לפני כמה חודשים, בשיחה עם דנה ויס, הביע כתב חדשות 12 אוהד חמו צער על כך שהישראלים היהודים לא יודעים מה באמת קורה אצל שכניהם. הוא יודע על מה הוא מדבר, בפרט כאיש חדשות. ככתב מוביל, חמו יודע שדי נדיר לראות מיעוט כלשהו בישראל במשדרי החדשות שלא בהקשר שלילי או לעומתי. הוא יודע כמה הסיקור החדשותי האינטנסיבי מעודד מסגור קונפליקטואלי, שממוסס את הסיפורים האנושיים לכדי מאבק בין מגזרי מכעיס ובלתי נגמר.
אז הוא יצא לסדרת כתבות יוצאת דופן, שמתמקדת באזרחים ערבים (ובעיקר מאזור הצפון), מתוך שאיפה להדגים כיצד נראים החיים בישראל דרך העיניים שלהם. מאב בית בבית ספר בג'יסר א-זרקא הענייה, דרך זוג צעיר מטירה שמתחתן ועד סטנדאפיסט מחיפה. הוא מדבר איתם על עוני ועל לאומיות, על פשיעה ועל תקווה, על הזדהות ועל צרכנות. חיים שלמים. כתבות החוץ הארוכות האלה, חמש במספר, נקטעות לשיחות באודיטוריום בחולון מול קהל של ישראלים, שחמו מדגים בפניהם שוב ושוב את הפער בין הסטריאוטיפ לבין המציאות בכל הנוגע לסטטיסטיקות המשונות של החיים כאן.
הדבר החשוב הראשון בסדרת הכתבות שלו היא היכולת לאוורר דברים בנחת, כמו שהם, לאורך כתבות ארוכות. הפערים הכלכליים העצומים והתסכול מהגזענות, זיכרון הנכבה והיחס לסמלי המדינה - כל אלה נושאים טעונים מאוד. בתיאטרון המריבות והצעקות של הערוצים המסחריים, המוכר גם בשם אולפן, זה לא יכול לקרות. מרחב הקשב הקולקטיבי הוא ממילא כל כך מצומצם כאן, והתרבות הטלוויזיונית הנוכחית דורשת ויכוח לשם הוויכוח.
כך, במסגרת הכתבות הארוכות, יכול חמו לנהל שיחה - בלי להתבטל בפני המרואיינים - גם על הדברים האלה. התוצאה מדהימה: אזרחים ערבים ויהודים מדברים על הנכבה והנרטיב הפלסטיני או על המורכבות מול סמלי המדינה בלב הפריים טיים - והשמיים לא נפלו.
לא הכל הבשיל באוסף הסיפורים שבחר חמו. לא כולם תורמים לדיון באופן שווה, חלקם מגלים את המובן מאליו, והרי זה לא בדיוק קורס מזורז להכרת אזרחי ישראל הערבים - אלא מקבץ שיחות סביב נושאי ליבה. על כל פנים, נדמה שזירת ההתרחשות הלא פחות מעניינת, מעבר לכתבות עצמן, היא האולם שבו חמו משוחח עם קבוצת הישראלים שהגיעה אליו - קהל היעד שלו.
חמו לא רק מספק נתונים, אלא מתמקד בעיקר בניפוץ דעות קדומות. זה משלים את המהלך הראשון: להבין בנחת, בלי צעקות, שאולי המציאות נראית קצת אחרת מאיך שהיא מוצגת. חמו מנהל את השיחה הזאת בהגינות, מודע לכאבים של שתי הקבוצות שהוא מדבר איתן. אם יש פוטנציאל לריפוי, הוא באפשרות לנהל את הדיון באופן כזה.
זה הרי לכאורה לא ממש טלוויזיוני: כתבות חוץ ארוכות ודיונים בתוך אודיטוריום. אלא שזה בדיוק העניין: המדיום מקולקל, וצריך לשבור את הקירות שלו כדי להתמודד עם מה שקשה וכואב. גם אם היא יכולה לספק מידע באופן נגיש יותר או להיות יותר ממוקדת, סדרת הכתבות של חמו מצליחה לעניין מפני שהיא הולכת נגד המוסכמות של טלוויזיה אקטואלית בישראל של היום, ואולי הפיצוח הזה יוביל גם לשיחות הכרחיות אחרות שאנחנו חייבים לנהל. זה הישג מכובד לחמו, אבל גם אות כבוד לחברת החדשות שמאחוריו, על שהעזה ללכת נגד האינסטינקטים שלה.