צריך הרבה אומץ כדי לבנות בסיס של שיר על "סולם יעקב" של יהודה פוליקר. הקטע המצמרר הזה מתוך "לעיניך הכחולות", שבעצמו כבר בן כמעט 30 שנה, לא כולל מילים - ומתבסס רק על קולות ילדים זועקים במקהלה, זעקה אבודה ומרה. והנה, בניגוד לכל הסיכויים, רביד פלוטניק, נצ'י נצ' לשעבר, מסמפל אותו בשיר "גיבור", הקטע המרכזי של האלבום החדש שלו, מלביש עליו מילים בקצב אחר לגמרי, ומתכתב על הדרך עם איה זהבי פייגלין. אצל כמעט כל אמן אחר מהלך כזה היה נראה כמעשה כמעט חצוף ויומרני, אבל אצל פלוטניק הוא סוחף. בניגוד לאחרים, ליומרה שלו יש כיסוי.
זאת לא הקלאסיקה הישראלית היחידה שמציצה לה ב"תוך כדי תנועה" (באופן מפתיע, הלהיט של דנה ברגר, שהוציאה אף היא אלבום באותו שם, דווקא לא). מפורטיס עד רון שובל, משי צברי ואהובה עוזרי ועד גאולה גיל (!), שאלמנט משירה העתיק "דבר אליי בפרחים" סומפל בשיר הסוגר של האלבום, ואפילו - וזה באמת כבר בלתי ייאמן - לא פחות ולא יותר מאשר פרודיה שמשתמשת בהמנון הלאומי. אמנם, "התקווה" כבר חטף השנה כהוגן מעומר אדם ונועה קירל, כך שעם פלוטניק הוא יצא בזול.
כולם מצטטים, כולם מסמפלים, כולם משחקים עם כולם. ועדיין, יש משהו מעורר השתאות בלוח ההדבקות של פלוטניק, שמקפץ בקלילות, בידענות ובביטחון עצמי מאינדי למוזיקה מזרחית ומשירי ארץ ישראל לפאנק - תוך ניכוס שירים כמעט קדושים. זה השלב שבו יש לומר את המובן מאליו: פלוטניק נטוע עמוק בכל המסורות האלו - הוא לא מפחד לגעת בהן, ועכשיו, אחרי שכבש בזכות מקום של כבוד בפסקול הישראלי, הוא עושה את זה גם בנינוחות מדהימה. גם אם זה דווקא קנדריק לאמאר שזוכה למחוות הערצה משעשעת באלבום, "תוך כדי תנועה" - שהפיק ישי סוויסה - צועק צלילים ישראלים מכל שיר ושיר.
זה אלבום הסולו השישי של פלוטניק, לשעבר נצ'י נצ', ואולי הכי מהנה וקומוניקטיבי שלו מאז הפריצה הגדולה עם "ברוכים הבאים לפתח תקווה". מה שכן, הוא דו-קוטבי: קופץ מדאון להיי ובחזרה. בין ההלקאה העצמית בשיר "קורבן", או העצב שטמון בתוך "בלדה לביישן" ו"ערב טוב טרוריסטים" המלנכוליים, הוא עובר ל"קוקוריקו" המוגזם או לשיר מפציץ כמו "פתמטר" יחד עם קאשי הזכור לטוב, בהופעה מצוינת. לקראת הסוף מגיע "גיבור" שהוזכר לעיל, הקטע החזק של האלבום - רגע של ריפוי עצמי שהכל נבנה לקראתו. כמעט כולם כתובים בחדות ומבוצעים במקצוענות של רוצח שכיר. שוב ושוב פלוטניק מוכיח שהוא בליגה משל עצמו.
אבל יש גם אבל, והוא לא בהכרח "אבל" קטן. ברור שפלוטניק נהנה להקליט את האלבום הדי-משעשע ורצוף הדאחקות הזה, אבל כיפי ככל שיהיה, הציפיות ממוזיקאי בסדר גודל כזה הן יותר גבוהות. "תוך כדי תנועה" הוא אלבום מגוון שעשוי טוב מאוד, אבל הוא לא באמת מטלטל ולא מפיל שום פצצה.
אני מודה שלא ברור לי לגמרי מה חלק מהשירים האלה אומרים לעולם. יש כאן יותר מדי בדיחות פרטיות וחיטוט פנימי, ופחות מדי חזון חדשני או מבט החוצה, על מה שקורה כאן סביב. פלוטניק קנה את עולמו בעבר עם שיר אמיץ כמו "מדינת משטרה", אבל אם הוא אחד האמנים הכי חשובים של התקופה - ועם המעמד מגיעה האחריות - חבל שהוא בחר שלא להגיב לטלטלות המטורפות שעברו על העולם בכלל ועל ישראל בפרט בשנתיים שעברו מאז, כמו הקורונה למשל. ככה זה כשאתה מלך הראפ של המזרח התיכון: אתה נדרש כל הזמן להיות גיבור.
בקטנה
במקביל לפלוטניק, יצא לאחרונה עוד אלבום היפ הופ מרהיב, "זה בדם שלי" של טדי נגוסה, בהפקה של איתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס, החצר האחורית). המילה מרהיב לא נזרקת לאוויר סתם במקרה הזה: זה אלבום רענן לחלוטין, מרקיד ומכעיס, משעשע ועוקצני, שהחצי הראשון שלו פשוט לוהט, עם פגיעה בכל שיר (גם אם אחר כך הוא טיפה מתקרר).
נגוסה שר בראפ מהיר ונונשלנטי על הסגר ("בבידוד") ועל גזענות גלויה וסמויה נגד יוצאי אתיופיה ("יותר מדי נחמד איתם", אבל גם בשירים אחרים), מרים את עצמו ("חלאס להגזים"), ויש לו גם פזמוני פופ נפלאים ("לב חם"), כריזמה מטורפת, שורות חזקות וגם חברים טובים שבאים לעזור (גם יסמין מועלם קופצת לבקר בשיר הנושא, שלא כל כך מייצג את האלבום). לנגוסה זה כבר אלבום שלישי - הוא מסתובב בחוץ כבר לא מעט שנים. בתקווה, "זה בדם שלי" יפלס לו דרך לעוד אוזניים. לא רק בשבילו - בשבילכם.