המון סמליות מתלווה למספר שבע. בעולם יש שבע יבשות, שבעה פלאי תבל ושבעה תווים בסולמות מוזיקליים מערביים. במתמטיקה, שבע הוא מספר שמח. בפסיכולוגיה, נהוג להתייחס אל המספר כ"מספר קסום", שכן זהו מספר הפריטים שאדם מסוגל לאחסן בזיכרון לטווח קצר. ביהדות, שבע הוא מספר טיפולוגי. העולם נברא בשבעה ימים, כאשר היום השביעי בשבוע הוא הקדוש ביותר. בכל שנה שביעית יש לערוך שמיטה - ולאחר שבע שביעיות חוגגים את שנת היובל. כשמישהו מתחתן הוא מברך שבע ברכות, כשמישהו מת מתאבלים עליו שבעה ימים. לפי ההינדואיזם, יש בגוף העולם שבע צ'אקרות עיקריות. לפי הנצרות יש שבעה חטאים, שמפרידים את הנפשות בין שבעת מדורי גן עדן לשבעת המדורים של הגיהנום.
גם בעולם המוזיקה הישראלית יש משמעות קדושה למספר 7: בכל פעם שדני סנדרסון עולה לבמה כחלק מלהקה של שבעה מוזיקאים, הקהל ממריא לרקיע השביעי. זה קרה בשנות ה-70, וזה קורה עכשיו כשדני חצה את גיל 70 (בסוף נובמבר הוא יחגוג 71). ביום שישי האחרון הגיעו למרכז ענב בתל אביב (אם ממשיכים לחפש סימבוליות, אז הכתובת היא אבן גבירול 71) מאות ישראלים כדי לראות את אחד הנפילים הכי מיוחדים של התרבות הישראלית. זה שהביא את הבלוז האמריקני ללהקת הנח"ל, אבל עם חיוך מקורי וקריצה מקומית. זה האיש שהמציא את הסופר-גרופ העברי. זה שרובנו חייבים לו חלק נכבד מפסקול חיינו.
חשבו רק על חלק מהלהיטים המטורפים שדני סנדרסון הלחין: שיר המכולת, זה הכל בשבילך, יו יה, הבלדה על ארי ודרצ'י, ילד מזדקן, רותי'לה, למרות הכל, חללית, רוני, גלשן, היא חולה, שיר רועים, מילים יפות, פה קבור הכלב, ערב אבוד, הכיסא נמוך מדי, בשדה ירוק, שקט שקט, אור, אצל הדודה והדוד, סיבה לחיות, המגפיים של ברוך, נחמד, רק עם אופנוע, סיפורי פוגי, חתונה, גוליית, שיר מלחים, תשע בכיכר, לכבוד הקיץ, אמא ודני, תה עושה סחרחורת, חושב עליך, הלא נודע, ומה הדאווין שלך. אף אחד מהשירים הנ"ל לא בוצעו בהופעה.
המופע החד פעמי הזה, תחת הכותרת "שירים גלויים ונסתרים", שם דגש בעיקר על ה"נסתרים". זה לא שחלילה נמאס לדני לבצע את הלהיטים שלו. כל מי שנכח בהופעות של דני בשנים האחרונות ראה כיצד "יו יה" נברא לחיים כל פעם מחדש כמפלצת רוק חד פעמית, כזאת שדני כל פעם ממשיך לאלתר ולרענן תוך כדי תנועה. אלא שבמרוצת השנים התאספו מאות שירים לרפרטואר של סנדרסון שזכו באופן טבעי לפחות יחס. כאבא גאה לכל היצירות שלו, מדי כמה שנים הוא מבקש להקדיש ערב גם לילדים המקופחים בארסנל.
התוצאה היא ערב של 25 שירים, מתוכם חמישה להיטי ענק ועוד 20 שירים למיטיבי לכת, או פשוט לאנשים שרוצים להכיר קצת יותר לעומק את המאגר הסנדרסוני. השילוב של אחד מהמלחינים הגדולים בתולדותינו, שהוא במקרה גם גיטריסט-על ועל הדרך גם איש במה מקסים ומצחיק, עושה את שלה בכל הופעה. הפעם, הוא נאלץ לעבוד קשה יותר. זה ניכר, וזה היה מדהים. כוכב הערב עצמו עלה על הבמה הקטנה מול כ-300 בני אדם, ונראה מרוגש מתמיד. למעשה, נראה שהוא מתרגש מהקהל הקטן לא פחות מאשר בפעמים שעלה מול עשרות ומאות אלפי מעריצים בפארק הירקון יחד עם כוורת.
הלהקה פתחה עם ההקדמה התזמורתית של "צפוף באוזן", קטע גנוז מתוך התקליט השלישי והאחרון של כוורת. "זה שיר שלא ביצעתי על הבמה מאז 1976", הוא אמר לקהל, שהחל לעשות את החשבון בראש. איזה קטע אדיר לפתוח איתו הופעה. איזה מטורף שאף אחד לא ביצע אותו על במה כבר 45 שנה. בשורה הרביעית בצד ישב יוני רכטר, והנהן בהסכמה.
הלהקה סביבו אמנם אינה כוורת, אבל השביעייה הנוכחית של סנדרסון, שעובדת יחד כבר שנים, עומדת בכל הקריטריונים הקשוחים שלו. יונתן גיטלמן על התופים ומיקי ורשאי על הבס יוצרים חטיבת קצב משובחת וצנועה, כזאת שיכולה ללוות ברגישות שירים סנטימנטליים כמו "לא יפריד דבר", אבל גם יכולים בתוך רגע לשנות סגנון ולתת בראש עם "לידיה הלוהטת" של להקת דודה; הילי בוימל מצליחה להפתיע מחדש בכל פעם, כמין זיקית שיכולה בערב אחד להיכנס לנעליים של צ'רצ'יל, אפרים שמיר או יהודה עדר, רק בשמלה ועקבים; אורית שלום לא מנסה לחקות את מזי כהן (ספק אם מישהי יכולה), אבל היא מוכיחה לכל אורך המופע שהיא הרבה יותר מזמרת ליווי; ומעל כולם כפיר בן ליש, שכבר הפך לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה של דני סנדרסון במאה ה-21. הסינרגיה המושלמת שעוטפת את הלהקה של סנדרסון מוכיחה שמדובר בלהקה ש"מצלצלת" הכי נכון למוזיקה של דני.
במהלך המופע, בהתרגשות ששמורה בדרך כלל לאמנים צעירים יותר ומנוסים פחות, סנדרסון פולט כי "כפיר בן ליש הוא הזמר הכי טוב ששר אי פעם את השירים שלי". בתוך רגע קצר שהרגיש כמו נצח, הוא מתקן את עצמו: "אחד מהזמרים הכי טובים ששרו את השירים שלי". התיקון החשוב מגיע קצת לפני אחד מרגעי השיא של המופע: ביצוע חדש של "בקצה המערב" הקלאסי של גידי גוב.
סנדרסון מסביר לקהל שאת "בקצה המערב" הוא כתב במקור באנגלית בשנות ה-70 עבור כוורת (ניתן למצוא את השיר, שהוקלט בהופעה חיה בארצות הברית, ב"כוורת בקופסא"), אך הוא נשכח ונזנח במשך שנים עד שמאיר אריאל תרגם אותו לעברית וגידי גוב הקליט אותו באלבום "אין עוד יום" ב-1991. הגרסה המונומנטלית של גידי גוב (באורך שבע דקות בדיוק, אגב מספרים טיפולוגיים) הופקה ועובדה על ידי אלון אולארצ'יק, עם קודה אינסטרומנטלית ארוכה שהופך את היצירה למין ציון דרך של הרגע בו הרוק הפרוגרסיבי כמעט וחדר לרגע (באיחור ניכר) למוזיקה הפופולרית בישראל. סנדרסון החליט להחזיר את השיר למקורות שלו, בעיבוד המקורי שלו משנות ה-70, והתוצאה הייתה מהפנטת. לרגע זה הרגיש שעל הקלידים התיישב קרי מיניר מג'נטל ג'איינט, דונלד פייגן מסטילי דן או יוני רכטר (אני מודה שהצצתי הצידה כדי לראות אם רכטר עדיין יושב במקומו). אבל לא, זה היה עידו זלזניק, הקלידן המוכשר שתפס את מקומו של משה לוי מהביצוע המוכר והפך אותו למשהו אחר לגמרי. כשסנדרסון התחיל לשיר, לפתע המשמעות המקורית והעצובה של המילים החלה לרחף מעל המוזיקה. אז גם הבנתי שהזמר שהכי מתאים לשיר את השירים של דני סנדרסון הוא דני סנדרסון.
לקראת סוף ההופעה הגיעו כמה מהשירים "הגלויים" יותר של המופע. "ציפי פרימו", "נתתי לה חיי" ו"לידיה הלוהטת" הרימו את הקהל, וההופעה נחתמה ב"לכל אחד יש כוכב" מתוך האלבום האחרון של סנדרסון. זה היה גם השיר שאמור היה לסיים את הערב. אלא שסנדרסון, מוזיקאי שכבר מזמן היו אמורים לתת לו את פרס ישראל או לכל הפחות לקרוא על שמו הר באזור הכנרת, הרגיש כנראה שזה לא נכון להיפרד מהקהל עם שיר לא מוכר, והחל לנגן את "אלף כבאים" הקלאסי של דודה לשמחת כולם. הכל היה מושלם באותו רגע: הסולו של דני, הקפיצות של שאר חברי הלהקה, השירה השמחה בקהל. זה בעיקר עשה חשק לבוא לראות אותו שוב - אבל הפעם בהופעת להיטים רגילה.
רשימת השירים
הקדמה תזמורתית + צפוף באוזן (כוורת)
מדינה קטנה (כוורת)
אבן המנדלי (דודה)
אולי ללה
אל תדברו איתי
בחור אמוציונלי
מכאן הדרך
אני כועס רק עלי
קוזה נוסטרה
מזל דגים
לא יפריד דבר
אנשים זהב
אם בחיים לא נאהב
מגדלור
על גדות הנחל
היא לא תדע (גזוז)
מפלט אחרון
בא בקלות
ציפי פרימו (גזוז)
כל מקום כל שעה (דודה)
נתתי לה חיי (כוורת)
הדרן
לידיה הלוהטת (דודה)
לכל אחד יש כוכב
אלף כבאים (דודה)