יש כמה דרכים שבהן אפשר להתחיל לדבר או לחשוב על "אמונה", הספר החדש של דרור משעני, והשלישי שבו הוא חוזר לדמותו של הבלש אברהם אברהם מחולון. אחת הדרכים - אני לא יודע כרגע אם הכי מוצלחת - היא להתחיל מהספר הקודם של משעני, "שלוש", שיצא לפני שלוש שנים, ובו הוא נפרד דווקא לזמן מה מהבלש האהוב שלו, ופנה לכתוב רומן על שלוש גיבורות. שלוש נשים.
בריאיון שהתקיים איתו אז, דובר הרבה על היכולת המרשימה של משעני לעצב באופן מפורט ומלא כל כך דמויות של נשים, אבל אני לפחות הרגשתי שעוד דבר עמד שם באוויר: במרכז החלק השני של אותו ספר עומדת עובדת זרה בשם אמיליה. היא הולכת כל יום ראשון לכנסיית פטרוס הקדוש ביפו ומחפשת סימן מאלוהים שהיא נמצאת בדרך הנכונה, ולאט לאט היא מבינה שאולי הוא לא מכוון אותה בשפה של מילים ואותיות, אלא בשפה אחרת "שכדי להבין אותה צריך לפתוח את כל החלונות ולאפשר לדברים להיכנס..."
חשבתי אז שזה ספר מצוין, אבל אולי משעני קצת חושש "ללכת בגדולות", יהיה הפירוש של שתי המילים האלה אשר יהיה, כלומר לשהות עוד קצת בתוך העולם הזה שבו מחפשים סימנים מלמעלה. במקום זאת הוא בוחר במודע לצמצם ולסיים את הספר בעורך דין מגבעתיים שרצח שתי נשים (אפסיק כאן כדי לא לעשות ספוילר למי שעוד לא קרא גם את הספר ההוא) - כלומר להישאר בגבולות הבטוחים והמוכרים (נאמר) של הז'אנר הבלשי.
היום, כשאני קורא את הספר החדש שלו "אמונה", אני מבין שאולי טעיתי. משעני בונה כאן שוב דיוקן מרשים של אנשים ומקומות התרחשות, אבל דווקא מתוך הריאליזם הכל כך מוקפד אתה מבין שמתפתח כאן בין השורות דיון רציני ונוקב על כל "השאלות הקיומיות הגדולות".
במרכז הספר עומדות שתי פרשיות. ראשונה: תעלומת מותו או רציחתו של איש בשם רפאל שושני, שמגיע באישון לילה מפריז למלון כמעט נטוש וריק בקצה החוף של בת ים. שנייה: מה עומד מאחורי סיפור נטישתה של תינוקת בת יומה בבית קפה סמוך לבית החולים וולפסון בחולון. על החקירה הראשונה ממונה רב פקד אברהם אברהם, ועל השנייה העוזרת שלו אסתי והבה, אבל שתי החקירות משתרגות זו בזו באורח חכם ומתוחכם כפי שיגלה כל מי שיצלול עמוק לתוך דפי הספר.
משעני עצמו כבר כתב פעם שאפשר לקרוא כל סיפור בלשי פעמיים: פעם מתוך קבלת סמכותו של הבלש כמתבונן וכפרשן, ופעם מתוך התבוננות בבלש עצמו כעיוור, "התבוננות הדוחה את מעמדו כמתבונן וכפרשן, או לפחות מטילה בו ספק."
פה הוא אפילו טורח להצמיד לחוקרת והבה מחלת עיניים, דבר המחזק כמובן את הפן האנושי בדמותה, אבל במקביל גם מרחיב את הדיון על שאלת היסוד - מה אנחנו באמת יודעים על האנשים שאותם אנחנו פוגשים או חוקרים, ובעיקר מה אנחנו יודעים על טיבו של העולם ועל החוקיות (אם יש) שמניעה אותו.
בשתי החקירות מתפתח מעין "משחק מוחות" בין החוקר לנחקר או בין הנחקרת לחוקרת, אבל מתחתיו נפרש עניין גדול ורחב יותר שמעמיד כאמור שורה של שאלות יסוד - על מה אנחנו מבססים את ה"ידיעה" שלנו על העולם.
זה עניין חריף וחשוב במיוחד, כי דרך החקירה של רב פקד אברהם אברהם מחולון, משעני שולח יד ל"אש" עצמה - עומק השקרים והסיאוב ומלאכת ההונאה המתוחכמת והמתעתעת של שירותי הביון הישראלים.
חלק מהתיאורים של אותם ממסדים ביטחוניים, ובעיקר הדרך האלימה וחסרת המעצורים שבה הם פועלים ומערכת השקרים וההטעיות שהם פורסים גם לרגליו של חוקר המשטרה, מעוררים לא פעם צמרמורת לא קלה בגב. נדמה גם שחלק מהדמויות באותו ממסד בטחוני מוכרות למדי, ואפשר אולי לזהות די בנקל על מי מראשי המוסד בעבר הוא נסמך כשהוא בורא את הדמות המפחידה ומעוררת האימה שאומרת (עם קריצה ברורה ל"דון קיחוטה" של סרוואנטס): "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים עם זרועות קטלניות שמגיעות רחוק מאוד".
ניכרים פה גם ההבדלים בין חולון, מקום מושבו של רב פקד אברהם, לבין השכונה הצפון תל אביבית שבה שוכן ביתו של איש המוסד, אבל לא הייתי מציע ללכת שבי אחרי הקו הפרשני הזה. משעני עושה בצדק כל מאמץ לנסות לטשטש את סימני ההיכר הכל כך מזוהים של המציאות הישראלית, ובכל זאת הם נוכחים כמעט בכל שורה בספר.
נוכח גם הכאב של הדמויות, בעיקר של הדמויות הנשיות - הנחקרת ליאורה טליאס, בתה דניאל, והחוקרת והבה. כשהן כואבות הן שורטות ופוצעות, וזה עוד רגע נדיר שצריך לדעת איך ללכוד אותו מתחת לשכבה עצומה של מילים. בעיקר נוכח הכאב של רב פקד אברהם - האיש שחי כל הזמן בתחושה שהוא גר "בקומת הקרקע" ולא מסוגל או לא יכול לטפס עד לגג ולראות את התמונה כולה בגלל השדים והפחדים שרודפים אותו.
מבקר הספרות בני ציפר כתב בזמנו שהספר הקודם של משעני "ייזכר כיצירה שבישרה גל חדש בספרות הישראלית לא פחות מזו שסימל בשעתו הרומן 'מיכאל שלי' של עמוס עוז."
קשה לי כמובן להתחרות עם רוחב הידיעות של העורך הידוע, וממילא תנועות טקטוניות כאלה הם מחוץ לתחום הניבוי של מבקרי ספרות, מוצלחים וחכמים ככל שיהיו, אבל קריאה מעמיקה ומדוקדקת בספר החדש של משעני רק מחזקת ומעצימה את ההערכה הגדולה אל סוג הכתיבה שהוא מנסה להעמיד.
וכמו שחוקר המשטרה מחליט בסוף להישאר בקומת הקרקע, לא מפני שהפחדים הכריעו אותו, אלא מפני ש"מקומת הגג לא רואים פנים של אנשים", פחות חשוב כרגע לעטוף את הספר המצוין הזה בשורה של כותרות מסחררות וכתרים זוהרים. תחת זאת יש להבין לעומק את הרצינות שבה משעני בונה כאן עוד נדבך מוצק בתוך ה"בניין" המתהווה של הספרות הישראלית.
"אמונה" / דרור משעני. הוצאת אחוזת בית. 263 עמודים.