הווייז הכריז על "עוד שני קילומטר עד ליעד", אבל הזמן בפקק הראה 32 דקות. בשלב הזה שי, שנהג את כל הדרך מתל אביב בערב יום חמישי עמוס הרכבים, הציע שנחנה ונלך עם התיקים, השק"ש והאוהל עלינו. הסכמתי. מה היא כבר הליכה של שני ק"מ מישוריים לעת ערב סתווי נעים, כששובל של מכוניות פקוקות, עמוסות מזרנים, אוכל ומשפחות משתרך מאחוריך.
אז אחרי שבוטל בשנה שעברה בגלל הקורונה, והשנה נדחה בשבועיים מספטמבר לאוקטובר עקב מגבלת 5,000 המשתתפים בפסטיבל, התקיים בסוף השבוע האחרון "אינדינגב" בפעם ה-14 במצפה גבולות שבנגב המערבי. שלושת ימי הפסטיבל הוותיק כבר עשו לעצמם מוניטין טובים של שילוב בין אמנים מוכרים, לבין להקות פרינג', די.ג'ייז מוכרים ומוכרים פחות ובעיקרון - פסטיבל ישראלי שכולו אהבה למוזיקה.
פצצת אנרגיה מוזיקלית
יום חמישי של הפסטיבל התחיל עם מופע של עדי שחם, ענת מושקובסקי וב-21:00 לולה מארש, כשמיד אחריהם עלתה פצצת אנרגיה מוזיקלית - פורטיסחרוף במופע האחרון שלהם באיחוד הכי מבורך של 2021. למרות שהמופע היה קצר (כשעה בלבד), ניסה הצמד הוותיק שרק משתבח עם השנים, לדחוס כמה שירים שניתן מהרפרטואר הבלתי נגמר שלהם. הרבה מהטובים נשארו בחוץ, אבל את הקהל של אלפי מעריצים זה לא עניין, והם קפצו לצלילי "הפוך", "נעליים" או "כמה יוסי" המשובח של ברי.
אבל מה שהיה הכי מיוחד הוא הדרן בדמותו של "אינר סטיישן" המשובח, אחד מהלהיטים של ההרכב הקודם שלהם "מינימל קומפקט", שכפי שפורטיס אמר "מבוצע בפעם הראשונה ב-15 ההופעות שלהם השנה". זו היתה חגיגה לכל מעריץ של הצמד ושל דארק אייטיז ישראלי.
ב-23:30, בדיוק כפי שקבע הליינאפ של היום הזה, הם ירדו מהבמה לקול תרועות הקהל. בשעה 02:00 נקבע המופע של אמדורסקי, מה שנתן לנו זמן להסתובב במתחם הגדול, בין במות אחרות, מסיבת טכנו לא רעה שעליה ניצח הדי.ג'יי עמיחי מטיאס ודוכני אוכל שהגישו מלבי נהדר, גלידת אסאי בריאה ומפתיעה, פיצות ואפילו שווארמה טבעונית. המאנצ'יז חגג.
בכלל, אינדינגב הוא כנראה הדבר הכי דומה לפסטיבלי המוזיקה שאנו מכירים באירופה, כאלה שמשלבים משפחות שעושות קמפינג, חבורות צעירים שאין להם דאגות בחיים ואפילו כמה בודדים שהגיעו בגפם, כמו בת ה-30 שעקפה אותנו עם הרכב כשצעדנו עם הציוד אחרי שחנינו, והגיעה מאופקים הלא רחוקה. "פורטיסחרוף עוד מעט עולים", אמרנו לה כששאלה למה אנחנו הולכים ברגל. "את מי באת לראות?" המשכנו. "אין לי מושג האמת מי מופיע", ענתה. כנראה שאינדינגב הפך לאיוונט לכשעצמו, גם אם אתה פחות מכיר את מי שמופיע.
עם זאת, אירוע כזה גדול היה יכול לקחת בחשבון גם את התורים הארוכים בכניסה לקופות בעידן הקורונה, שהיו עמוסי אנשים שהיו צריכים להראות תו ירוק ואז לאסוף את הכרטיסים, ולפתוח עוד עמדות. גם הבר הגדול (והיחיד) ליד במת "הקוף" המרכזית לא עמד כמעט בעומס ההזמנות בזמן ההופעות, כך שמי שרצה בירה נאלץ לעמוד משהו כמו ארבעה שירים בממוצע בבר (כרבע הופעה), במקום לצפות באמן החביב עליו. עם זאת, לזכות הבר וגם דוכני האוכל (וההפקה), ייאמר שהמחירים היו סבירים ולא יקרים מדי. בירה ב-26 שקלים, שתייה קלה ב-10 ומנות אוכל עד 30 שקלים לערך.
מה שעוד היה מעודד לראות, זה את המשפחות שהגיעו על טפיהן לאירוע, מסודרות במתחם "קמפינג משפחות" עם האוהלים ואוזניות טרקטור נגד רעש על אוזני הקטנים למניעת הדיסטורשן של ברי ואחרים. היה גם מתחם ילדים בשם "אינדילד", שבו סדנאות יצירה לקטנים וגדולים. והשילוט במתחם גדול כל כך היה טוב ומכוון, והראה היכן המקלחות, עמדות המיחזור הנהדרות וגם השירותים הכימיים שהסריחו נורא גם מבחוץ, בצורה שגרמה לרבים לוותר עליהם וללכת לאיזו פינה מדברית ולהתפנות.
התאהבתי מחדש
בערך באחת בלילה פרשנו לאוהל שלנו, כדי לנוח קצת לפני אמדורסקי. ב-02:00 התעוררנו מהשעון המעורר וצעדנו לכיוון במת "הקוף" שוב. אמדורסקי ולהקתו, לבושים בלבן, פתחו עם כמה שירים בעיקר מ"מנועים שקטים" - "15 דקות", "חלום כהה", ובשעה הקצרה שהוקצבה לו הצליח לדחוק גם את "יקירתי" ושני שירים מאלבומו החדש "432" ברוח הבוסה נובה ("מה שאתה רואה עכשיו" ו-"כל הצבעים"), שאליהם ביקש את סבלנותו של הקהל.
אבל הביצוע הכי טוב בהופעה היה של השיר הוותיק "אהבה חדשה". פה הגיע הגיוון של אמן כמו אמדורסקי שמשתמש בלופר, סינתיסייזרים וביטים מעולים, מה שיצר שיר טכנו מרטיט לבבות. בשילוב עם התאורה הלבנה שהפציעה לצלילי באסים - הקהל היה בטירוף ואני, ממש כמו השיר, התאהבתי מחדש.
הוא ירד מוקדם מדי, כמו פורטיסחרוף ואחרים, עם רצון של הקהל לעוד משיריו - אבל זה מה ששעה (ברוטו) של הופעה נותנת לך - כמה להיטים מרגשים ומעט תחושת החמצה. הרצון לדחוס כמה שיותר אמנים ושילובים, בא על חשבון שירים מעולים שאמנים היו שרים במופע רגיל שלהם בן שעה וחצי פלוס.
גוד וייב
בימים שהגיעו אחרי (שישי ושבת), ציפתה לקהל עוד סוללת אמנים נהדרת, כמו מרסדס בנד, יסמין מועלם ואחרים אבל גם די.ג'ייז שנתנו בראש ברחבות גדולות והרקידו אלפים, כמו רד אקסס ואדווה.
היה כיף לראות את כל האנשים שהגיעו בגוד וייב - משפחות כבודדים - מעין מיקרוקוסמוס של ישראל היפה שהיית רוצה לראות בארץ הזו - אנשים שמבקשים סליחה כשנתקלים בך בטעות, אוספים זבל לידם שלא שייך להם, מפנים מקום על הספסל לידם לאנשים שהם לא מכירים ושאר מחוות שאתה רואה בפסטיבלי מוזיקה ואהבה.
"בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו", אמר פעם בן גוריון. בפסטיבל הדרומי הזה הוא מקבל ציון מצוין.