לפני כמה שנים במהלך חופשה בלאס וגאס, מצאתי את עצמי בהפתעה במופע רחוב חצי מאולתר של להקת הרוק מוטלי קרו, כחלק מצילומים לאיזו חברה מסחרית. אמריקה, אתם יודעים. הם ביצעו בסך הכל שני שירים - "Home Sweet Home" ו-"Smokin' in the Boys Room", הקאבר המוצלח ללהיט היחיד של להקת בראונסוויל סטיישן. הם נשמעו בדיוק כפי שהיה מצופה מהם להישמע, ונראו פחות טוב ממה שהם חשבו שהם נראים. זה היה מדהים ופתטי בו זמנית. זה קורה לפעמים ללהקות רוק מזדקנות. נזכרתי בהופעה המאולתרת הזאת בפתח ההופעה המתוקתקת והמרשימה של להקת "תיסלם" באמפי פארק בראשון לציון אמש. ההופעה נפתחה עם "מעשנים ביחד", הגרסה העברית לאותו סטייפל אמריקני, והזכירה שזה לא הגיל ולא התרגיל - זאת המוזיקה.
המופע חגג את שנת ה-40 ליציאת "רדיו חזק", אלבום הבכורה של הלהקה, במסגרת פסטיבל המוזיקה בראשון לציון. זאת קלישאה של אירועים כאלה, אבל 40 שנה אחרי, תיסלם באמת נשמעים טוב מאי פעם. אל תתנו לשיער שנעלם ולכרס שגדלה להטעות אתכם, כל מה שעבד מוזיקלית באייטיז עובד גם היום, ואפילו טוב יותר. למעשה, יש מילה אחת שמגדירה בדיוק את תיסלם של שנת 2021 - Tight. התרגום העברי למילה "מהודק" לא עושה חסד עם המופע של הלהקה הוותיקה. עשרות השנים שעברו מאז הפריצה הגדולה, אז הקליטו יאיר ניצני ויזהר אשדות תחת השם הבדוי יוסי יוסי, הפכו את חברי הלהקה למוזיקאים טובים יותר. ההפסקות הארוכות, הפרידות, האיחודים וכל מה שביניהם הפכו אותם ללהקה טובה יותר. יחידת חיסול מוזיקלית.
כל אחד מחברי הלהקה החזיק בקריירה עצמאית, חלקם אף זכו להצלחה גדולה, אבל יש משהו בכוח המניע של להקה, בטח אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, שהופך את שיתוף הפעולה הזה לקסום כל כך. בלי ששמנו לב, "האיחוד" האחרון של הלהקה נמשך כבר כמעט עשרים שנה. ועדיין, בכל פעם שהם עולים על הבמה זה מרגיש כמו אירוע מיוחד. התפאורה כוללת וידאו ארט מהמם, העיבודים טריים וגרוביים, הסאונד משופר ביחס למקום ובכלל - רק השירים נשארים אותם שירים.
סך הכל שני אלבומי אולפן רשמיים הוציאה הלהקה, וזה מספיק. הם כמעט שלא כותבים שירים חדשים, ובטח שלא מקליטים יחד כלהקה (יוצא מן הכלל הוא "איזה עולם משוגע" שיצא בתקופת הקורונה) פשוט כי עם הגיל גם מגיעה התבונה שאף אחד מהמעריצים שממשיכים לגדוש את ההופעות של הלהקה לא מחפש שיר חדש של תיסלם. "פרצופה של המדינה", הלהיט האחרון שהוציאה הלהקה, כבר חגג 30, והוא עדיין מרגיש כמו שיר חדש שהלהקה כתבה בדיוק בשביל המצב במדינה. כל. פעם. מחדש.
הקהל מגיע בשביל הלהיטים ההם. בשביל "רדיו חזק", בשביל "כלניות", בשביל "יש לך אותי". לזכותם של חברי הלהקה, הם לא מסתפקים רק בפריטה על מיתרי הנוסטלגיה, אלא מרוקנים את כל הטנק בכל ערב מחדש. למוזיקאים צעירים עדיין יש מה ללמוד מהחבר'ה האלה בכל מה שקשור לתשוקה למוזיקה.
לפני עשור, כשחגגו 30 שנה ל"רדיו חזק", ערכו חברי תיסלם מופע חגיגי בהיכל התרבות בתל אביב ואירחו את מוקי, מאור כהן ודני סנדרסון. במקור היה אמור להתארח במופע גם אריאל זילבר, אבל בעקבות התבטאויות קיצוניות שלו, החליטה הלהקה לבטל את השתתפותו במופע בטענה שהאמירות של זילבר "לא מתאימות לרוח הלהקה". עשר שנים אחרי, תיסלם סגרו מעגל כשאירחו שוב את סנדרסון, ולצדו את שלום חנוך, שותפו ליצירה של זילבר בלהקת "תמוז", ואולי האנטיתזה האישיותית המוחלטת שלו.
סנדרסון, שהוצג על ידי יאיר ניצני בתור החבר השביעי של "תיסלם", ביצע עם הלהקה את "ערב אבוד" ו"אלף כבאים" של להקת דודה, בנוסף לביצוע משותף ל"תפסיק לכוון עליי" (אותו ביצע עם הלהקה גם ביום השנה ה-30). שלום חנוך הצטרף לחברי הלהקה ב"לראות אותה היום", וביצע גם את "נגד הרוח" ואת "משיח" האקטואלי תמיד.
אלא שרגעי השיא של האורחים נשמרו להדרן, אז חזרו סנדרסון וחנוך לבמה - והפעם ביחד. לרגע זה נראה כמו איחוד של להקת "סופר גרופ" ענקית מהאייטיז. הריף המושלם שפותח את "יו יה" התחיל להתנגן על הבמה (בעיבוד של כוורת, ולא של הקאבר הנוראי של תיסלם) ולא היה אדם אחד מבין אלפי הצופים שלא החל לרקוד לצלילי המוזיקה. סנדרסון נתן את הטון כראשון בין שווים, כשדני בסן, יזהר אשדות ושלום פאקינג חנוך מצטרפים בשירה לבתים ולסולואים המופרעים של אחד משירי הרוק הכי גאוניים שנכתבו כאן.
הקליימקס הכפול המשיך עם "סוף עונת התפוזים" שכתב מאיר אריאל ללהקת תמוז. אריאל זילבר אמנם לא היה שם (והאמת, זה קצת חבל), אבל משה לוי הצטרף ליאיר ניצני על הקלידים, ופלוגת הגיטרות של חנוך-סנדרסון-אשדות-שדה כבשה את שדה הקרב בברוטליות מוזיקלית בלתי ניתנת לעצירה. השילוב של שלום חנוך ודני סנדרסון על במה אחת, אפילו רק לשני שירים, הצדיק לבדו את מחיר הכרטיס למופע.
המופע כלל כמעט את כל הלהיטים הגדולים של הלהקה ("חצבים פורחים" בלט בהיעדרו, וגם מעריצי דינמו מסחה בוודאי התאכזבו), אך נחתם במפתיע דווקא עם "ככלות הקול והתמונה" מקריירת הסולו של בסן. כדי להוסיף חטא על פשע, בלדת הרוק הנהדרת בוצעה במשותף על ידי בסן ואשדות (שהלחין את השיר) בזמן ששאר חברי הלהקה עומדים בצד ללא כלים ונותנים להם את קדמת הבמה.
זו הייתה החלטה קצת משונה, בטח לשיר אחרון בסט, להשאיר את הבמה לבסן ואשדות דווקא בערב שהזכיר כמה כישרון יש ליושי שדה מאחורי מכנסי השח-מט שלו, כמה קצב (וסקס אפיל) יש באצבעות של צוף פילוסוף ואיזו אניגמה מוזיקלית מטורפת הוא סמי אבזרדל הבלתי נגמר. ובכל מקרה, למעט תלונות קטנוניות על סדר השירים, תיסלם שלחה את המעריצים שלה הביתה בתחושת היי שלא מבוססת על נוסטלגיה, אלא בזכות שואו מושלם. אי אפשר כבר לחכות לחגיגות היובל של הלהקה ב-2031. מי יודע, אולי הם יישמעו אז אפילו טוב יותר.