצהירה על כך בעבר בראיונות, ממש במילים "אני לא פמיניסטית" - ואף הוסיפה ושלחה את הפמיניסטיות לקפוץ לה, כפי שנוהגים המהדרין. אבל גם השירים שלה מספרים סיפור לא פמיניסטי בעליל.
את לא אישה פלדה
מירי מסיקה אמנם לא כותבת לעצמה את כל השירים, אבל בשירים שלה - אלה שהיא מבצעת, אלה שהיא מזוהה איתם, אלה שהיא בחרה לעצמה - הנשים תמיד שבריריות. הן לא נשים פלדה, הן נשים חרסינה. הן נשים שיש גבר שאומר להן "אני מפחד עלייך" - שתשכחי את הסיר על האש, ואת המפתח במנעול ויטרפו אותך זאבים. ושרק כשהוא מפחד עליה אז אין מי שיכול עליו. היא שרה על נשים ששותקות, נשים שגם אם יש להן כנפיים, הן מוסתרות במעיל גדול.
בשיר אחר שלה מסיקה שרה "נשים כמוני פעם היו שורפים על המוקד". הזמנים השתנו, המוקד עדיין בוער מפעם לפעם, אבל בעיקר ברשתות החברתיות. ולשונות האש אוהבות במיוחד לכלות נשים שלא מתייצבות לצידן של נשים אחרות. הן חומר בעירה טוב (גם אם מתכלה מהר). ספק אם זה מרתיע את מסיקה, אבל לא מן הנמנע שהמוקד הוא בדיוק איפה שהיא אוהבת להיות והמקום אליו קיוותה להגיע כשהחליטה לשתף פעולה עם אייל גולן.