כשהזוועה חוזרת לאפגניסטן, ההצגה "אלף שמשות זוהרות" היא כמו בעיטה בבטן

    הגרסה הבימתית של גשר לספרו של חאלד חוסייני מתארת במלוא הרגישות את מה שעולל ארגון טליבאן לארצו ואי אפשר היה להתיק ממנה את המבט. אם היה מי שחשש שהעיבוד הבימתי יחוויר מול המקור, הרי שגישה מינימליסטית ומשחק מושלם הביאו להצגה נדירה שמזכירה מהו כוחו של התיאטרון

    נועה גורן

    לעבד ספר לכדי הצגה או סרט זו אמנות, ונדירים האנשים שיודעים לעשותה. בעבר ישבתי בשיעור של הבמאי עידו ריקלין, וקלטתי - כמו שאר התלמידים - שאי אפשר ללמוד את מה שהוא עושה. ריקלין יכול היה לקחת ספר, כל ספר, ולהפוך אותו להצגה טובה, גם אם מדובר בטקסט מהורהר ומופשט. היה לו האומץ לדחוס מאתיים דפים לסצינה אחת, ולהבין אילו דמויות ופרקים אפשר להסיר בעיבוד. עיבודים מצליחים שכאלה אפשר היה לראות בגרסה הקולנועית לספרי "שר הטבעות", ובעונה הראשונה של "סיפורה של שפחה". את היפוך-הכישרון הזה אפשר היה למצוא בעיבוד האומלל לספרי "יומני הנסיכה". ככלל, מעטים הם הבמאים שלא "יהרסו" ספרים.

    בדיוק בגלל זה חששתי לצפות בגרסה התיאטרונית של "אלף שמשות זוהרות", אף שאני סומכת על שיקול הדעת של תאטרון גשר. ההצגה מתבססת על ספרו של הסופר חאלד חוסייני, שנולד באפגניסטן וזכה למקלט בארצות הברית, שם יכול היה לתאר בבטחה ובאנגלית מה עולל ארגון טליבאן לארצו. מילותיו קיבלו תחייה מציאותית חדשה בימינו, ולכן קשה לקרוא אותן: נשים מוכנסות לבתים, מוכרחות להתכסות, נאנסות ומתחתנות בכפייה עם חיילים. חייהן בסכנה מתמדת וגם בתי העסק של משפחותיהן מוחרבים עד היסוד. אם הן ייתפסו עם לק יורידו להן אצבע, וגם מבט ישיר לעיניי גבר יגרור גזר דין חמור - זוהי המציאות ולא סיפור בדיה. אינספור אפגנים מתחננים היום לברוח מארצם. זהו ההווה, ולכן הנושא רגיש, כמעט בלתי ניתן לצפייה.

    אי אפשר היה להתיק את המבט מהבמה. מתוך "אלף שמשות זוהרות" (צילום: אתר רשמי, ישעיה פיינברג)

    נוסף על כך, הספר עובד להצגה על ידי המחזאית האירית אורסולה רני סלמה, ותורגם לעברית בידי רועי חן, כלומר התגלגל פעמיים מאז הטקסט הראשוני, לעוד שתי תודעות מפרשות. פעמים רבות, הצגות כאלה משתנות כל כך הרבה עד שקסמן המקורי אובד. לא בכדי שמעתי אנשים נוספים מתלחששים בקהל, מקווים: "הלוואי וזה לא יהרוס את הספר". זה האתגר שעומד למול כל עיבוד.

    אבל בסופו של דבר, כולנו עמדנו ומחאנו כפיים עם תום ההצגה. כולם, בלי יוצא מן הכלל. מדובר בעיבוד מדהים, אולי באחת ההצגות הכי טובות שראיתי, המכבדת את הסופר, את הקהל ואת מרחבי הבמה. דיאלוגים שלמים מתוך הספר היו בשימוש, ושובצו יפה בפי הדמויות הודות למשחק מושלם, ולמעשה, ללא רבב. הבמאי, נועם שמואל, שולט בסיפור בכזו מיומנות - שהעלילה המורכבת, המתפרסת על תקופת חיים שלמה, לא אבדה מולנו. הדמויות החיו זכרונות מתודעותיהן, וגם דיברו זו עם זו מעמדת ההיזכרות. ההצגה עטפה את כל שהיא רצתה לדבר עליו. אי אפשר היה להתיק את המבט מהבמה. זוהי יצירה המתפרסת על פני שעתיים, לא כולל הפסקה - ובמהלכה אף אחד בקהל לא זע, לא לחש, כמעט לא נשם.

    להריח את רחובות קאבול

    במהלך "אלף שמשות זוהרות" אנו חווים את אפגניסטן דרך עיניהן של שתי נשים: מריאם (הלנה ירלובה) - ממזרה שאמה התאבדה והיא נישאת בכפייה לסנדלר הזקן ראשיד (דורון תבורי); וליילה (רוני עינב), צעירה יפהפייה בת 14 שמאבדת את משפחתה במלחמה, ונישאת לראשיד כאישה שנייה. בהתחלה, מריאם מקנאה לליילה ושונאת אותה, שכן היא עקרה וליילה צעירה ופוריה. הבמה משקפת את ההפרדה הזו באמצעות שני פרגודים, שהם למעשה התפאורה היחידה כמעט, מלבד כמה שמשות עכורות המתנוססות מאחור.

    כעבור זמן השתיים יוצרות ברית, ומשנות את גורלן. שני הקירות המסוגננים מתאחדים. הפרגודים הללו, מלאכת התפאורן מיכאל קרמנקו, מספיקים גם כדי להפוך להיות עיר, שוק, בקתה ויער, תחנת אוטובוס או תחנת משטרה, דירה ענייה וכפר נידח. אנשים העוטים בורקה מסיתים אותם אנה ואנה. לעתים מציצות הדמויות מבין החרכים, כי כך מתנהל עולם אסור, עולם שצריך להציץ לתוכו. ההצצות האלו גורמות לתחושת אימה, והקהל באמת נדרך כשרואים את החיילים הולכים מאחורה, כאילו גם אנחנו מפחדים להיתפס. רק בסוף ההצגה, שמש אחת ונצחית יורדת מכל אלפי השמשות, עומדת במרכז, כמעין שקיעה אחרונה, שמחה ועצובה כאחת.

    ההצגה בועטת בבטן חזק. מתוך "אלף שמשות זוהרות" (צילום: אתר רשמי, ישעיה פיינברג)

    הניצבים העטופים הופכים בעצמם להיות העולם הבימתי, למשל במקרה של נחל, המורכב מבורקה ארוכה המשתלשלת מגוף השחקנית. הם מצייצים בקולות הציפורים, המשתתקות בפחד מפני המוג'האדין (חיילי טליבאן) או ראשיד, ובוכים כמו התינוקות של ליילה. הם סואנים כרחשי העיר. הכל חי, חי עד כדי כך שאפשר להריח את הרחובות ההולכים ומאפירים של קאבול, את הסבזי והצ'אי שמריאם מבשלת. זה הישג גדול, מפני שההצגה מתקשרת עימנו באמצעות בדים: הפלה היא בד אדום הנמשך משרוולה של מרים, ולידה קיסרית שליילה עוברת, בלי הרדמה, היא בד שחור המסתיר את בטנה. המינימליזם הזה מאזן את המשמעויות האמיתיות של מה שאנו רואים, ומאפשר לעכל את העלילה. עם זאת, אפשר היה להוסיף עוד פריט או אלמנט לתוך ביתן של הנשים, או לבקתת ילדותה של מריאם, לשם הדיוק.

    עוד בוואלה!

    ההצגה הזו זועקת נגד רצח נשים בעוצמה. קשה להשתחרר מהמחנק בסופה

    לכתבה המלאה

    שוב יש לשבח את כל השחקנים, עד האחרון שבהם. דורון תבורי, הוא ראשיד, משרה את תחושת אי-הוודאות שאחראים לה אנשים כמו הדמות שהוא מגלם, היכולים בבת אחת להתלהט ולכוון אקדח על בתו, או פתאום לצחוק ולחזר. הלנה ירלובה היא מריאם כפי שמדמיינים אותה, רגישה ומסורה, ורוני עינב מעבירה את העוצמה שבאישיות של ליילה, בהבעות פנים שאינן חיקוי אלא באמת ובתמים הלך רוחה. אין שחקן ושחקנית אחת על הבמה שאינם מעולים, כולל ילדיה של ליילה (מורין אמור, רועי רביב), אביה (אלכסנדר סנדרוביץ'), אהובה טאריק (אבי אזולאי) ואנשי מיליציה. לנה פרייפלד המצוינת מחליפה תפקידים רבים, ביניהם אמה של מריאם שנכנס בה ה"ג'ין" - ביטוי מן הספר, כנראה להפרעה נפשית - עובדה שלא היה די זמן לפתח ולהסביר בהצגה, והסתפקו בלהראות את התאבדותה. ייתכן שלמי שלא מכיר את העלילה, הצלע האחת הזו חסרה.

    "אלף שמשות זוהרות" בועטת בבטן חזק, וכדרך שיש אנשים שהספר הכאיב להם עד כי היה להם קשה לסיימו - כך גם במקרה זה. אני ממליצה מכל הלב להעז ולצפות בה, לבכות אם צריך, אך לצפות. זוהי הצגה נדירה שמזכירה לנו מה כוחו של התיאטרון, ומאפשרת שלא לברוח מפני מה שהוא העולם שלנו. חאלד חוסייני ונועם שמואל הם גברים שהביאו לבמה ולשיח את האפליה המחפירה כלפי נשים שקיצוני השריעה משתיתים, וזה נעשה במלוא הרגישות והיופי, ואפילו עם סוף די אופטימי, המזכיר לנו שבסיפורים האישיים שלנו בעולם הזה יש תקווה. אולי זו דרך נאיבית לחתום את הדברים, אך אם לא נאמין בזה - מה יישאר?

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully