לפני כמה שבועות, לרגל ראש השנה, בחר האתר המצוין HeyAlma את היצירות היהודיות המצטיינות של השנה, ובפרס "הסרט היהודי הטוב ביותר" זכה כצפוי "שבעה בייבי" של אמה זליגמן. בנימוקי הזכייה, נאמר כי העיטור ניתן לו בזכות "המקוריות, תצוגות המשחק המעולות ובאופן כללי, הוויב שלו", וגם כי הוא מציע את "הדיוקן הכי אותנטי שראינו על המסכים של תרבות יהודית-אשכנזית", ובצד זאת גם "ייצוג קווירי מרענן וחיוני".
הסרט ערך את הקרנות הבכורה שלו כבר לפני כשנה וחצי ועבר שלל עיכובים בגלל הקורונה, אבל כשסוף כל סוף יצא לאוויר העולם, הפך לסנסציה קולנועית שקטפה פרסים, גרפה מחמאות בתקשורת ועוררה שיח ברשתות החברתיות. כעת, לאחר שכבר הוקרנה במסגרות של פסטיבלים, היא זוכה להפצה קבועה בסינמטק תל אביב (ומי שמעבר לים, יכול לחפש אותה בשירותי סטרימינג כמו HBO MAX).
זליגמן, קולנוענית קנדית שזה סרטה הארוך הראשון כבמאית, ביססה את התסריט על סרט קצר שביימה בעצמה בעבר. רייצ'ל סנוט מגלמת בו צעירה יהודייה המגיעה יחד עם הוריה לשבעה, ונחרדת לגלות שם את השוגר-דדי שלה, ובלי קשר לכך, גם את האקסית המיתולוגית שלה, כמו גם שלל קרובי משפחה שכמיטב המסורת היהודית מחטטים בחייה האישיים ובעתידה המקצועי. כפי שכתבו ב-HeyAlma, הסרט שואל מה יקרה אם תקחו אישה צעירה, שהיא גם כך פקעת של נוירוזות, ותתקעו אותה בסיוט שהפך למציאות, בנוכחות הוריה וכל החברים שלה. התוצאה? "מלאכת מחשבת סוחפת וכל כך כל כך יהודית".
"השאיפה שלי היתה שהסרט יוקרן בפסטיבל כלשהו ושתהיה לו הפצה כלשהי, זה מבחינתי היה התסריט הכי טוב האפשרי", אומרת זליגמן בריאיון זום לקראת צאת הסרט בישראל. "לא דמיינתי שהוא כל כך יצליח. יותר מהביקורות, מה שמרגש אותי זה תגובות הקהל. הרבה נשים שהן יהודיות, בי-סקסואליות או גם וגם, אמרו לי שצפו בסרט וסוף כל סוף הרגישו שהן רואות את עצמן. מבחינתי, זה ההישג הכי גדול שלי. אני גם יודעת שהסרט חוצה דורות. שמעתי על סבתות שראו אותו עם הנכדות שלהן. אולי זה לא צריך להפתיע אותי, כי הרי כל אחת היתה אישה צעירה פעם, אז היא יכולה להזדהות. חוץ מזה, אני גם יודעת שהרבה נשים לא יהודיות צפו בו ואהבו אותו, ואולי גם זה לא צריך להפתיע, כי כך היה גם עם הסרט הקצר שעליו הוא מבוסס".
מה רצית לחקור כאן לגבי התרבות והחברה היהודית?
"קודם כל, הדימוי של האמא היהודייה כמתערבת וחטטנית. בדרך כלל מציגים את האמהות היהודיות כמי שלא באמת אכפת להן מהבת שלהן, אבל האמת שהן מאוד אכפתיות, וכך רציתי להציג אותן. אמא שלי מאוד מתערבת בחיי, כמובן, ועם זאת היא אוהבת אותי ותומכת בי ויהי מה".
"כשאת יהודייה, לא רק האמהות מתערבות לך בחיים, אלא הקהילה כולה, אז רציתי לצחוק גם על זה, וגם על האובססיה היהודית עם אוכל ומשקל".
"עוד משהו שעניין אותי לדבר עליו זו המיזוגניה לגבי נשים לא יהודיות שהתחתנו עם יהודים. למה הקהילה היהודית כל כך כפייתית כלפי הבלונדיניות הפרוטסטנטיות שנכנסו לקהילה שלהן? רציתי לדבר גם על זה".
"רייצ'ל ואני גם רצינו להשתעשע עם משהו נוסף - זה שנשים תמיד אומרות דברים כמו 'בחיים לא אגיד משהו רע על אישה אחרת', ואז מוסיפות "...אבל האישה המסוימת הזו היא כלבה'. מי שמניע את ההתרחשויות בסרט הוא גבר, אבל הוא חי את החיים שלו בשקט והשיח סביבו מתנהל בלי קשר אליו. חוץ מזה, כמובן, רציתי לדבר על העניין של זהות מינית".
מה המקום של זהות מינית בחברה היהודית הצפון-אמריקאית בימינו?
"קודם כל, באופן כללי, אני יכולה לדבר רק בשם הקהילה האשכנזית הרפורמית שאני חלק ממנה. יש בה סתירה: מצד אחד, היא פרוגרסיבית מאוד, או לפחות רואה בעצמה כזו, אבל מצד אחר היא לא ממש מבינה מה זו ביסקסואליות, וגם לא כל כך מכילה אותה. בתור בי-סקסואלית בעצמי, גיליתי שאנשים מסביבי מתקשים להפנים מה הן בי-סקסואליות ופלואידיות מינית. הם חושבים שזה סוג של ניסוי. לפעמים אני תוהה אם היה קל יותר להורים שלי לו פשוט הייתי יוצאת מהארון כלסבית במקום להזדהות כבי-סקסואלית".
"הם לא מבינים מה הזהות שלי אומרת. הם לא מבינים שזה לא קשור בהכרח לפוליאמוריה. אם אני בי-סקסואליות, זה לא אומר שאני יוצאת עם גבר ואישה באותו זמן. זה גם לא מין כפתור שלוחצים עליו. זה לא שרגע אחד אני מחליטה שאני רוצה אישה ורגע אחר אני מחליטה שאני רוצה גבר. זה אומר שאני פתוחה לכל האפשרויות. הקהילה מתיימרת להיות ליברלית, אבל כשזה מגיע למרחב האישי שלהם, יהודים לא תמיד שמחים לגלות מה הזהות המינית של הילדים שלהם וגם לא מרגישים בנוח לדבר על הנושא עם החברים שלהם".
באופן טבעי, רבות מן ההתייחסויות התקשורתיות לסרט התמקדו בעיסוק שלו בשוגר-בייביז ושוגר-דדיז - כלומר, בסטודנטיות שתלויות כלכלית בגברים המשלמים להן תמורת חברתן ושירותיהן המיניים.
"גם לי היה חשבון באפליקציה ייעודית לכך ואפילו יצאתי לדייט אחד, אבל מיד אמרתי לעצמי 'אני לא יכולה לעשות את זה", היא אומרת. "ביקרו אותי על כך שאני עוסקת בתעשיית המין ובעובדות בה אפילו שלא הייתי עובדת כזו בעצמי, אבל הנושא עניין אותי, וכמעט כל מי שלמדה איתי בקולג' היתה שוגר-בייבי או ניסתה להיות כזו. מבחינתי, מעל הכל, הסרט הזה הוא על צעירה שמגלה כי מאזני הכוח המיניים לא נוטים לטובתה כפי שחשבה. היא חושבת בהתחלה שיש לה בעלות על השוגר-דדי שלה, אבל אז מגלה שזה ממש לא ככה".
"תרבות הדייטינג בקולג' אולי לא מוגדרת רשמית כתעשיית מין, אבל היא חוויה מאוד משפילה ושרירותית, שגורמת לך להרגיש כאילו איבדת צלם אנוש, וגם אין לך שום שליטה עליה. למעשה, כמעט אין דייטים של ממש בקולג', רק סקס, ורוב החברות שלי הרגישו מנוצלות. את אף פעם לא יודעת אם הפרטנר ירצה לראות אותך בשבוע הבא, בחודש הבא או אף פעם לא. לתוך הוואקום הזה נכנסים שוגר-דדיז. הם נותנים לך את תחושת האישור שחיפשת. הדינמיקה בין השוגר-בייבי והשוגר-דדי איפשרו לי לבחון את מאזני הכוח, ולדבר על אישה שכל הערך העצמי שלה תלוי במערכת היחסים הזו, ומלבדה אין לה שום הערכה עצמית".
רייצ'ל סנוט, שמגלמת את הגיבורה היהודייה, קתולית. לעומת זאת, דווקא את בת הזוג הנוצרית של השוגר-דדי שלה מגלמת דיאנה אגרון היהודייה. לאחרונה, כולל ממש השבוע, יש הרבה שיח ותרעומת על הנטייה של הוליווד לדגול בליהוקים שכאלה, וללהק לא-יהודיות לתפקידי יהודיות. מה דעתך בנושא?
"לדעתי, העניין פה לא אתני אלא מגדרי. לאף אחד לא אכפת כשאדם דרייבר מגלם יהודי פעם אחר פעם, אבל כשזה נשים - זה הופך לבעיה. תראה, אני לא רוצה להתחמק, וככל שיהיו לי יותר תקציבים ויותר שליטה אחתור לעבר ליהוקים אותנטיים יותר, אבל יש כל כך הרבה פקטורים שאת לוקחת בחשבון בזמן עבודה על סרט, ושאלות של זהות הן לא בהכרח השיקול הראשי. התפקיד של שחקנית הוא לשחק. הן צריכות לעשות עבודה טובה, ובסרטי אינדי כמו שלי הן גם צריכות לבוא עם הרבה תשוקה, כי כסף לא ייצא להן מזה. באו גם בטענות על כך שרייצ'ל, בניגוד לדמות שהיא מגלמת, לא מגדירה את הזהות המינית שלה, ולדעתי לאף אחד אין זכות בכלל לחטט ולשאול אותה מה הזהות הזו".
איך את מגדירה את הזהות היהודית הצפון-אמריקאית העכשווית?
"אני חושבת שהדור הצעיר מאוד סקרן לגבי הזהות והמורשת שלו, הרבה יותר מדור ההורים. ההורים שלנו היו עסוקים בניסיונות להיטמע בחברה האמריקאית או הקנדית אז לא היה להם זמן לזה, אבל לנו יש זמן לצלול עמוק לתוך העבר שלנו, ואני מכירה הרבה צעירים בגילי שלומדים ידייש. זה גם דור פוליטי מאוד, והוא בוחן מחדש את מערכת היחסים בין הקהילה היהודית וישראל. זה סבך שאני מנסה להתיר. עוד הבדל ויתרון זה שבזכות האינטרנט, אנחנו לא חייבים להאמין רק למה שלימדו אותנו, אלא יכולים לחפש מידע באינטרנט".
עברת מטורונטו לניו יורק ועכשיו את חיה בלוס אנג'לס, את מרגישה שגם ההוויה היהודית שלך השתנתה?
"אני מרגישה פחות נוירוטית וחרדתית בלוס אנג'לס, אולי כי יש פה שמש וכולם צ'יל. כולם בטוחים שרייצ'ל יהודייה, כי ההומור שלה מקוטלג כיהודי, אבל האמת שהיא פשוט באה מניו יורק, וההומור הניו יורקי נוירוטי וחרדתי. אני מרגישה יהודייה בלוס אנג'לס, כי אני מוקפת יהודים בתעשיית הבידור, אבל יש פה יהודים אחרים מכאלה שהורגלתי אליהם, למשל כאלה עם זיקה לניו אייג' וכדומה".
רבים הגדירו את "שבעה בייבי" כמעין סרט אימה. האמנם הז'אנר השפיע עליך?
"לא כל כך, כי אני לא אוהבת סרטי אימה. שני סרטים השפיעו עליי במיוחד, והם לא סרטי אימה - קודם כל, 'ליל הבכורה' של ג'ון קסווטס עם ג'ינה רולנדס. בהתחלה חשבתי שאשאב השראה מסצינת השבעה, אבל התבססתי דווקא על הסצינות שמתרחשות בלובי של התיאטרון. הגיבורה מפשלת על הבמה, וכולם עומדים בלובי ומדברים על כך, וזה כל כך קלאוסטרופובי והמצלמה זזה כל הזמן ויש כל כך הרבה תנועה, זה מאוד השפיע עליי.
"הושפעתי גם מ'הבוגר', ומן האירוניה הדרמטית שיש בו. הרבה פעמים דמות מקשיבה לדמויות אחרות שאנחנו לא רואים, והיא יודעת שהן משקרות. הרבה פעמים דמות אחת יודעת יותר מדמות אחרת, או שאנחנו יודעים יותר מן הדמויות, וגם ב'שבעה בייבי' יש את זה".
המוזיקה ממלאת תפקיד מרכזי ב"שבעה בייבי", איך עבדת עליה?
"בהתחלה לא רציתי מוזיקה, כי רציתי שהסרט יהיה סופר ריאליסטי. בצד זאת, רציתי גם שנבין איך הגיבורה מרגישה, והבנתי שכיוון שיש בסרט כל כך הרבה דמויות, אנחנו עלולים לאבד מגע עם העולם הפנימי של הדמות הראשית. המוזיקה באה להחצין את העולם הפנימי הזה. לא רציתי מוזיקה מפחידה, אלא מוזיקה מלחיצה, מבוססת על כלי מיתר, שקצת תזכיר כלייזמר, ובעיקר היה חשוב לי שהיא תהיה מעודנת ושתבוא בנגיעות קטנות. עבדתי עם המלחינה אריאל מרקס. מבחינתה, זו המוזיקה הכי מינימליסטית שיצרה בחייה, אבל מבחינתי זה מעל ומעבר לכל שימוש שלי אי פעם במוזיקה".
התחלת כמבקרת קולנוע בעצמך, האם את קוראת ביקורות על הסרטים שלך?
"מבחינתי, ביקורת קולנוע שכתובה טוב היא כמעט כמו ספרות. כתיבה על קולנוע יכולה להיות סתם כתבת תדמית, אבל יכולה להיות גם מעוררת מחשבה וחדת אבחנה. ניסיתי בהתחלה לקרוא קצת ביקורות על הסרט, אבל בסופו של דבר אני אנושית, ואפילו הערה שלילית אחת בתוך ביקורת טובה יכולה להוריד לי את הביטחון, אז אני מעדיפה שלא".
על מה את עובדת עכשיו?
"רייצ'ל ואני כותבות יחד סרט על נערות שמנסות לאבד את הבתולים. זה יהיה סרט הרבה יותר אבסורדי ומצחיק מ'שבעה בייבי'. אני גם מנסה לפתח פיילוט לסדרה שיתמקד בעולם של השוגר בייביז ושוגר דדיז".
מתי בפעם האחרונה היית בשבעה?
"בגלל שאני כבר לא גרה עם המשפחה שלי, מזמן לא הלכתי לשבעה. השבעה האחרונה שלי היתה לפני חמש שנים, ואני די מתגעגעת לזה. כנראה שהסרט היה הדרך שלי להעלות זיכרונות מהשבעות שהייתי בהן".