במובן מסוים, מערכת היחסים שלי עם הסדרה "להיות איתה" (קשת 12) מזכירה מאוד את מערכת היחסים של עמוס ונועה. על פי נתוני הרייטינג של הסדרה, שבעונה הראשונה הגיעה לרייטינג ממוצע של 30.4% ובעונה השנייה ל-21.6% - רוב הצופים מרגישים די דומה.
בעונה הראשונה, ממש כמו נועה ועמוס - התאהבנו. נשבינו בקסם וברעננות של הסדרה וקיבלנו בסלחנות גם את המגרעות. אל הפרק הראשון של העונה השנייה, שהגיע אחרי שלוש שנים, הגענו מלאים בציפייה והתלהבות ומוכנים להתמסד לעונה שלמה, אבל לאט לאט התגלו הסדקים, העונה הלכה לכיוונים קצת מופרכים שלא תמיד הבנו, ובעיקר איבדה קצת מהקסם שלה. בסופו של דבר, כמו שקורה בחלק לא קטן ממערכות היחסים, סיפור האהבה נגמר בתאונה.
בארבע השנים שחלפו מאז פרק הסיום של העונה השנייה, השאלה האם ומתי תהיה עונה שלישית נותרה לא ברורה. אחרי דחיות, הצהרות שעונה שלישית לא תגיע, החלטה לצאת לדרך רק כדי לגנוז תסריט של עונה שלמה וכתיבה של תסריט שלם מחדש רגע לפני תחילת הצילומים - זה סופסוף קרה. אל הפרק החדש ביחסים שלנו עם עמוס ונועה, הם וגם אנחנו הגענו קצת אחרים, בוגרים יותר. אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה גם עלינו, אבל להם, לפחות, הבגרות הזאת מאוד מחמיאה.
אין ספק שאסי עזר, יוצר הסדרה והתסריטאי הראשי שלה, שהודיע ממש לאחרונה שהוא ובן זוגו מצפים לבת, התבגר בארבע השנים האחרונות. זה אולי לא תמיד ניכר בתפקידי ההנחיה שהוא ממלא, אבל זה הורגש כמעט בכל רגע בפרק הבכורה ששודר אתמול, ואפילו עוד לפניו. הרמז הראשון לכך היה בהחלטה יוצאת הדופן לפיה העונה החדשה תכלול ארבעה פרקים בלבד - צריך הרבה בגרות בשביל לדעת לפרוש בשיא, גם אם השיא מגיע מהר מן המקובל. בואו נקווה שזה אכן העניין, ולא מצוקת חומרים או בעיות בהשראה. אם הפרק הראשון מעיד על הבאים אחריו, אנחנו יכולים להיות אופטימיים.
בגרות, כידוע, מגיעה בדרך כלל גם עם נינוחות ושקט פנימי מסוים, ואלו הורגשו היטב בקצב של הפרק, שהיה רגוע יותר מהעונות הקודמות, פחות תזזיתי ומנסה להרשים. היו בו המון רגעים מלאי עדינות, רגישות ושקט, שאפשרו לדברים להיאמר ללא צורך במילים, ואפילו העיסוק העדתי התעדן מעט והפך ליותר מרומז.
תהליך ההתבגרות לא פסח גם על הקאסט, שנראה שהבשיל לתוך הדמויות והתבגר יחד איתן, כשבהקשר זה ראוי לציין במיוחד את רותם סלע. לצד שחקנים מעולים כמו אביב אלוש, צחי גראד ומארק איווניר - שכל רגע שלו על המסך הוא פשוט מופלא - ניכר היה בעונות הקודמות שעל אף שסלע מלאת כישרון וכריזמה ומשחקת בצורה נינוחה וטבעית רוב הזמן, יש לה רגעים מעט צורמים ולא מספיק משכנעים. בפרק הבכורה של העונה השלישית רותם היא כבר שחקנית הרבה יותר מנוסה, שסיפקה כמה מהרגעים המענגים, המורכבים והמרגשים ביותר של הפרק, והפכה ל(עוד) סיבה מצוינת לחכות לפרק הבא.
נראה שבמקום להתעסק בעלילות קיצוניות שמגיעות מעולמות אופרות הסבון כמו בעונה שעברה, הפעם הסדרה מעמיקה פנימה. אמנם אנחנו עדיין לא יודעים מה באמת תפקידה של קורל סימנוביץ' בסדרה, ואנחנו עלולים לגלות שהיא בעצם בתה הסודית והנקמנית של עוד דמות משנה חדשה (יעל אלקנה, את על הכוונת שלנו), אבל כשהסדרה כוללת רק ארבעה פרקים, סביר מאוד להניח שזה לא יילך לשם.
נראה שהעונה, העיסוק המתמיד של הסדרה ב"תל אביביות" מול "הפריפריה" משתנה מעט והופך לעיסוק ב"בינלאומיות" מול "הפרובינציה". לכאורה, בדיוק אותו דבר, אבל בעוד שבעונות הקודמות התל אביביות הייתה המעמד הנחשק, זה שמי ששייכים אליו מתנשאים על כל השאר, הפעם דווקא ידה של הפרובינציה על העליונה, והכל בגלל קדושת המשפחה. כן, מסתבר שאת יכולה להיות אחת הנשים הכי מוצלחות בארץ, עם קריירה בינלאומית מצליחה, קמפיין לשאנל וסרט עם סקורסזה בקנה, ובכל זאת כשתחזרי לביקור בארץ ותפגשי את האקסית של הגרוש שלך, היא זו שתתנשא עלייך, כי היא נשואה ובחודש תשיעי, ואת עדיין ישנה לבד.
הזוגיות, ההורות והוויתורים שנעשים בעקבותיהן, לצד המחיר אותו משלמת כל אישה שבוחרת בקריירה, גם אם לזמן מה, שזורים לאורך כל הפרק ומתגלים לקראת סופו כמטען הכבד, שלא לומר כפיל הלבן והטרנס-אטלנטי שהפריע ל"גרושים המיודדים" להישאר זה עם זה. בצורה מדויקת ועדינה אנחנו נחשפים לאט לאט לסיפור שלו חיכינו כבר ארבע שנים ומעמיקים למחוזות של מורכבות רגשית שלא הכרנו בעונות הקודמות, תוך שמירה על האווירה הכיפית והקלילה שמזוהה כל כך עם הסדרה. זה לא רק מחמיא לסדרה עצמה, אלא גם מעורר געגוע לעוד סדרות מקור איכותיות, שהנוכחות שלהן בפריים טיים, למרבה הצער, הולכת והופכת יותר ויותר נדירה.