הופעת האיחוד של פורטיסחרוף אמש ברעננה לא הייתה אמורה להרגיש סוריאליסטית, אבל היא אכן הייתה כזאת. מופע האיחוד הזה נדחה ושוב נדחה, אחרי קורונה ועוד מלחמה. כל כך הרבה זמן שכינוס של כל כך הרבה אנשים יחד מהבהב כמו נורת אזהרה ענקית, ופתאום אלפי אנשים דחוסים בשטח פתוח, קופצים, מתנגשים זה בזה בלי כוונה, בלי מסכות, בלי לחפש מרחב מוגן, בלי להיבהל זה מזה.
והמצחיק מכל הוא הפסקול "הנורמלי" - שירים שבעצמם משבשים את המציאות, בזים לבורגנות, מתעבים את הסדר העולמי, לועגים לשגרה, מנסרים את הלילה. בתקופה המוזרה שבה אנחנו חיים, השיבוש הוא שגרתי והנורמלי הוא חריג. רק מתאים שהמורים הגדולים בבית הספר לרוקנרול נמצאים בעשור השביעי לחייהם, בזמן שהכוחות הצעירים של המוזיקה הישראלית עסוקים בלהפוך את "התקווה" להמנון פופ מקושקש.
יש באוויר גם תחושה קלה של דז'ה וו. באותו מקום, לפני שש שנים, נפתח גם האיחוד הקודם של פורטיסחרוף. גם אז היה נדמה לי שאמפי פארק רעננה הנינוח, על מדשאותיו היפות ודוכניו שמוכרים נקניקיות ב-30 שקלים, הוא לא בדיוק המקום הטבעי לשירים של ההרכב, בלשון המעטה. בטח לא לאלו מתוך "1900?", האלבום שהאיחוד אמור היה להיות מוקדש לו. והנה שוב אנחנו כאן. וזה לא הדבר היחיד שמזמזם מוכר: באותו ערב במאי 2015 בדיוק עסקו הכוחות הפוליטיים בהקמת ממשלה חדשה, די בדומה לשיחת היום של אתמול. מי יודע, אולי מדובר בקמע פוליטי מסוג מאוד משונה.
ולמרות כל האווירה הזאת, וכל מה שרק עברנו - והרי גם פה, באמפי פארק רעננה, המלחמה צועקת בתוך שקט דמיוני - התחושה הכללית היא של התעלות והתלהבות כמעט ילדותית. זה מגיע מהראש. מעט מוזיקאים אוהבים את הבמה כמו ברי סחרוף ורמי פורטיס, שלא מפסיק להתרוצץ מצד אחד של הבמה אל הצד השני, להשמיע רעשים, להסתובב עם מגבת על הראש ולעודד את הקהל לשיר. מדובר בפצצת אנרגיה מרגשת, שכמו נועצת סיכה בבלון הרצינות הנפוח של החיים כאן. על פורטיס הפרפורמר נאמר כבר הכל, ככל הנראה. מה שמדהים הוא העקביות ובעיקר השכנוע. שותפו "הכסוף", כפי שהוא מכונה על הבמה, מלהיב ומתלהב בעצמו, מתפרע עם הגיטרה, קופץ ומחייך. הרבה שמחה יש כאן.
פורטיס התייחס לזה גם תוך כדי ההופעה. "זאת מכונת זמן", הוא קרא לקהל, וצחק: "חוגגים מאה שנה לפורטיסחרוף". לקראת סוף ההופעה, כשמגיע "אין קץ לילדות", הוא אפילו מקבל כס מלכותי להתיישב עליו ולהכריז "לא כדאי להתבגר תאמינו לי". לולא הילדותיות הזאת, פורטיסחרוף לא היו מה שהם, וההופעה הזאת לא הייתה מה שהיא הייתה. בלעדיה - הכול אבוד; איתה - שום דבר אחר לא משנה.
"1900?" הוא אלבום מטלטל. הזעם והחרדה שולטים בו. זה כתב אישום חריף נגד עולם צבוע ושבע, שסוגד לכסף ומתפרנס ממלחמות. למרבה הצער, זה תמיד רלוונטי. כן, יש בו "ניצוצות", אבל זה קודם כל האלבום שיש בו שירים כמו "נעליים", על מנהיגים שטובלים עמוק בתוך דם ורצון לצרוח מול הסיאוב הכללי.
משהו בכעס הזה עומעם אמש, קודם כל בתמהיל. אפילו שרוב האלבום נוגן בהופעה, לאורך זמן רב נדמה היה שהסט מוקדש דווקא ללהיטים משאר התקופות. רק ארבעה מתוך ה-17 הראשונים היו שייכים לאותו אלבום (ואז הגיעו ה-18 וה-19 והצילו את המצב). זה דווקא נפתח עם "להתעורר" ו"תחת אש" מתוך "על המשמרת" המאוחר, והמשיך לשירים אחרים ממיטב הרפרטואר. כמובן, לא נתלונן על עוד ביצוע מרתק ל"שקיעתה של הזריחה" (עם תוספת פואטית של פורטיס והקריאה: "אני ראוי, אתם ראויים"), "תחנה סופית" או כמה מלהיטי הניינטיז של השניים. בכל זאת, "כמה יוסי" התגלה פעם נוספת כאחד השירים האפקטיביים בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית, ויעיד ההמון הקופץ סביבי. בהערת אגב צריך לומר שיותר מאי פעם השניים היו שותפים כמעט שוויוניים בשירה.
ובכל זאת, החגיגות ל-"1900?" הרגישו לא שלמות. חסרו לי כאן שיר הנושא הבוטה והחריף, כמו גם "יהלומים לנצח", שלוקחים את הנימה הדקדנטית והזעם על הניוון המוסרי של האלבום לשיא, וכמובן מתנות נשכחות קצת יותר כמו "יומו של העכבר" ו"ממתק". ואילו "נעליים" בביצוע המשותף עם רד אקסס נשמע נהדר, אבל הקצב החדש גם הקהה במעט את הכעס האותנטי שבו.
ברובד יותר ארצי, אני מחפש את המילים כדי לתאר דבר מה משונה: זאת הייתה הופעה בלתי מדויקת בעליל, ובכל זאת נהדרת. אולי מוטב לתאר את האירוע ככאוטי - כלומר: מלא ברעש נפלא.
צריכים לדבר בכנות: הם לא היו בפוקוס מלא, זייפו לא מעט (פורטיס הודה בתחילת ההופעה שהגרון ניחר), ובשיר כמו למשל "בוקר של קטיפה", המורכב ממילא, האי-דיוקים הורגשו בעוצמה. אי אפשר להכחיש את זה - הרבה דברים לא ישבו במאה אחוז. אפשר גם להסתכל על זה אחרת: דיוק הוא מידה לא הכרחית ולעתים אף מיותרת לאגפים האלה של הרוקנרול. ההנאה של השניים על הבמה הדביקה כמעט את כל מה שדורש הדבקה. כן, היה נחמד לשמוע יותר עיבודים מיוחדים כמו "חלום כחול", שהיטיב לנצל את הלהקה וקולות הרקע שלה, או "העולם האמיתי" שפתח את אחד ההדרנים באופן מינימליסטי. אבל משמח לא פחות לראות אותם צורחים למיקרופונים את "חדשות מהירח" ורוקדים על הבמה ב"חתול מפלצת". זה שווה הכול.
אחר כך, בהדרנים, נראה היה שהם בכלל לא רוצים לרדת מהבמה. באחת הפניות האחרונות שלו לקהל, התייחס פורטיס לחששות מהאיחוד. "בהתחלה פחדתי אפילו. שכחתי איך נראית במה", אמר. ההופעה אתמול הוכיחה: הוא לא שכח כלום, ואת מה שהשניים נתנו על הבמה - אי אפשר ללמוד.