השבוע הבטיחה לנו חתונמי סילבסטר של מהפכים. מה יהא, שאלו הצופים - האם הדס תסתער על שי אחוזת תשוקה? האם עמרי יהפוך סוף סוף לילד אמיתי? האם קארין תסיר האיפור ותגלה תחתיו פני חומצה? לא ולא: מה שקרה, אם קרה בכלל משהו בפרק הזה, זה שעמרי ומעיין עברו דירה, מפלורנטין ליפו. תצחקו תצחקו, בשביל תל אביבים זה נחשב "לעבור עיר", וגם בשביל השניים האלה מדובר באירוע מכונן.
"חדר עבודה, מרפסת, משופצת קומפלט", פורטת מעיין את דרישותיה מהדירה החדשה. על חשבון מי הטוב הזה, מעניין לדעת. נראה שיש השקעה כספית מצד הזוגות בנושא הזה, אם לא מלאה, לפחות חלקית, כי על מדיח כלים מעיין מוכנה לוותר. אך אבוי, לעמרי יש טראומה משטיפת כלים. הטראומה היא זו: הוא שטף פעם כלים. בתחילת העונה שטחתי תאוריה נועזת לפיה דיבור מאונפף מעיד על עצלות ופינוק. אל לנו להכליל, כמובן, ישנן אי אילו בעיות במחיצת האף - אך המקרה של עמרי ללא ספק מחזק את הטענה. זוהי קריאה למחקר בנושא.
אחרי פליטה פרוידיאנית קלה שחושפת את קריצתו של עמרי לנשים אחרות, בוחרים השניים דירה מרהיבה במתחם נגה, מרחק חמש דקות הליכה מאיפה שגרתי אני בתקופה שבה צולמה התכנית, וחבל שלא הצטלבו דרכינו כי אז יכולתי לומר למעיין: תברחי!!! "בא לי לקחת את הדירה פוראבר", מתלהב עמרי ושומט את מעיין מהמשוואה.
זהו היום ה-23, וקארין ואיתמר עדיין חיים. איתמר, "לצערו", שהה ליד קרוב משפחה שנדבק בקורונה וכעת עליו להימצא בבידוד בנפרד מקארין. זאת אומרת, הוא יכול לעשות את זה עם קארין, אבל לא בא לו. "אפרוח?", הוא פונה אליה, אך כינוי החיבה הניסיוני לא מצליח לרכך את תגובתה לבשורה. כדי להוכיח את אמינותו הוא מגייס לקנוניה חבר-דוקטור, שמאשר בדיבורית כי אכן, על איתמר להימצא בבידוד. "תודה רבה", היא נפרדת מדוקטור ג'קיל, ועיניה רושפות, "תמות".
לצערו של איתמר, קארין עולה במהירות על הכשל הלוגי: איתמר אמנם היחידי שמחויב בבידוד, אבל היא לא מחויבת להימצא בנפרד ממנו. בשלב הזה איתמר מבין שמולכד, ומסובב את האשמה אליה, מניפולציה נכלולית וחוזרת שמזכה אותו בביוגרפיה מאת גליה עוז. שוב היא מוצאת את עצמה פגועה וחבוטה מחוץ לדירה, מגורשת, מגורשת, מגורשת. "האמירה היא שאני לא מספיק מעניינת אותו", היא מפרשת היטב. יפה, עכשיו ארזי את האמירה הזו במזוודה, מבלי להביט ימינה או שמאלה, התעלמי מקולות הסירנות המייללים "תהליך", ועופי משם.
היא אכן עושה את זה, ויורדת את 18 קומות הבניין רק כדי להידרס בפעם האחרונה. "גם לי לא כיף, כפרה", הוא מוודא הריגה, "ואת עושה לי סרט". וזהו, חברים, שיעור מושלם בדינמיקה רעילה. לפני זה, נזכיר לזכותם של משתתפי "חתונמי", שעריכת ריאליטי היא מגמתית. מטרתה לצייר לנו נרטיבים מהודקים, ולכן היא משמיטה חלקים, מדגישה אחרים, צובעת אותם במוזיקה דרמטית ומחברת אותם כראות עיניה. ואחרי כל זה, העריכה לא ממציאה. האשמתה של קארין בכך שהיא "עושה סרטים", לאחר שאיתמר סיפק לה סיבה מושלמת לעשות סרטים, אכן קרתה. אין פה דיפ פייק.
אבל העניין שלנו הרי הוא לא באיתמר עצמו, שכן הוא כנראה למד את השיעור שלו ו-ודאי מתחפר במיני חופשות אבובים בעולם, אלא בדמות שהוא מייצג עבורנו. לכל אחת מאיתנו, ואולי גם לכל אחד, היה ניסיון מר בזוגיות עם אדם כזה. אגרסיבי, מרוכז בעצמו, שבולע לתוכו את כל אנרגיית החדר ומאשים אותך בריכוז עצמי ברגע שאת מחליטה, ולו לרגע אחד, להציב את רצונותייך במרכז. הוא ירדוף אחרייך רק כשתחליטי ללכת ואולי אפילו יציג לך מופע של לב שבור, אבל ברגע שתחזרי אליו, ישליך אותך לרצפה בדיוק כמו בעבר. אם משהו טוב יכול לצאת משידוך האימים הזה, זהו תמרור אזהרה זרחני עבור כולנו.
בקצה אחר של סקאלת הריכוז העצמי, שי דווקא עושה הכל כדי לרצות את הדס, אבל בדרכים הכי לא נכונות. למשל, חולצה לא כלולה בהן. אחרי מספר תרגילי כושר נלהבים, עם מכנסון לגופו בלבד, מחליט שי להסתער על הדס בחיבוק מאחור. "איכס!!!", היא נבהלת, ולבי איתה במאה אחוז. קודם כל, אנשים שמתגנבים אלייך מאחור, ככלל, דינם מוות. אם עושים את זה אחרי כושר, אדרבה. אם אתה שי והיא הדס, אז בכלל. בנקודה הזו הרתיעה שלה לא משאירה מקום לדימויים, והיא דורשת ממנו פיזית לנקות אותה במגבון, משל הייתה אגרטל בביתה של שרה נתניהו.
בשיחה עם דני, תוהה הדס מה השתבש. הרי הוא כל כך חמוד, בסדר, "גוד גאי", כמו שאומר דני הפסיכולוג. והרי זו בדיוק הבעיה - שי הוא כל כך גוד גאי, שהוא לא רואה אותה ממטר. כל הווייתו "לעשות טוב", אבל רק כפי שהוא רואה את הטוב הזה, וללא התחשבות ברצונותיו של הצד השני. הדס לא יכולה לשמור עוד בבטן: כששי נוגע בה, הגוף שלה מתכווץ. בא לבכות. בשיחה עם שניהם מציב דני סטנדרטים גבוהים, ומציע לעזור להם "להיות בהתקיימות עם הדבר הזה". רק תצליחו להתקיים באותו מרחב, הוא אומר, ואחרי שלושת השבועות האלה, גם זה לא מובן מאליו.
עכשיו מתרחש דבר שאיננו פחות ממטרגר. "אני זורמת בשביל שאתה תרגיש טוב", מודה הדס במבט מושפל, ושי, כדי לעודד אותה לכאורה - מניח יד מלטפת על ברכה. כיוון שאנחנו משתדלים היום להפיק ממשברים שיעור לחיים, נוכל ללמוד מהמקרה הזה על טיבה של הטרדה אפורה ומתמשכת, שמתאפשרת בחסות מכבש לחצים. הלחץ הוא קודם כל מפני פגיעה בשי, שמציג נחמדות ללא רבב, אך גם מפני ההפקה. הרי חתמה כבר "כן", אז מה, עכשיו תגיד "לא"? עד כמה היא מוכנה לצאת כזו קרה, פריג'ידית, רעה? דני אמנם מזמין את שניהם לשבוע של התנזרות מוחלטת, אך מוסיף שאם תרצה הדס מגע - היא מוזמנת להכניס אותו, מסר שטומן בחובו עוד מאותו לחץ חברתי מתון.
מאה שמונים מעלות משם, במונטאז' אריזות קופצני ושמח, עוזבים מעין ועמרי את דירת הלורד. "דגים נשאיר פה?", הוא שואל ברצינות גמורה. מעיין, אני חוזרת, לברוח. היא אכן בורחת אבל יחד איתו, לעבר האופק העולה. לפחות כרגע נראה שטוב לה, וגם זה משהו. בבית המאובזר הם אוכלים לראשונה קוטג' עם סלט, מה שמציף אותם חמימות ביתית, ערך עליון בתכנית כידוע. הכלבים ועמרי מצטרפים אל מעיין למיטה, והחדר רוחש חרחורי אהבה.
איתמר מתקשר לקארין מהבידוד, הזדמנות טובה בשבילה לתעד את השיחה במבט ששמור רק למי שאיבדה את זה סופית. "חשבתי לצאת לדייט", היא מתבדחת בעודה מנקבת בובת וודו קטנה עם צוואר גדול. ניכר שקארין מבינה כבר טוב מאוד עם מי יש לה עסק, אבל לא מצליחה להביא את עצמה לקום וללכת. הלב שלה נעול עליו. בפני יעל, היא קוראת לזה "לא ליפול לדפוסים ישנים". בעצם, היא מייצרת לעצמה נרטיב שמאפשר לה להמשיך להיכרך אחר איתמר ולהתעלם מכל הנורות האדומות. הנורות האלה, היא מספרת לעצמה, הן רק בראש שלה. הוי, הטריגר.
יעל מעודדת את קארין לחשוף בפני איתמר את רגשותיה, אולי כדי שיוכל לכווצ'ץ' אותם בהנאה ולזרוק לפח. איתמר יודע בדיוק איך קארין מרגישה כלפיו גם בלי שהיא תגיד, ומנצל את רגשותיה נגדה. בדבר אחד אני מסכימה עם המומחית: אם איתמר לא רואה את קארין, שילך קיבינימט. הוא לא רואה אותה, והיה אמור ללכת כבר לפני שבוע לפחות, אבל מוטב עכשיו מלעולם לא.
בצד הפחות מודע לעצמו של הפלנטה, מר כובע והדס יוצאים החוצה למרפסת אל הנוף המרהיב שנשקף מחלונם. אם הדס רוצה להבין למה היא לא נמשכת אליו, אפשר להתחיל מהלוק הזה, שיהיה לגיטימי אולי לאדם המסתווה מפני רשויות החוק וידו אינה משגת אלא רק פריטים מכפר גלעדי. "יום שני לדיאטת המגע שלנו ואנחנו מסיימים אותו עם חיוך גדול, והכי חשוב - המון המון תקווה לעתיד", מסכם שי, וזו בדיוק הבעיה. התקווה.
ערב הסילבסטר עומד בפתח וכל משתתפי חתונמי, ללא התערבות הפקתית כלל וכלל, חוגגים סילבסטר בביתם. סורי קורונה, מצלמים פה. מנו וניצן מצחקקים לפי הנוהל, קצת בדיחות רומן לסבי, קצת תאונות חפצים; עינת ולירון ממשיכים לדגמן קומדיה רומנטית; מעין ועמרי פורחים באורם של הקירות החדשים; אפילו דני נפרד מהקללות הרמות מול משחק הכדורגל, ואוסף את עצמו לכדי נאמבר גריז משגע עם זוגתו שתחיה. שני הייתה שמחה לנשיקה עם יותר כוונה, ציפיה גבוהה ממי שהפקיד את רגשותיו בנשקייה, אבל שמח לפחות היה פה. כולם רקדו, שתו, צחקו, ורק לקארין לא נשאר.
איתמר, אלגנטי כמו הרמזים של קארין לאכזבתה, מתחמק משיחת ההתעוררות בפאה ורודה ומשקפיים. לו רק היה משקיע באותה המידה בלא לצלק אותה. "אפשר לחתוך פה את המתח עם סכין נשמה", הוא אומר. לא רק את המתח, כפרה, חושבת קארין. אחרי ברכה צוננת מצדו היא מחזירה בפנים מתות, "אני מקווה ש-2021 תהיה מדהימה עבורך". יעל הייתה אומרת שזה הזמן לחלוק את רגשותיה, אבל אני אומרת שזה הזמן לענות, "אמן תיפול לקערת דגים חריפים", לסגור את המחשב ולהמשיך הלאה.
זו, למשל, הייתה יכולה להיות מהפכת סילבסטר אמיתית. כי הדפוס האמיתי שקארין צריכה לשבור, בניגוד לתסריט שציירה לעצמה, זו החזרה לזרועותיו של איתמר. אולי אם תחלוק את רגשותיה לפניו, כמו שהציעה יעל, תקבל את הסטירה שהיא צריכה כדי לקום וללכת. כשהיא תחליט לעשות את זה, אני כאן בשבילה, עם משלוח וולט, ג'ינס ועקבים.