אלה כבר שתי דקות שלמות שלירון ועינת נשואים, והוא הפנים במלואה את הציפיה שלה לביטחון. לעת ערב הוא שוטח לפניה תכנית חומש הכוללת מגורים באירופה וגם במושב, ארבעה ילדים וכן הלאה, בעיניים נוצצות כקריסטלים באור השמש. "רילוקיישן זה לא כזה הטלת פצצה", היא נועצת סיכה בבלון, וממשיכה בהפרכת תכניותיו על צדן הכלכלי והביולוגי. "אם אתה רוצה חמישה ילדים, אתה צריך להתחיל מתישהו". לירון משתתק וחושב, אולי בכל זאת היה עדיף להשלים את ה"פוראבר" על החלון במסעדה.
"זאת הייתה שיחה שלי הרגישה טכנית", מתאוננת עינת לאחר שקטעה את וידוי האהבה של לירון בפגישת הון וחיסכון. שניהם נראים לי עדיין כמו שני ילדים מגודלים, רק שלירון מזכיר יותר את מרקו והיא יותר את זאת ממשחק הדיונון. רק אל תזוז, ויהיה בסדר. בינתיים מאזן האימה הזה מוכיח את עצמו, אבל אפשר לצפות משברים בהמשך, כי גם לטיפוס מרצה כמו לירון אמור להיות גבול הכלה.
ואם במכילים עסקינן הרי ששני ודני בדרכם לערבה. "אין פה כלום", הוא מתרשם. בסדר, נו, לצפות ממנו לראות את היופי במדבר זה בערך כמו לצפות ממנו לדבר על שירה. ובכל זאת, לצלילי רחש המדורה וזהבה בן, הוא עושה גם את זה. "יש בנאדם חושב על שורה ויודע להוריד אותה לכתב", הוא מתפייט.
מעצור רגשית אחד לאחר, מנו ממשיך לברוח משיחות עם ניצן אל הטיפה המרה. בפגישה עם יעל, מספרת ניצן שהיא חוששת להראות לו שהיא יותר מדי בעניין שמא תיפגע, אבל יעל לא מזדהה במיוחד עם הקונספט של לפחד או להיפגע, ומייעצת לה כמו לקארין "פשוט להגיד איך היא מרגישה", עצה שוות ערך מבחינתי ל"פשוט תאהבי את עצמך" ו"פשוט תירגעי". הדרישה הזו עוד פחות הוגנת בהקשר של ניצן, כי מהצד השני, כאמור, היא לא מקבלת אור ירוק לחשיפה רגשית.
בכלל, ראוי לשאול, האם נכון לדבר על רגשותינו באשר למערכת יחסים בשלב כה ראשוני שלה? הבה נזכור שאחרי כל הצגת החתונה והמכתבים, עומדים לפנינו זוגות של שבועיים-שלושה. ככל הידוע לי, בשלב הזה מקסימום פולטים "את יודעת, סבבה לי איתך" וממשיכים לבהות בריאליטי מטומטם כאילו לא אמרנו שום דבר. אין שום סיבה, מלבד הצורך הטלוויזיוני, לזרז את הקצב הטבעי של תהליך היכרות. נהפוך הוא. לפעמים, אם שמים את הקלפים על השולחן מהר מדי, מגיעים לנקודת אל חזור. אבל יעל לא עוצרת באדום, וחיוך הקצבים שלה דורש מהם "לעשות את הצעד הראשון".
לא רק שזה מפחיד, אלא שלא באמת ברור מה הצעד הראשון. הבעיה העיקרית בשיחות על זוגיות, היא שעולים בהן צרכים כלליים, וכך גם הפתרונות. כביכול, הכל ברור - לו חסר מגע וחום, לה חסרה תקשורת. אבל מה זה חום? מה זו תקשורת? איך עושים את זה? ככל שיורדים לעומקם של המושגים הם מתפוררים אל התוהו. למרבה הצער, ככה זה כנראה יהיה לנצח. משפט עתיק - אולי פרסי, תשאלו את שני - אומר שזוג רב את אותו ריב כל החיים. במקום למהר ולפתור את הפער הזה, ניצן ומנו צריכים לחשוב אם הם מוכנים להשלים איתו.
להזכירכם, בפרק הקודם זכתה גם קארין לעצת הזהב הזו, "פשוט להגיד מה היא מרגישה". מה כבר יכול לקרות? דיכאון? יאללה, פסדר. בינתיים היא חולקת את רגשותיה עם חברה, מתבאסת על איתמר ומהללת בו"ז. "הייתה התחלה כזאת טובה", היא משקרת לעצמה. "על הנייר הוא כל מה שביקשתי. ולא רק על על הנייר - הוא באמת מהמם. אני יכולה לדמיין איתו חיים".
בהליכה לילית, שוב מניחה עינת שלירון "מדבר מהראש ולא מהלב". לאחר שהיא מספרת לו כמה נפגעה בעבר מגברים, היא מתאכזבת שנתן לה עצות במקום להקשיב ולחבק. זהו הקונפליקט הפופולרי ביותר כנראה בין נשים לגברים, אלא שבמקרה הזה ההאשמה לא לגמרי במקומה. ראשית, כי לירון עושה כל שביכולתו להכיל ולספק את עינת, ושנית, כי עינת היא בעצמה טבלת אקסל מהלכת. "בא לי להניח את השריון בצד", היא מפעילה אצל יעל את מחולל השיחות הרגשיות, ובכוח המחץ מצליחות השתיים לחלץ מלירון וידוי על פחד משברון לב. מקסים.
אצל שני ודני מידרדר הקומזיץ למחוזות עידן חביב, ושני קורסת בבכי על כתפו החסונה. היא בוכה על עבר, הווה, הכאבים שבדרך ובקיצור - על היותה רווקה בלי ילדים. רואים שלא נוח לו. להניח בצד את נושא השיחה המלחיץ כשלעצמו, ברור שהרדאר הפנימי של דני מתרגם כל בכי של בחורה לפקודה "לסגת". אבל דני הולך נגד האינסטינקטים שלו ומכיל, כמו שלמד משני. היא מרוצה בסך הכל, אבל הייתה שמחה אם הייתה מלמדת אותו שיעור ב"הכרת הטוב", שנשמע כמו השיעור האולטימטיבי להבריז לו אחרי "כישורי חיים". רק על זה שהצליח לא לגלגל עיניים לאורך הערב הזה אפילו פעם אחת, מגיעות לו מחיאות כפיים.
נראה שמשהו טוב עובר עליו, וגם עליה. בתום נופש של הרים, סלעים, אדמה וכל מה שעושה לה קרחאנות בלב, היא זוכה סוף סוף לנשיקה "עם כוונה" שאליה פיללה. הניסיון שלה להסוות את ההתרגשות מול המצלמות זה אולי הרגע הכי חמוד שלה לאורך התכנית, ומזכה אותה במקום השני במדרג מלכי הטסטמוניאלס אחרי שי.
בינתיים איתמר נראה מאושש מהדרמה שגזר על עצמו, ובתום ארבעה ימי סגר צבר כוחות מחודשים. את שמחת הרווקות הוא מפרש בטעות באופן הפוך - כגעגועים לקארין - וההונאה העצמית הזו מתנפצת בפרצופו אצל יעל. "זה לא היה געגוע כזה מבפנים", הוא מודה, ויעל נותנת לו את העצה היחידה שהיא מכירה - לדבר על כך בגלוי עם קארין, או כפי שמכנה אותה איתמר, "הדבר הכי איכותי שפגשתי הרבה שנים".
לצערו לדבר הזה יש רגשות, מה שפוגם בחוויית המשתמש. "אם הרגשת דחויה אז ביג טיים סליחה", מתנצל אמן המילים, ומבהיר שארבעה ימים יחד בחמישים מטרים רבועים היו לו טו-מאץ'. הוא לא מרגיש צורך לנצל כל דקה יחד, כי מבחינתו החיים ממשיכים גם אחרי היום ה-42, וגם כי לא כזה בא לו עליה. קארין לא רוצה לחכות - היא רוצה מישהו שיעוף עליה עכשיו. אממה, אי אפשר לדרוש רגשות ממי שאין לו. וכאן, לאחר שבטור הקודם נתתי על הראש לאיתמר (ובצדק), מגיע ניעור גם לקארין: יש רגע שבו מוכרחים להתחיל להבין רמזים. בעצם, אלה כבר לא רמזים כי אם אמירות מפורשות. רצית תעופה, הוא אמר לך אין. אז יאללה, נקסט.
אבל כצפוי היא חוזרת אליו, ואיתמר מגלם התלהבות כמו שנתבקש. הוא רוצה פשוט להיות, לשים את ה"ניצוץ" בצד. תודה לאל, בבקשה מכם, כן. ואם אפשר, להניח בצד גם את "תהליך", "חום" ושלא נדבר בכלל על "בית". לכאורה המתח השתחרר ביניהם, אבל כיוון שהניחו את כל הקלפים על השולחן כפי שהנחתה אותם יעל נהיה מוזר מאוד, וקארין לא מבינה עד כמה היא אמורה להביט לאיתמר בעיניים והאם תהפוך לאבן. נו שויין, לפחות במקרה שלהם לא היה הרבה מה להרוס.