אסור לתת למורשת היצרית והאפלה של לאונרד כהן להיעלם

    הספר "מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" מרמז שבמידה רבה השהות של לאונרד כהן בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, הביאה לכך שלבסוף ביקש הזמר לחזור לשורשיו היהודיים. אלא שיש מורשת גדולה יותר של כהן שצריך להתעכב עליה

    אודי בן סעדיה
    פרי ספיריט. לאונרד כהן (צילום: GettyImages)

    הסיפור בעיקרו ידוע: ב-6 באוקטובר 1973 תקפו צבאות מצרים וסוריה את מדינת ישראל. יום למחרת עזב לאונרד כהן, המשורר והזמר הקנדי הידוע, את ביתו באי היווני הידרה, ועלה על המטוס הראשון שטס מאתונה לתל אביב.

    הוא היה שרוי אז בעיצומו של משבר אישי ויצירתי חריף. שנה לפני זה נולד בנו הבכור אדם, מהקשר שהיה לו עם סוזאן אלרוד (לא זו המפורסמת מהשיר) שהייתה צעירה ממנו ב-14 שנה, וכמו תמיד הוא חיפש כל הזמן גם דרך מילוט מקשר זוגי שרק הלך וחנק אותו.

    הציפיות שלו מהמלחמה, אם להתבטא בצורה מעט מגושמת, היו גבוהות ואפילו קצת מגלומניות: "אני אלך ואעצור את הקליע המצרי, תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח". "נשים", הוא כתב במקום אחר, "מרשות לך לצאת מהבית משתי סיבות בלבד: להרוויח כסף או לצאת למלחמה".

    זמן קצר אחרי בואו לתל אביב הוא נפגש עם הזמר אושיק לוי, וזה ארגן צוות בידור קטן להופעות בפני החיילים: מתי כספי, שליווה את לאונרד כהן בגיטרה, אבל לא הכיר את רוב השירים ולמד אותם "תוך כדי תנועה", בעיקר בשל הגאונות המוזיקלית הטבעית שבה התברך, מרדכי (לימים, הרב) "פופיק" ארנון, ואילנה רובינא, בתם של השחקנית חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן, וזמרת ושחקנית ידועה בפני עצמה.

    בשבועות שלאחר מכן נסע לאונרד במשאיות, בטנקים ובג'יפים למוצבים רחוקים, למחנות, למוסכי מטוסים ולבתי חולים שדה. לפעמים הוא והצוות שנדד איתו הופיעו אפילו שמונה פעמים ביום, כאשר בחלק מהמקרים יושבים לפניהם רק חיילים בודדים לאור פנסים.

    לימים סיפר אושיק לוי בראיון לעיתון "מעריב", שבכל פעם שצוות הבידור הגיע ליחידה מסוימת, לאונרד כהן שאל את החיילים במקום מה התפקיד שהם ממלאים וביקש להצטרף אליהם. אושיק לוי היה נוהג להקניט אותו ולהאיץ בו להחליט כבר מה הוא רוצה להיות - טייס, תותחן או לוחם בקומנדו הימי.

    עוד בוואלה!

    אחרי 30 שנה: נחשף ריאיון נדיר שהעניק לאונרד כהן ל"ערב חדש"

    לכתבה המלאה
    נהג להקניט את לאונרד כהן. אושיק לוי (צילום: נמרוד סונדרס)

    אין ספק שאש בערה בו אז, הרבה יותר למשל מהחוויה שעבר שנה וקצת לפני, כשהופיע בבנייני האומה בפני קהל ירושלמי מעט אדיש וקפוא. כהן ביקש אז להפסיק את ההופעה באמצע ולהחזיר לקהל את כספו, משום שאותה אש של קדושה וייחוד שביקש להטעין בה כל שיר ושיר, הלכה וכבתה בו ככל שההופעה הלכה והתקדמה (אולי גם היו חסרים באותו רגע בסביבה כמה חומרים ממריצים).

    והנה, 48 שנה אחרי אותה מלחמה, בא הסופר והעיתונאי מתי פרידמן, בעצמו יליד קנדה, שעלה לארץ באמצע שנות התשעים, ומבקש להפיח מחדש רוח חיים בסיפור המפגש בין היוצר והזמר הנערץ לחיילים ששרדו את אותה מלחמה נוראה. פרידמן ערך מחקר מדוקדק ומרשים, וביקש לפגוש עוד חיילים וחיילות שדרכיהן הצטלבו עם דרכיו של הזמר במלחמה ההיא. הסופר מבקש בעצם להוכיח שהמפגש עצמו היה משמעותי מאוד גם עבור אותם חיילים וגם עבור לאונרד כהן עצמו.

    כזכור, הטרובדור היהודי קנדי פסע כמעט בכל השבילים והאמונות בעולם, מתודלק בלא מעט כדורי אסיד ול.ס.ד, מסעות שכללו בין השאר שהות של חמש שנים במנזר בודהיסטי לא רחוק מלוס אנג'לס ופלירט קצר עם אנשיו של סופר המדע הבדיוני האמריקאי ל' רון האברד, מייסדה של תורת הסיינטולוגיה ומחברו של הספר "דיאנטיקה".

    במובלע או שלא במובלע, מה שפרידמן מנסה להגיד הוא שבמידה רבה השהות של לאונרד כהן כאן במהלך מלחמת יום הכיפורים, תרמה לא מעט לכך שבסופה של הדרך ביקש כהן להיטמן בבית הקברות "שערי השמיים" במונטריאול לצד אביו וסבו. כלומר, אם להתנסח שוב בצורה מעט מסורבלת, אחרי ה"סיבוב" הגדול שעשה בעולם, ביקש כהן בדרך כזאת או אחרת לחזור לשורשיו היהודיים.

    פרידמן מגלה כאמור בקיאות מרשימה בביוגרפיה של כהן, על כן אני לא יכול לקבוע בוודאות אם מדובר ב"אמת" היסטורית, או שיש כאן גם, אם להסתכן במעט "פסיכולוגיה בגרוש", איזה ניסיון של פרידמן עצמו כמי שגם עלה לארץ מקנדה, שירת בצבא וקבע בה את מושבו, לחזק איזה מרכיב בזהות שלו עצמו.

    עוד בוואלה!

    נקברה בחיים: 50 שנה למותה של ג'ניס ג'ופלין

    לכתבה המלאה
    כריכת הספר "מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" (צילום: הוצאת דביר)

    אני רוצה להתעכב לרגע על מרכיב אחר ב"מורשת" של לאונרד כהן: בסרט הדוקומנטרי "מילים של אהבה", שעלה לאחרונה בנטפליקס ומתאר את מערכת היחסים ארוכת השנים של כהן עם מריאן אילן (עליה נכתב כזכור השיר "So Long, Marianne"), מתאר הזמר במילים האלה את רוח התקופה: "היה לי תיאבון גדול לחברתן של נשים, והיה לי מזל כי זה היה בשנות השישים, והאפשרות הזאת הייתה נוכחת מאוד. לרגע קצר בהיסטוריה החברתית היה שיתוף פעולה אדיר בין גברים לנשים בתחום המסוים הזה".

    חבר טוב שניסה לכתוב כמה מילים על הסרט ברשת חברתית, סיפר שהתלבט שעה ארוכה אם להעלות תמונת סטילס מהסרט (אתם יכולים לנחש מן הסתם - טוסיק גברי או לא עלינו ציצי חשוף) מחשש שמישהו יכול לראות בזה "תוכן פוגעני", וכתוצאה מזה יעיפו אותו או ישביתו לו את החשבון ברשת. זאת התמורה היותר משמעותית שאני רואה במפגש עם המורשת שהשאיר לאונרד כהן, ולא השאלה אם חזר או לא חזר לשורשיו היהודיים.

    אומר יותר מזאת: לצורך כתיבת הרשימה הזאת נעזרתי לא מעט בביוגרפיה עבת הכרס שכתבה עיתונאית המוזיקה והסופרת סילבי סימונס. הספר שלה יצא לאור לפני עשר שנים ותורגם לעברית שנתיים אחר כך. הוא כתוב בצורה פרטנית ומשוחררת מאוד, וספק אם הוא היה יכול להיכתב ככה בתקופה הנוכחית. שלא יהיה ספק - התנועות שצמחו כאן בשנים האחרונות הן כמובן חלק מתהליך חשוב ומבורך מאוד, ובכל זאת יש משהו קצת מטריד באותו היסוס שעליו סיפר לי החבר.

    אחד הביצועים הכי מרגשים שאני מכיר לשיר של לאונרד כהן, הוא הביצוע של ג'ניפר וורנס לשיר "Famous Blue Raincoat". אני זוכר ששמעתי אותו בפעם הראשונה כשירדתי מהמטוס בסן פרנסיסקו, ובלי שאבין אפילו למה, התחילו לרדת מעיני דמעות. למרות שאחר כך למדתי שיש שם לא מעט מושגים מעולם הסיינטולוגיה ("Did you ever go clear") המילים הראשונות שצצו אצלי בראש היו "חושך על פני תהום" מתוך ספר בראשית.

    יותר מכל היה בלאונרד כהן מה שנקרא free spirit - רוח שערבבה אמונות ודעות וגם יצרים ותשוקות אפלות. החשש שכל זה יהפוך פתאום ל"תוכן פוגעני", הוא הצל הגדול שיכול לרחף מאחורי המורשת הנפלאה שהשאיר.


    "מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" / מתי פרידמן. הוצאת דביר. 236 עמודים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully