פיכחון מורבידי: קראו פרק ראשון של "שנת המנוחה והמרגוע שלי", מאת אוטסה מושפג

בכל פעם שהתעוררתי, ביום או בלילה, הייתי חוצה בדשדוש את מבואת השיש המוארת של הבניין שלי והולכת עד קצה הרחוב, ושם מעבר לפינה הייתה פיצוצייה שפתוחה תמיד. הייתי קונה לי שתי כוסות קפה גדולות עם חלב ושישה שקיקים של סוכר לכל אחת, מחסלת את הקפה הראשון במעלית בדרך חזרה למעלה, ולוגמת לאט את השני בזמן שראיתי סרטים ואכלתי קרקרים בצורות של חיות ולקחתי טְרָזוֹדוֹן ואמבּיאן ונֶמְבּוּטָל עד שעוד פעם נרדמתי. איבדתי את תחושת הזמן. עברו ימים. שבועות. חלפו כמה חודשים. כשזכרתי, הזמנתי משלוח מהמסעדה התאילנדית ממול, או סלט טונה מהדיינר בשדרה הראשונה. הייתי מתעוררת ומוצאת בטלפון הנייד שלי הודעות קוליות ממספרות או ממכוני יופי, לאישור פגישות שקבעתי מתוך שינה. תמיד טלפנתי חזרה כדי לבטל, ואת זה שנאתי לעשות כי שנאתי לדבר עם אנשים.
בתחילת התקופה הזאת סידרתי שיאספו את הכביסה המלוכלכת שלי ויביאו לי את הכביסה נקייה פעם בשבוע. הרגיע אותי לשמוע את שקיות הניילון הקרועות מרשרשות ברוח הפרצים שנכנסה מהחלונות בסלון. נהניתי מניחוחות הכביסה הנקייה שריחפו אל הספה כשנמנמתי שם. אבל כעבור איזה זמן כבר לא היה לי כוח לאסוף את כל הבגדים המלוכלכים ולדחוס אותם בסל, והרעש של מכונת הכביסה והמייבש שיבש לי את השינה. אז פשוט זרקתי את התחתונים המלוכלכים שלי. ממילא כל הזוגות הישנים הזכירו לי את טְרֵבוֹר. זמן־מה הופיעו בדואר עוד ועוד פריטים קיטשיים מויקטוריה סיקְרֶט — בגדי גוף וכותנות בייבי דול וחוטיני מקושטים במלמלות בצבעי ורוד פוּקְסייה וירוק זרחני, ארוזים אחד־אחד בשקיקי ניילון שקופים. דחסתי אותם לארון והלכתי בלי. חבילות שהגיעו מפעם לפעם מבָּרְניז או מסָאקְס סיפקו לי פיג'מות לגברים ועוד דברים שלא זכרתי שהזמנתי — גרבי קשמיר, גופיות צעקניות וג'ינס מעצבים.
התקלחתי פעם בשבוע לכל היותר. הפסקתי למרוט, הפסקתי להבהיר, הפסקתי לעשות שעווה, הפסקתי להבריש את השיער. לא לחות ולא פּילינג. לא גילוח. יצאתי מהדירה לעיתים רחוקות. דאגתי שכל החשבונות ישולמו בהוראת קבע. כבר שילמתי את הארנונה לכל השנה, על הדירה שלי ועל הבית הישן של הוריי המתים בצפון המדינה. דמי השכירות ששילמו הדיירים שם הופקדו בחשבון העובר ושב שלי מדי חודש. דמי האבטלה המשיכו לזרום כל עוד צלצלתי פעם בשבוע לשירות האוטומטי ולחצתי על "1" לאישור כשנשאלתי אם עשיתי מאמצים כנים למצוא עבודה. זה הספיק לממן את ההשתתפות העצמית בכל התרופות שלי ואת כל מה שלקחתי לי בפיצוצייה. בנוסף, היו לי השקעות. היועץ הפיננסי של אבי המת עקב אחרי העניינים האלה ושלח לי דוחות רבעוניים שלא קראתי אף פעם. היה לי המון כסף גם בחשבון החיסכון שלי — מספיק בשביל לחיות כמה שנים, בתנאי שלא אעשה שום דבר יוצא דופן. נוסף על כל זה הייתה לי מסגרת אשראי נוחה בַּוויזה. לא היו לי בעיות כספיות.
התחלתי "לחרוף" כמיטב יכולתי באמצע יוני 2000. הייתי בת עשרים ושש. מבעד לתריס השבור שלי ראיתי איך הקיץ גווע והסתיו נהיה קר ואפור. השרירים שלי הידלדלו. הסדינים על המיטה שלי הצהיבו, אם כי לרוב נרדמתי על הספה מול הטלוויזיה, ספה עם פסים כחולים ולבנים שקניתי בפּוֹטֵרי בַּארְן, וכבר הייתה שקועה ומכוסה כתמי קפה וזיעה.
רוב שעות הערוּת עברו עליי בצפייה בסרטים. לא סבלתי את שידורי הטלוויזיה הרגילים. בייחוד בהתחלה. הטלוויזיה עוררה יותר מדי דברים בתוכי וגרמה לי להתעסק בכפייתיות בשלט, לזפזפ בלי הפסקה, לבוז לכל מה שהראו שם ולהתעצבן. לא יכולתי להתמודד עם זה. החדשות היחידות שהייתי מסוגלת לקרוא היו כותרות סנסציוניות בעיתונים המקומיים בפיצוצייה. הייתי משלמת על כוסות הקפה שלי ומעיפה בהן מבט מהיר. בּוּש נגד גוֹר לנשיאות. מישהו חשוב מת, ילד נחטף, סֵנָטוֹרית גנבה כסף, ספורטאי מפורסם בגד באשתו ההרה. דברים קרו בעיר ניו יורק — תמיד קורים בה דברים — אבל שום דבר מזה לא נגע לי. זה מה שהיה יפה בשינה — המציאות התנתקה והופיעה במחשבות שלי אגבית כמו סרט או חלום. היה קל להתעלם מדברים שלא קשורים אליי. עובדי הרכבת התחתית פתחו בשביתה. הוריקן בא וחלף. לא הייתה לזה שום חשיבות. גם אם חוצנים היו פולשים, גם אם הייתה מכת ארבה — הייתי מבחינה בזה, אבל לא הייתי דואגת.
בכל פעם שנגמרו לי הכדורים, נשמתי עמוק ויצאתי לבית מרקחת של רַייט אֵייד במרחק שלושה רחובות. הדרך תמיד הייתה קשה. כשהלכתי בשדרה הראשונה הכול גרם לי להתכווץ. הייתי כמו תינוקת ברגע הלידה — האוויר הכאיב לי, האור הכאיב לי, הפרטים של העולם נראו לי צורמים ועוינים. נעזרתי באלכוהול רק בימי הגיחות האלה — שוֹט של וודקה לפני שיצאתי ועברתי על פני כל המסעדות ובתי הקפה הקטנים שישבתי בהם כשהייתי חלק מהעולם והעמדתי פנים שאני חיה את חיי. בשאר הזמן ניסיתי להגביל את עצמי לרדיוס של בלוק אחד סביב הדירה שלי.
הגברים שעבדו בפיצוצייה היו כולם מִצרים צעירים. מלבד הפסיכיאטרית שלי ד"ר טאטְל, החברה שלי רֵוָוה והשוערים בבניין שלי, המצרים היו האנשים היחידים שראיתי באופן קבוע. הם היו נאים יחסית, מי יותר, מי פחות. לכולם היו גבות תקיפות, צמריריות כמו זחלים, לסת מרובעת ומצח גברי. וכולם נראו כאילו הם מאפרים את העיניים. היו שם לפחות שישה — הנחתי שהם אחים או בני דודים. הסגנון שלהם הרתיע אותי. הם הסתובבו בחולצות כדורגלנים ובמעילי עור של אופנוענים ושרשראות זהב עם צלבים, ושמעו להיטים בתחנת הרדיו המקומית. לא היה להם שמץ של חוש הומור. כשרק עברתי לשכונה הם פלרטטו איתי, באופן מרגיז אפילו. אבל ברגע שהתחלתי להופיע שם בשעות משונות בהליכה המדשדשת שלי, עם קרומי שינה בעיניים ורוק יבש בזוויות הפה, פסקו הניסיונות שלהם להתחבב עליי.
"יש לך משהו שם," אמר האיש מאחורי הדלפק באחד הבקרים, והצביע על הסנטר שלו באצבעות חומות ארוכות. נופפתי בידי בביטול. אחר כך גיליתי שמשחת שיניים קרושה מרוחה לי על כל הפרצוף.
אחרי כמה חודשים כלקוחה מרושלת וחצי ישֵנה בחנות שלהם, המצרים התחילו לקרוא לי "בוס" ולא היססו לקבל ממני חמישים סנט כשביקשתי סיגריה בודדת — וזה קרה לעיתים קרובות. היו אין־ספור מקומות שיכולתי לקנות בהם קפה, אבל אהבתי את הפיצוצייה. היא הייתה קרובה, הקפה היה גרוע בלי יוצא מהכלל, ולא נאלצתי להתמודד עם אנשים שמזמינים בְּרִיוֹש או לאטֶה בלי קצף. בלי ילדים זבי חוטם ובלי מטפלות צעירות משוודיה. בלי קרייריסטים מעוקרים, בלי אנשים בדייטים. הקפה בפיצוצייה היה קפה של מעמד הפועלים — קפה לשוערים ולשליחים ולאנשי תחזוקה ועוזרי מלצרים ומנקות. האוויר היה דחוס בניחוחות של חומרי ניקוי זולים ועובש. יכולתי לבטוח במקפיא הערפילי הגדוש בגלידות וארטיקים וכוסות חד־פעמיות עם קרח. תאי הפֶּרְסְפֵּקְס השקופים מאחורי הדלפק היו מלאים מסטיקים וסוכריות. הכול נראה תמיד אותו דבר: הסיגריות בשורות מסודרות, גלילים של כרטיסי גירוד, שנים עשר סוגים שונים של מים בבקבוקים, בירה, לחם לכריכים, תיבה עם נקניקים וגבינות שאף אחד לא קנה אף פעם, מגש עם לחמניות מתוקות עבשות, סל עם פירות עטופים בניילון, קיר שלם עם מגזינים שהתרחקתי ממנו. רציתי לקרוא רק את כותרות העיתונים. שמרתי מרחק מכל מה שעלול להצית את האינטלקט שלי או לעורר בי קנאה או חרדה. הקפדתי להביט רק ברצפה.
מפעם לפעם רווה הופיעה אצלי עם בקבוק יין והתעקשה לבדר אותי. אימא שלה עמדה למות מסרטן. ולכן, בין השאר, לא רציתי לראות אותה.
"שכחת שאני מגיעה?" היא הייתה שואלת כשנדחקה ועברה על פניי והדליקה את האורות בסלון. "דיברנו אתמול בערב, זוכרת?"
אהבתי להתקשר אל רווה בדיוק כשהאמבּיאן או הלוּמינָל או איזו תרופה אחרת התחילו לפעול. היא טענה שאני רוצה תמיד לדבר רק על הריסון פורד או על וופי גולדברג, ולה לא הייתה התנגדות. "אתמול סיפרת לי את כל העלילה של 'פְרַנטיק' וחזרת על כל הסצנה שבה הם נוהגים במכונית, עם הקוקאין. לא חסכת שום פרט."
"עמנואל סנייה מדהימה בסרט הזה."
"זה בדיוק מה שאמרת אתמול."
הביקורים של רווה הקלו עליי וגם עצבנו אותי, כאילו מישהו מפריע לך באמצע ניסיון התאבדות. לא שניסיתי להתאבד. להפך: שנת החורף שלי נועדה להגן עליי. חשבתי שהיא תציל את חיי.
"עכשיו תיכנסי למקלחת," רווה הייתה אומרת בדרכה למטבח. "אני אוציא את הזבל."
הייתי קשורה לרווה, אבל כבר לא אהבתי אותה. היינו חברות מאז הלימודים, כל כך הרבה שנים עד שכבר לא היה לנו שום דבר משותף חוץ מהעבר שלנו — מעגל מורכב של טינה, זיכרון, קנאה, הכחשה וכמה שמלות שהסכמתי להשאיל לה והיא הבטיחה למסור לניקוי יבש ולהחזיר לי, הבטחה שמעולם לא קיימה. היא עבדה כמזכירה בכירה בסוכנות ביטוח במרכז העיר. על הצוואר היה לה כתם לידה אדום בצורה של פלורידה, היא הייתה בת יחידה, חיית כושר, ההתמכרות שלה למסטיק פגעה לה במִפרק הלסת והפה שלה הסריח מסוכריות קינמון ותפוחים ירוקים. היא אהבה לבוא אליי, לפנות לעצמה מקום על הכורסה, להעיר על מצב הדירה, להגיד שנראה שרזיתי עוד יותר ולהתלונן על העבודה שלה — ותוך כדי הייתה ממלאת את כוס היין שלה אחרי כל לגימה.
"אנשים לא מבינים מה עובר עליי," היא אמרה. "הם מניחים שמובן מאליו שאני תמיד אהיה עליזה ושמחה. ובמקביל, המפגרים האלה חושבים שהם יכולים להתייחס לכל מי שכפוף להם כמו לזבל. ואני אמורה לצחקק ולהיראות חמודה ולשלוח את הפקסים שלהם? שיזדיינו. שיקריחו כולם ויישרפו בגיהינום."
לרווה היה סיפור עם הבוס שלה, קֵן, גבר בגיל העמידה עם אישה וילד. היא דיברה בפתיחוּת על האובססיה שלה לגביו, אבל ניסתה להסתיר את הקשר המיני ביניהם. פעם הראתה לי תמונה שלו בעלון של החברה — גבוה, עם כתפיים רחבות, חולצה לבנה מכופתרת, עניבה כחולה, פנים סתמיות כל כך, משעממות כל כך, ממש כאילו יצקו אותו מפלסטיק. רווה נמשכה לגברים מבוגרים, וגם אני. גברים בגילנו, אמרה רווה, רגשניים מדי, נחמדים מדי, תלותיים מדי. הבנתי למה זה מאוס בעיניה, אבל מעולם לא פגשתי גבר כזה בעצמי. כל הגברים שהייתי איתם, הצעירים וגם המבוגרים, היו מנוכרים ואנטיפתיים.
"את קרה כמו דג, זה למה," הסבירה רווה. "כל אחד מושך את מי שדומה לו."
בתור חברה, רווה בהחלט הייתה רגשנית ושופעת חיבה אבל היא הייתה גם מחתרתית מאוד ולפעמים מאוד מתנשאת. היא לא הבינה או פשוט לא הייתה מוכנה להבין למה אני רוצה לישון כל הזמן, ולא הפסיקה לדחוף לי לפרצוף את העליונות המוסרית שלה ולהגיד לי "להתמודד עם המציאות" בתגובה לכל הרגל בעייתי שנתקעתי איתו. בקיץ שבו התחלתי לישון, רווה נזפה בי שאני "מבזבזת את גזרת הביקיני שלי." "העישון הורג." "את צריכה לצאת יותר." "יש מספיק חלבונים בתפריט שלך?" וכולי.
"אני לא תינוקת, רווה."
"אני פשוט דואגת לך. כי אכפת לי. כי אני אוהבת אותך," היא הייתה עונה לי.
מהיום שהכרנו, בשנה השלישית באוניברסיטה, רווה מעולם לא הייתה מסוגלת להודות בתשוקה שיש בה אפילו שמץ גסות — לא כשהייתה פיכחת. אבל היא לא הייתה מושלמת. "היא לא צחה כשלג," אימא שלי בטח הייתה אומרת. כבר שנים ידעתי שרווה בולימית. ידעתי שהיא מאוננת עם מכשיר לעיסוי הצוואר כי מביך אותה מדי לקנות ויברטור אמיתי בחנות לאביזרי מין. ידעתי שהיא בחובות רציניים — שכר הלימוד ושנים של חריגות ממסגרת האשראי — ושהיא גונבת טסטרים ממחלקת הקוסמטיקה בחנות הטבע ליד הדירה שלה באַפֶּר וסט סַייד, ראיתי את המדבקות על כל מיני פריטים בתיק האיפור הענקי שהיא הסתובבה איתו תמיד. היא הייתה משועבדת לגמרי לגנדרנות ולסטטוס — לא דבר חריג במקום כמו מנהטן, אבל הלהיטות הנואשת שלה הרגיזה אותי במיוחד; בגללה התקשיתי לכבד את השכל שלה. היא הייתה כל כך אובססיבית לגבי מותגים, הליכה בתלם, "להיות כמו כולם." היא נסעה בקביעוּת לרובע הסיני לחפש את החיקויים האחרונים של תיקי מעצבים. פעם היא נתנה לי ארנק של דוּני אנד בורק לחג המולד. היא קנתה לנו מחזיקי מפתחות מזויפים של קוֹאוּץ'.
למרבה האירוניה, השאיפה לאלגנטיות רק חשפה את ההמוניות שלה. "חן שמתאמצים בשבילו הוא לא חן," ניסיתי פעם להסביר לה. "קסם אישי זה לא תספורת. או שיש לך או שאין. כמה שתתאמצי יותר להיות אופנתית, ככה תיראי יותר וולגרית." שום דבר לא הכאיב לרווה יותר מאשר יופי נטול מאמץ כמו שלי. פעם, כשראינו בווידאו את "לפני הזריחה", היא אמרה, "ידעת שג'ולי דֶלְפי פמיניסטית? נראה לך שבגלל זה היא לא רזה יותר? אין סיכוי שהיו מלהקים אותה בתפקיד הזה אם היא הייתה אמריקאית. את רואה כמה הזרועות שלה רכות? אצלנו יש אפס סובלנות לזרועות רופסות. זרועות רופסות זה מוות. כמו בפסיכומטרי. מתחת לשמונה מאות את לא קיימת בכלל."
"משמח אותך שהזרועות של ג'ולי דלפי רופסות?" שאלתי אותה.
היא חשבה על זה קצת. "לא," אמרה, "לא הייתי קוראת לזה שמחה. סיפוק, אולי."
נדמה היה שקנאה היא הדבר היחיד שרווה לא חשה צורך להסתיר ממני. מרגע שהתחלנו להתיידד, בכל פעם שאמרתי לה שקרה משהו טוב היא הייתה מייבבת "זה לא הוגן" לעיתים קרובות כל כך שהמילים הפכו למין סיסמה, תגובה אוטומטית לציון טוב שקיבלתי, לגוון חדש של שפתון, לארטיק החדש בשוק, לתספורת היקרה שלי. "זה לא הוגן." ואני הייתי עושה צלב עם האצבעות ומחזיקה אותן בינינו, כאילו אני מנסה להתגונן מהקנאה ומהזעם שלה. פעם שאלתי אותה אם יש איזה קשר בין הקנאה שלה ליהדות שלה, אם היא חושבת שדברים קלים לי יותר כי אני לבנה, אנגלוסקסית ופרוטסטנטית.
"זה לא בגלל שאני יהודייה," אני זוכרת שהיא אמרה. זה היה ממש לקראת סיום הלימודים, כשהצלחתי להשתרבב לרשימת המצטיינים של הדיקן, אפילו שכל השנה הברזתי מרוב השיעורים, ורווה לעומת זאת התרסקה במבחני הסיום. "זה בגלל שאני שמנה." היא ממש לא הייתה שמנה. למען האמת היא נראתה ממש טוב.
"הלוואי שהיית דואגת יותר לעצמך," היא אמרה כשביקרה אצלי יום אחד, ואני הייתי במצב החצי ער שלי. "אני לא יכולה לעשות את זה במקומך, את יודעת. מה את אוהבת כל כך בוופי גולדברג? היא אפילו לא מצחיקה. את צריכה לראות סרטים שיעודדו אותך. כמו 'אוסטין פאוורס'. או ההוא עם ג'וליה רוברטס ויוּ גרנט. פתאום נהיית כמו וינונה ריידר ב'נערה בהפרעה'. אבל את דומה יותר לאנג'לינה ג'ולי. היא בלונדינית שם."
ככה היא הביעה את הדאגה שלה לשלומי. היא גם לא אהבה את זה שאני "על תרופות".
"באמת לא טוב שאת מערבבת אלכוהול עם כל הכדורים שלך," היא אמרה וגמרה את היין. הסכמתי שרווה תשתה את כל היין. באוניברסיטה, כשהיינו יוצאות לסיבוב ברים, היא קראה לזה "ללכת לטיפול". היא הייתה מסוגלת להוריד ויסקי סָאוּאֶר בלגימה אחת. בין כוסית לכוסית היא לקחה אדוויל. היא אמרה שזה משפר לה את הסיבולת. היא ענתה על ההגדרה של אלכוהוליסטית, מן הסתם. אבל היא צדקה לגביי. באמת הייתי "על תרופות". לקחתי יותר מעשרה כדורים ביום. אבל הכול מסודר מאוד, חשבתי; הכול גלוי לגמרי. פשוט רציתי לישון כל הזמן. הייתה לי תוכנית.
"אני לא נרקומנית או משהו," התגוננתי. "אני יוצאת קצת לחופש. זאת שנת המנוחה והמרגוע שלי."
"יופי לך," אמרה רווה. "לא הייתי מתנגדת לצאת לחופש מהעבודה ולהתבטל ולראות סרטים ולנמנם כל היום, אבל אני לא מתלוננת. פשוט אין לי את הפריווילגיה הזאת." ברגע שכבר הייתה שיכורה היא הייתה שמה את הרגליים על השולחן, מעיפה לרצפה את הבגדים המלוכלכים ואת הדואר שלא פתחתי, ואז חופרת על קן ומעדכנת אותי בפרק האחרון באופרת הסבון שלהם, "רומן במשרד". היא הייתה מתפארת בכל הבילויים שמחכים לה בסוף השבוע, ומתלוננת על זה שנשברה בדיאטה האחרונה שלה והיא צריכה לעשות שעות נוספות בחדר כושר כדי לפצות. בשלב מסוים תמיד התחילה לבכות על אימא שלה. "אני פשוט לא יכולה לדבר איתה כמו פעם. אני מרגישה כל כך עצובה. אני מרגישה כל כך נטושה. אני מרגישה מאוד־מאוד לבד."
"כולנו לבד, רווה," אמרתי לה. וזה היה נכון: גם לגביי, גם לגביה. לא הייתה לי נחמה אחרת בשבילה.
"אני יודעת שאני צריכה להתכונן לתסריט הכי גרוע. הפרוגנוזה שלה לא טובה. ונדמה לי שבכלל לא מספרים לי הכול על הסרטן של אימא שלי. אז אני פשוט מרגישה כל כך מיואשת. הייתי רוצה שמישהו יחבק אותי, את מבינה? זה פתטי?"
"את תלותית," אמרתי. "זה נשמע מתסכל."
"ויש את הקטע עם קן. אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה. אני מעדיפה להתאבד ולא להיות לגמרי לבד."
"לפחות יש לך אופציות."
כשהייתי במצב לזה, היינו מזמינות סלטים מהמסעדה התאילנדית ורואות סרטים בווי־אוֹ־דִי. אני העדפתי את קלטות הווידאו שלי אבל רווה רצתה תמיד לראות את הסרט ה"חדש", ה"לוהט", ש"אמור להיות מוצלח". באותה תקופה היא התגאתה שהיא יודעת יותר ממני על תרבות פופולרית. היא הכירה כל רכילות עדכנית על סלבס, עקבה אחרי המגמות הכי חדישות באופנה. אני שמתי זין על כל זה. אבל רווה התעמקה בקוסמופוליטן וראתה "סקס והעיר הגדולה". היא הייתה תחרותית בכל מה שקשור ליופי ול"חוכמת חיים". הקנאה שלה הייתה צדקנית מאוד: בהשוואה אליה הייתי "פריווילגית". ובמושגים שלה, היא צדקה: נראיתי כמו דוגמנית, היה לי כסף שלא הרווחתי בעצמי, לבשתי בגדי מעצבים אמיתיים וגמרתי תואר בתולדות האמנות — אז הייתי "תרבותית". רווה, לעומת זאת, באה מלונג איילנד, הייתה ראויה בהחלט לציון שמונה מתוך עשר אבל דירגה את עצמה כ"שלוש בסולם ניו יורק", והתואר שלה היה בכלכלה — "תואר של חנוּנית אסייתית" — לדבריה.
הדירה של רווה בצד השני של העיר הייתה בקומה שלישית בלי מדרגות, והיה בה ריח של בגדי התעמלות מיוזעים, של צ'יפס וליזול ובושם טומי גירל. אפילו שנתנה לי את המפתחות לדירה כשעברה לשם, ביקרתי אצלה רק פעמיים בחמש שנים. היא העדיפה לבוא אליי. אני חושבת שהיא נהנתה מזה שהשוער מזהה אותה, מהמעלית המהודרת עם הלחצנים הזהובים, נהנתה לראות איך המותרות שלי מבוזבזים עליי. אני לא יודעת מה היה הקטע שלי עם רווה. לא הייתי מסוגלת להיפטר ממנה. היא העריצה אותי אבל גם שנאה אותי. היא ראתה במאבק שלי עם האומללות פרודיה אכזרית על הצרות שלה. אני בחרתי בבדידות ובחוסר התכלית, אבל רווה, למרות כל המאמצים, פשוט לא הצליחה להשיג מה שרצתה — לא בעל, לא ילדים, לא קריירה מהממת. אז נדמה לי שכשהתחלתי לישון כל הזמן רווה שאבה סיפוק מסוים כשראתה איך מתממשות התקוות שלה ואני מתפוררת והופכת לחדלת אישים מוזנחת. לא היה לי עניין להתחרות בה, אבל היא הרגיזה אותי ברמה עקרונית, אז בהחלט התווכחנו. אני מתארת לעצמי שככה זה כשיש לך אחות, מישהי שאוהבת אותך מספיק כדי להעיר על כל הפגמים שלך. כשישבה אצלי עד מאוחר, גם בסופי שבוע, היא סירבה להישאר לישון. וגם לא הייתי רוצה שתישאר, אבל היא תמיד עשתה מזה עניין, כאילו יש לה מחויבויות שאין סיכוי שאבין.
ערב אחד צילמתי אותה בפולרואיד, ותקעתי את התמונה במסגרת של הראי בסלון. רווה חשבה שזאת מחווה של אהבה, אבל בעצם המטרה הייתה להזכיר לי כמה חברתה לא נעימה לי, למקרה שיבוא לי להתקשר אליה אחר כך, כשאהיה תחת השפעת הכדורים.
"אני אלווה לך את מארז הדיסקים שלי לבניית ביטחון עצמי," היא אמרה בכל פעם שרמזתי על איזו בעיה או דאגה.
לרווה הייתה חולשה לסדנאות ולספרי עזרה עצמית, שלרוב שילבו איזו שיטת הרזיה חדשה עם פיתוח כישורים מקצועיים ורומנטיים, בטענה שהם מלמדים נשים צעירות "איך להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהן". מדי כמה שבועות היא אימצה פרדיגמה חדשה לגמרי לחיים, ואני הייתי מוכרחה לשמוע עליה. "תלמדי לזהות מתי את עייפה," היא יעצה לי פעם. "יותר מדי נשים כיום שוחקות את עצמן עד דק." עצה לסגנון חיים מהדיסק "הפיקו כמה שיותר מהיום שלכן, בנות" כללה את ההצעה לתכנן מראש לכל השבוע את הבגדים שתלבשי לעבודה.
"ככה לא תצטרכי להתלבט עם עצמך בבוקר."
כשהיא דיברה ככה, זה הרגיז אותי ממש.
"ובואי איתי לסֵיינְטְס. היום ערב בנות. אנחנו יכולות לשתות בחינם עד אחת עשרה. תהיי הרבה יותר מרוצה מעצמך." היא התמחתה בשילוב עצות נדושות עם כל תירוץ לשתות עד אובדן חושים.
"אני לא במצב לבילויים, רווה," אמרתי.
היא הסתכלה על הידיים שלה, התעסקה בטבעות, גירדה את הצוואר ואז בהתה ברצפה.
"אני מתגעגעת אלייך," אמרה, והקול שלה קצת נסדק. אולי היא חשבה שהמילים האלה יצליחו לחדור לי ללב. אני העברתי את כל היום ההוא על נֶמְבּוּטָל.
"אנחנו כנראה לא צריכות להיות חברות," אמרתי לה והשתרעתי על הספה. "חשבתי על זה, ואני לא מוצאת סיבה להמשיך."
רווה פשוט ישבה שם ולשה את הירכיים שלה. היא שתקה דקה או שתיים ואז הרימה אליי מבט והצמידה את האצבע מתחת לאף — משהו שעשתה תמיד כשעמדה לבכות, כמו חיקוי של אדולף היטלר. אני משכתי את הסוודר מעל הראש והידקתי את הלסת וניסיתי לא לצחוק בזמן שהיא מלמלה וייבבה וניסתה להירגע.
"אני החברה הכי טובה שלך," אמרה בקול עגום. "את לא יכולה להדוף אותי ככה. זה יהיה הרסני."
הורדתי בחזרה את הסוודר כדי לעשן. היא העיפה את העשן מהפנים שלה והשתעלה שיעול מלאכותי. ואז הסתובבה אליי, בניסיון להפיח בעצמה אומץ בעזרת קשר עין עם האויב. זיהיתי את הפחד בעיניים שלה, כאילו היא בוהה לתוך חור שחור שהיא עלולה ליפול לתוכו.
"אני לפחות עושה מאמץ להשתנות ולהשיג מה שאני רוצה," אמרה. "מה את רוצה מהחיים שלך, חוץ מלישון?"
בחרתי להתעלם מהלעג שלה.
"רציתי להיות אמנית, אבל לא היה לי כישרון," אמרתי לה.
"באמת צריך כישרון?"
זה אולי הדבר החכם ביותר שרווה אמרה לי אי־פעם.
"כן," עניתי.
היא קמה וחצתה את החדר בתקתוק עקבים וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה. לקחתי כמה קְסאנַקְס ואכלתי כמה קרקרים ובהיתי במושב המקומט של הכורסה הריקה. קמתי והכנסתי לווידאו את "גביע הפח" וצפיתי בו באדישות בזמן שנמנמתי על הספה.
אחרי חצי שעה רווה צלצלה והשאירה הודעה קולית. היא אמרה שכבר סלחה לי על זה שפגעתי בה, שהיא דואגת לבריאות שלי, שהיא אוהבת אותי ולא תנטוש אותי "ויהי מה". הלסת שלי השתחררה כשהקשבתי להודעה, כאילו חשקתי שיניים כבר ימים. יכול להיות שזה מה שעשיתי. ואז דמיינתי אותה מסתובבת בסוּפּר, בוכה לרגעים, בוחרת את האוכל שתאכל ותקיא. הנאמנות שלה הייתה מופרכת. בגלל זה עוד היינו בקשר.
"את תעברי את זה," אמרתי לרווה כשסיפרה לי שאימא שלה מתחילה סיבוב שלישי של כימותרפיה.
"אל תהיי מפגרת," אמרתי כשהסרטן של אימא שלה התפשט למוח.

אני לא יכולה להצביע על שום מאורע יחיד שהוביל להחלטה שלי להיכנס לשנת חורף. במקור רק רציתי כמה כדורי הרגעה כדי להטביע את הביקורתיות שלי ואת המחשבות שלי, כי השטף הבלתי פוסק גרם לי לשנוא את כולם ואת הכול. חשבתי שהחיים יהיו נסבלים יותר אם המוח שלי לא ימהר כל כך לגנות את העולם סביבי. התחלתי ללכת לד"ר טאטְל בינואר 2000. ההתחלה הייתה תמימה מאוד: סבלתי מאומללות, מחרדה, מהרצון לברוח מהכלא של הגוף והנפש שלי. ד"ר טאטל אישרה שזה ממש לא חריג. היא לא הייתה רופאה טובה. מצאתי את השם שלה בספר הטלפונים.
"תפסת אותי ברגע טוב," היא אמרה בפעם הראשונה שהתקשרתי. "כרגע גמרתי לשטוף כלים. איפה מצאת את הטלפון שלי?"
"בדפי זהב."
אהבתי לחשוב שבחרתי את ד"ר טאטל באקראי, שיד הגורל התערבה איכשהו בקשר שלנו, אבל למעשה היא הייתה הפסיכיאטרית היחידה שענתה לטלפון בשעה אחת עשרה בלילה ביום שלישי. השארתי עשרות הודעות בכל מיני משיבונים עד שהגעתי אל ד"ר טאטל.
"בימינו, האיום הכי גדול על המוח הוא המיקרוגל," הסבירה לי ד"ר טאטל בטלפון בלילה ההוא. "גלי מיקרו, גלי רדיו. עכשיו יש אנטנות סלולריות שמפגיזות אותנו במי יודע איזה תדרים. אבל זה לא התחום שלי. אני עוסקת בטיפול במחלות נפש. את עובדת במשטרה?" שאלה אותי.
"לא, אני עובדת בגלריה בצֶ'לְסי."
"את מהאֵף־בּי־אַיי?"
"לא."
"סי־אַיי־אֵיי?"
"לא, למה?"
"אני פשוט מוכרחה לשאול את השאלות האלה. את מרשות הסמים? ממִנהל התרופות? מהמפקח על הביטוח? מהרשות הלאומית למניעת הונאות ביטוח? את חוקרת פרטית בגוף פרטי או ממשלתי? את עובדת בחברה לביטוח רפואי? את סוחרת סמים? מכורה לסמים? את פסיכולוגית? סטודנטית לרפואה? מחפשת תרופות לחבר או למעסיק מתעלל? את מסוכנות החלל?"
"אני חושבת שאני סובלת מנדודי שינה. זאת הבעיה העיקרית שלי."
"מן הסתם את מכורה גם לקפאין, אני צודקת?"
"אני לא יודעת."
"עדיף שתמשיכי לצרוך אותו. אם תפסיקי עכשיו, פשוט תשתגעי. אנשים שבאמת סובלים מנדודי שינה סובלים מהזיות ושִכחה וזמנים מחוקים, ולרוב הזיכרון שלהם חלש. זה יכול להפוך את החיים למבלבלים מאוד. נשמע לך מוכר?"
"לפעמים אני מרגישה שאני מתה," אמרתי לה, "ואני שונאת את כולם. זה נחשב?"
"אוי, זה נחשב. זה בהחלט נחשב. אני בטוחה שאני יכולה לעזור לך, אבל אני כן מבקשת ממטופלים חדשים לבוא אליי להתייעצות של רבע שעה כדי לוודא שתהיה בינינו התאמה טובה. בחינם. ואני ממליצה שתתרגלי לרשום לך תזכורות לפגישות שלנו. יש לי מדיניות ביטולים עד עשרים וארבע שעות מראש. את מכירה את הפתקיות הצהובות? תקני לך. אני אבקש ממך לחתום על כמה הסכמים, כמה חוזים. ועכשיו תרשמי לך את זה."
ד"ר טאטל אמרה לי לבוא למחרת בתשע בבוקר.
הקליניקה הביתית שלה הייתה בבניין ברחוב 13 פינת כיכר יוניון. חדר ההמתנה היה סלון כהה, ספון עץ, מלא חיקויים של ריהוט ויקטוריאני, צעצועים לחתול, צנצנות פּוֹטפּוּרי, נרות סגולים, זרים של פרחים סגולים יבשים וערמות של חוברות ישנות של נשיונל ג'יאוגרפיק. השירותים היו גדושים צמחים מלאכותיים ונוצות טווס. על הכיור, ליד פיסה ענקית של סבון לילך סדוק, הייתה קערת עץ עם בוטנים בתוך צדפה גדולה. זה בלבל אותי. את כל התמרוקים האישיים שלה היא הסתירה בסל נצרים גדול מתחת לכיור. היו לה שם כמה אבקות נגד פטריות, משחה רפואית על בסיס סטרואידים, שמפו וסבון ותחליבים בריח לוונדר וסיגליות. משחת שיניים בטעם שוּמר. מי פה רפואיים. בדקתי, והיה להם טעם של ים.
בפעם הראשונה שפגשתי את ד"ר טאטל היא השתמשה בצווארון אורתופדי מקצף בגלל "תאונת מונית" והחזיקה חתול מנומר שמן נורא, שאותו הציגה כ"בכור שלי". היא הצביעה על מעטפות צהובות זעירות בחדר ההמתנה. "כשאת באה, תכתבי את השם שלך על מעטפה, תקפלי את הצ'ק שלך ותכניסי אותו פנימה. את התשלומים שמים כאן," אמרה והקישה על קופסת עץ על שולחן העבודה שלה, קופסה כמו שיש בכנסיות, לתרומות לקניית נרות. הספה הדהויה שלה הייתה מכוסה בשערות חתול ובקצה אחד הייתה ערמה של בובות עתיקות קטנות עם פרצופי פורצלן סדוקים. על השולחן היו חטיפי גרנולה אכולים למחצה ומגדל של קופסאות טאפֶּרְוור עם ענבים ומלון חתוך, מחשב ישן מגושם, עוד חוברות נשיונל ג'יאוגרפיק.
"מה מביא אותך לכאן?" שאלה. "דיכאון?" היא כבר הכינה את פנקס המרשמים שלה.
תכננתי לשקר, החלטה שהגעתי אליה אחרי ששקלתי את הנושא בכובד ראש. אמרתי לה שכבר שישה חודשים אני מתקשה לישון, ואז התלוננתי על ייאוש ועל לחץ במצבים חברתיים. אבל בזמן שדקלמתי את הנאום שהכנתי, קלטתי שיש בו מן האמת. לא סבלתי מנדודי שינה, אבל הייתי אומללה. משום מה, היה משהו משחרר בעצם זה שהתלוננתי בפני ד"ר טאטל.
"אני רוצה משהו מרגיע, זה ברור לי," אמרתי בכנות. "ואני רוצה משהו שירגיע את הצורך שלי בחֶברה. אני על הקצה," אמרתי. "אני יתומה, נוסף לכול. בטח יש לי תסמונת פוסט־טראומטית. אימא שלי התאבדה."
"איך?" שאלה ד"ר טאטל.
"חתכה ורידים," שיקרתי.
"טוב לדעת."
היה לה שיער מקורזל וג'ינג'י. על צווארון הקצף שלה היו כתמים שנראו כמו שאריות של קפה ואוכל, והוא דחק את עור הצוואר כלפי מעלה, אל הסנטר. היו לה פנים של כלב ציד, שמוטות ומלאות קפלים, ועיניים שקועות שהסתתרו מאחורי משקפיים עם מסגרת מתכת דקה ועדשות עבות כמו תחתיות של בקבוקי קוקה קולה. מעולם לא זכיתי להסתכל כמו שצריך בעיניים של ד"ר טאטל. אני חושדת שהן היו מטורפות, שחורות ומבריקות כמו עיני עורב. העט שהיא השתמשה בו היה ארוך וסגול, עם נוצה סגולה בקצה.
"שני ההורים שלי מתו כשהייתי באוניברסיטה," המשכתי. "רק לפני כמה שנים."
נדמה היה שהיא בוחנת אותי לרגע, בהבעה סתומה וקצרת רוח. ואז חזרה לפנקס המרשמים הקטן שלה.
"אני טובה מאוד מול חברות ביטוח," אמרה בענייניות. "אני יודעת איך לשחק במשחקים הקטנים שלהן. את לא ישנה בכלל?"
"בקושי," אמרתי.
"יש חלומות?"
"רק סיוטים."
"תיארתי לעצמי. השינה היא גורם מכריע. רוב האנשים זקוקים לארבע עשרה שעות ומעלה, פחות או יותר. העידן המודרני מאלץ את כולנו לחיות בניגוד לטבע. עוד ועוד עיסוקים. עוד ועוד משימות. את בטח עובדת יותר מדי." היא קשקשה קצת בפנקס שלה. "שִׂמחה," אמרה ד"ר טאטל. "אני אוהבת את המילה הזאת. במילה אושר אני לא אוהבת להשתמש כאן. באושר יש משהו מאוד פתייני. חשוב שתדעי שאני מישהי שמבחינה בדקויות החוויה האנושית. מנוחה מספקת היא תנאי מוקדם, כמובן. את יודעת מה המשמעות העמוקה של שמחה?"
"בטח, כמו בבית השמחה."
"סיפור עצוב," אמרה ד"ר טאטל.
"לא קראתי אותו."
"עדיף שלא תקראי."
"קראתי את עידן התמימות."
"אז את משכילה."
"למדתי באוניברסיטת קולומבייה."
"טוב שאמרת לי, אבל במצבך זה לא מועיל לך במיוחד. יש יחס ישיר בין השכלה לחרדה, כפי שלמדת מן הסתם בקולומבייה. איך צריכת המזון שלך? יציבה? יש מגבלות תזונתיות? כשנכנסת לכאן נזכרתי בפארה פוֹסֶט ופֵיי דאנאוויי. יש קשר? הייתי אומרת שחסרים לך איזה עשרה קילו, מבחינת אחוזי השומן האידיאליים?"
"אני חושבת שהתיאבון יחזור לי אם אני אצליח לישון," אמרתי. שקר. גם ככה ישנתי יותר משתים עשרה שעות בלילה, משמונה עד שמונה. אבל קיוויתי להשיג כדורים שיעזרו לי לעבור את סופי השבוע בשינה רצופה.
"הוכח שמדיטציה יום־יומית מרפאת נדודי שינה אצל חולדות. אני לא אדם דתי, אבל את יכולה לנסות ללכת לכנסייה או לבית כנסת ולקבל ייעוץ על הדרך לשלווה פנימית. הקווייקרים נראים לי אנשים הגיוניים. אבל תיזהרי מכתות. לעיתים קרובות הן רק מלכודות לשעבוד נשים צעירות. את פעילה מינית?"
"לא באמת," אמרתי לה.
"את גרה ליד מתקן גרעיני? ציוד מתח גבוה?"
"אני גרה באַפֶּר איסְט."
"נוסעת בתחתית?"
בשלב הזה נסעתי בתחתית כל יום, לעבודה.
"הרבה מחלות נפש מסתובבות במרחבים ציבוריים צפופים. אני חשה שהנפש שלך חדירה מדי. יש לך תחביבים?"
"אני רואה סרטים."
"תחביב נחמד."
"איך גרמו לחולדות לעשות מדיטציה?" שאלתי אותה.
"ראית מה קורה למכרסמים שמתרבים בשבי? ההורים אוכלים את התינוקות שלהם. אבל אסור לעשות להם דמוניזציה. הם עושים את זה מתוך חמלה. לטובת המין כולו. אלרגיות יש?"
"תות שדה."
בתגובה, ד"ר טאטל הניחה את העט ובהתה בחלל, שקועה לכאורה במחשבה.
"לחולדות מסוימות," היא אמרה כעבור זמן־מה, "כנראה מגיע שיעשו להן דמוניזציה. לחולדות ספציפיות מסוימות." היא אחזה שוב בעט ונופפה בנוצה הסגולה. "ברגע שאנחנו מתחילים להכליל, אנחנו מאבדים את הזכות שלנו לניהול עצמי. אני מקווה שאת מבינה אותי. החולדות נאמנות מאוד לכדור הארץ. נסי את אלה," אמרה והושיטה לי כמה מרשמים. "אל תקני הכול בבת אחת. אנחנו צריכים לעשות את זה בשלבים, כדי לא להדליק אורות אדומים." היא קמה בנוקשות, פתחה ארון עץ מלא דוגמיות והעיפה חפיסות כדורים על השולחן. "אני אתן לך שקית נייר בשביל הדיסקרטיות," אמרה. "בשלב הראשון תקני את הליתיוּם ואת ההַלְדוֹל. כדאי להתחיל את התיק שלך ביריית פתיחה רצינית. ככה חברת הביטוח שלך לא תופתע אם נצטרך לנסות דברים חריגים יותר בהמשך."
אני לא יכולה לבוא בטענות לד"ר טאטל על העצות האיומות שלה. בסופו של דבר, אני בחרתי להיות מטופלת שלה. היא נתנה לי כל מה שביקשתי, וזה עורר בי הערכה כלפיה. אני בטוחה שהיו עוד מסוגה בשטח, אבל הקלות שבה מצאתי אותה וההקלה המידית שחוויתי בזכות המרשמים שלה גרמו לי להרגיש שגיליתי שָמאנית של רוקחות, קוסמת, מכשפה, יידעונית. לפעמים תהיתי אם ד"ר טאטל אמיתית בכלל. ואם היא הייתה פרי הדמיון שלי, הפתיע אותי שבחרתי בה ולא במישהי שדומה יותר לאחת הגיבורות שלי — למשל וופי גולדברג.
"אם קורה משהו לא טוב תזמיני אמבולנס," אמרה לי ד"ר טאטל. "תפעילי שיקול דעת כשאת מרגישה שאת מסוגלת. אי אפשר לדעת איך התרופות האלה ישפיעו עלייך."
בשלב הראשון בדקתי באינטרנט כל כדור חדש שהיא נתנה לי, בניסיון לגלות כמה שעות סביר שאישן בכל יום נתון. אבל הקריאה על התרופות נטלה מהן את כוחות הקסם. אחריה השינה נראתה לי בנלית, סתם עוד תפקוד מכני של הגוף, כמו עיטוש או חרבון או כיפוף מפרקים. "תופעות הלוואי והסכנות" באינטרנט הרתיעו אותי, והחרדות שהן עוררו סחררו עוד יותר את המחשבות שלי — בדיוק ההפך ממה שקיוויתי שהכדורים יעשו. אז השתמשתי במרשמים כדי לקנות דברים כמו נוּרוֹפּרוֹקְסין, מַקְסיפֶנְפֶן, וַלְדינוֹר וסילֶנְסְיוֹר וצירפתי אותם פה ושם לערבוביה, אבל בעיקר לקחתי עזרי שינה במינונים גבוהים, וכתוספים השתמשתי בסֵקוֹנָל ובנֶמבּוּטל כשהייתי עצבנית, בוואליום או ליבְּריוּם כשחשדתי שאני עצובה, ובפְּלָסידיל או כּלורָל הידְרָט או מֶפְרוֹבָּמָט כשחשדתי שאני בודדה.
בתוך כמה שבועות צברתי אוסף מרשים של תרופות פסיכיאטריות. על כל התוויות הופיע סימן הגולגולת והעצמות. "אין ליטול תרופה זו אם נכנסת להיריון." "יש ליטול עם מזון או חלב." "לאחסן במקום יבש." "עלול לגרום לטשטוש." "עלול לגרום לסחרחורת." "אין ליטול אספירין." "אין לרסק." "אין ללעוס." כל אדם נורמלי היה מודאג מהשפעת התרופות האלה על הבריאות. לא הייתי עיוורת לחלוטין לסכנות האפשריות. הסרטן אכל את אבא שלי בעודו בחיים. ראיתי את אימא שלי בבית החולים, מלאה צינורות, במצב של מוות מוחי. איבדתי חברת ילדות שמתה מקריסת כבד בתיכון אחרי שלקחה פָּרָצטָמוֹל מעבר לְמה שכבר הכילה התרופה שלקחה נגד צינון. החיים רופפים וארעיים וצריך להיזהר, ידעתי את זה, כמובן, אבל הייתי מוכנה להסתכן במוות כדי לישון כל היום ולהפוך לאדם חדש לגמרי. והנחתי שאני חכמה מספיק לדעת מראש אם הכדורים יהרגו אותי: יתחילו להיות לי סיוטים נבואיים לפני שזה יקרה, לפני שיקרוס לי הלב או שהמוח שלי יתפוצץ או ידמם או יגרום לי לקפוץ מהחלון שלי בקומה השביעית. סמכתי על זה שהכול יסתדר ממש יופי כל עוד אוכל לישון כל היום.

עברתי לדירה ברחוב 84 ב־1996, שנה אחרי שגמרתי את התואר בקולומבייה. קיץ 2000 הגיע ועדיין לא החלפתי אפילו מילה אחת עם שכן — כמעט ארבע שנים של שתיקה מוחלטת במעלית, שכל נסיעה מביכה בה הייתה מופע של זוֹמבּיוּת. רוב השכנים שלי היו בני ארבעים ומשהו, נשואים בלי ילדים. כולם היו מטופחים, קרייריסטים. המון מעילים מצמר גמל ותיקים משרדיים מעור שחור. צעיפים של בֶּרְבֵּרי ועגילי פנינה. היו כמה נשים פנויות וצעקניות בגילי. מפעם לפעם ראיתי אותן מקשקשות בטלפון ומוציאות לטיול את הפודלים הננסיים שלהן. הן הזכירו לי את רווה, אבל נראה לי שהן היו עשירות יותר ותיעבו את עצמן פחות. יוֹרְקוויל, האַפֶּר איסְט סַייד. מקום של אנשים לחוצים. כשחציתי את הלובי בפיג'מה ונעלי בית בדרכי לפיצוצייה הרגשתי כאילו אני מבצעת פשע, אבל לא היה אכפת לי. חוץ ממני, האנשים המוזנחים היחידים בסביבה היו יהודים זקנים עם דירות בשכירות מוגנת. אבל אני הייתי גבוהה ורזה ובלונדינית ויפה וצעירה. גם ברגעי השפל שלי ידעתי שאני עדיין נראית טוב.
גרתי בבניין של שמונה קומות, חזית בטון סתמית עם סוככים בצבע יין, ברחוב שכל שאר הבתים בו היו לשימור, ועל כל אחד מהם שלט שמזהיר אנשים לא להרשות לכלבים שלהם להשתין על מדרגות הכניסה כדי לא לפגוע באבן החוּמה הקלאסית. "בואו נכבד את קודמינו וגם את אלה שיבואו אחרינו," נאמר באחד השלטים. הגברים נסעו לעבודה בדאוּנטאוּן במכוניות שכורות, והנשים עשו בוטוקס וציצים ו"כיווצים" וָגינליים כדי להדק את הכּוּס שלהן לכבוד הבעלים והמאמנים האישיים שלהן — או שככה לפחות רווה סיפרה לי. עד אז חשבתי שהשכונה הזאת תוכל לגונן עליי מפני תחרויות היופי ומלחמות האגו של סצנת האמנות בצ'לסי, שבה "עבדתי". אבל בהתחלה, כשרק עברתי לשם, החיים באזור הדביקו אותי בווירוס המקומי. ניסיתי להיות אחת הנשים הבלונדיניות האלה שיוצאות להליכה מהירה על טיילת הנהר, בבגדי לייקרה, עם בְּלוּטוּת' באוזן כמו איזה מפגרת שעפה על עצמה, בשיחה עם... מי? רווה?
את סופי השבוע הראשונים העברתי כמו שמצופה מנשים צעירות מסוגי בניו יורק: עשיתי שטיפות מעי וטיפולי פנים וגוונים, התאמנתי במכון כושר במחיר מופקע, שכבתי שם בסאונת אדים עד שהתעוורתי, ויצאתי בערבים בנעליים שפצעו את כפות הרגליים שלי ועשו לי אישיאס. מפעם לפעם פגשתי בגלריה גברים מעניינים. הזדיינתי בהתקפים, לפעמים יצאתי יותר בערבים, לפעמים פחות. שום דבר לא התפתח אף פעם לרמת "אהבה". רווה דיברה לעיתים קרובות על "להקים משפחה". לי זה נשמע כמו מוות.
"אני מעדיפה להיות לבד מאשר להיות זונת הבית של מישהו," אמרתי לרווה.
ובכל זאת, מפעם לפעם התעורר בי דחף רומנטי ביחס לטרבור, חבר לשעבר סדרתי, הראשון והיחיד שלי. הייתי רק בת שמונה עשרה, בשנה הראשונה בקולומבייה, כשפגשתי אותו במסיבת הָלוֹאין בלופט ליד בּאטֵרי פארק. הלכתי עם איזה עשר בנות מהאחווה שניסיתי להתקבל אליה. כמו רוב התחפושות להָלוֹאין, גם שלי הייתה תירוץ להסתובב בעיר לבושה כמו זונה. התחפשתי לבלשית ריזוֹלי, הדמות של וופי גולדברג ב"יופי קטלני". בסצנה הראשונה בסרט היא סמויה שמחופשת לפרוצה, אז כדי לחקות אותה ניפחתי את השיער, לבשתי שמלה צמודה וז'קט זהב מתכתי, וצירפתי נעלי עקב גבוהות ומשקפי שמש חתוליים בצבע לבן. טרבור התחפש לאנדי וורהול: פאה בלונדינית, משקפיים שחורים עבים, חולצת פסים צמודה. הרושם הראשון שלי היה שהוא משוחרר, חכם, מצחיק. התברר שזה לגמרי לא מדויק. עזבנו את המסיבה ביחד והסתובבנו במשך שעות, סיפרנו שקרים על החיים המאושרים שלנו, אכלנו פיצה בחצות, נסענו לסְטטֶן איילנד ובחזרה במעבורת וראינו את הזריחה. נתתי לו את מספר הטלפון שלי במעונות. עד שהוא התקשר אליי סוף־סוף, אחרי שבועיים, כבר פיתחתי אובססיה. חודשים הוא החזיק אותי בכלוב של זהב — ארוחות יקרות, מפעם לפעם אופרה או בלט. את בתוליי הוא קטף בבקתת סקי בוורמונט בחג האהבה. החוויה לא הייתה מהנה, אבל סמכתי עליו שהוא יודע על סקס יותר ממני, אז כשהוא התגלגל וירד ממני ואמר, "זה היה מדהים," האמנתי לו. הוא היה בן שלושים ושלוש, עבד בפוּג'י בנק במרכז הסחר העולמי, לבש חליפות מחויטות, שלח מכוניות שאספו אותי מהמעונות ובשנה השנייה מבית האחווה, האכיל והשקה אותי וביקש מציצות בלי בושה במושב האחורי של מוניות שהזמין על חשבון החברה. ראיתי בזה הוכחה לערך שלו כגבר. ה"אחיות" שלי הסכימו כולן; הוא היה "מתוחכם". והרשים אותי שהוא אוהב כל כך לדבר על הרגשות שלו, מעולם לא נתקלתי בגבר כזה. "אימא שלי נהייתה סטלנית, זאת הסיבה לעצב העמוק שלי." היו לו הרבה נסיעות, לטוקיו לענייני עבודה, ולסן פרנסיסקו לביקורים אצל האחות התאומה שלו. חשדתי שהיא מעודדת אותו להפסיק את הקשר איתי.
בפעם הראשונה הוא נפרד ממני בשנה הראשונה שלי בקולומבייה, כי הייתי "צעירה וילדותית מדי. אני לא יכול להיות זה שיעזור לך לפתור את תסביך הנטישה שלך," הוא הסביר לי. "זאת אחריות גדולה מדי. מגיע לך מישהו שיכול לתמוך באמת בהתפתחות הרגשית שלך." אז ביליתי את הקיץ אצל ההורים ושכבתי עם ילד מהתיכון, שהיה הרבה יותר חושני וגם סקרן לדעת איך "עובד" הדגדגן, אבל לא באמת הייתה לו סבלנות מספקת לתקשר בהצלחה עם שלי. ובכל זאת זה עזר. העובדה שלא היה לי שום רגש כלפי הבחור הזה, שהשתמשתי בו, השיבה לי קצת מהכבוד העצמי שלי. בסתיו, כשעברתי לבית האחווה של דֶלתא גאמא, טרבור ואני כבר היינו שוב ביחד.
בשמונה השנים הבאות ההערכה העצמית של טרבור נפגעה שוב ושוב ביחסים עם נשים מבוגרות יותר, כלומר נשים בגילו, ואז הוא היה חוזר אליי לאִתחול. מפעם לפעם יצאתי עם בחורים, אבל מעולם לא היה לי "חבר" אמיתי חוץ מטרבור, אם בכלל אפשר היה לקרוא לו חבר. הוא לא היה מסכים לקבל על עצמו את התואר הזה. בכל פעם שנפרדנו היו לי מלא סטוצים של לילה באוניברסיטה, אבל לא היה שום דבר שהצדיק סיבוב נוסף. אחרי שגמרתי את הלימודים ונזרקתי אל עולם המבוגרים — כבר בתור יתומה — הייאוש עשה אותי נועזת יותר, ולעיתים קרובות ניסיתי לשכנע את טרבור שיסכים לקבל אותי בחזרה. יכולתי לשמוע את הזין שלו נעמד בכל פעם שצלצלתי להתחנן שיבוא ויחבק אותי. "אני אראה אם אני מצליח לדחוף את זה," הוא היה אומר. ואז היה בא, ואני רעדתי בזרועותיו כמו ילדה, ובאמת עוד הייתי ילדה, מעולפת מרוב אסירוּת תודה על זה שהוא מכיר בי, מתענגת מכובד גופו במיטה לידי — כאילו הוא שליח אלוהי, הנפש התאומה שלי, המושיע שלי או משהו כזה. טרבור תמיד שמח מאוד לבלות לילה בדירה שלי ברחוב 84, לשקם את הפוזה שאבדה לו בסיפור האחרון שלו. שנאתי לראות את זה. פעם הוא אמר שהוא מפחד לזיין אותי "ביותר מדי התלהבות" כי הוא לא רוצה לשבור לי את הלב. אז הוא זיין אותי ביעילות, באנוכיות, וכשגמר היה מתלבש, בודק את הביפר שלו, מסתרק, נותן לי נשיקה במצח והולך.
פעם שאלתי את טרבור, "אם היית צריך לבחור — רק מציצות או רק זיונים עד סוף החיים שלך — מה היית מעדיף?"
"מציצות," הוא ענה.
"זה קצת הומואי, לא?" אמרתי. "להתעניין בפה יותר מאשר בכּוּס?"
שבועות הוא לא דיבר איתי.
אבל טרבור היה גבוה. מטר תשעים. הוא היה נקי וחטוב ובוטח. העדפתי אותו פי מיליון על ההיפסטרים החנוּנים שראיתי בגלריה ובכל העיר. המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטה שרצה זכרים צעירים מהסוג הזה בדיוק. הם היו ה"אלטרנטיבה" לחברי האחווֹת הקונוונציונליים, לפרחי הרפואה הסָחיים — ילדים מפונקים, משכילים, נטולי קסם, שכלתניים, שכיכבו במחלקות היצירתיות יותר. כסטודנטית לתולדות האמנות לא יכולתי להתחמק מהם. "חבר'ה" שקוראים ניטשה ברכבת, קוראים פרוּסט, קוראים דייוויד פוסטר ואלאס, רושמים את המחשבות המזהירות שלהם בפנקס קטן עם כריכת בד שחורה. כרס קטנה ורגליים גפרוריות, סווטשרטים עם קפוצ'ון, מעילי צמר כחולים כהים או דובונים עם פרווה בצבע חאקי צבאי, נעלי התעמלות ניו באלאנס, כובעים סרוגים, תיקי בד, ידיים קטנות, אצבעות שעירות, לפעמים ראש איל מקועקע על זרוע רופסת. הם גלגלו את הסיגריות שלהם בעצמם, לא צחצחו מספיק את השיניים, הוציאו מאה דולר בשבוע על קפה. הם הגיעו לדוּקאט, הגלריה שאליה התגלגלתי בסופו של דבר, עם חברות צעירות מהם, שלרוב היו אסייתיות. "אם לבחוּר יש חברה אסייתית, סימן שהזין שלו קטן," אמרה פעם רווה. שמעתי אותם מלכלכים על אמנות. הם קוננו על ההצלחה של אחרים. הם חשבו שראוי להעריץ אותם, להוקיר את הגאונות שלהם, שצריכה להיות להם השפעה, שמגיעה להם סגידה. אבל הם בקושי היו מסוגלים להסתכל על עצמם בראי. תיארתי לעצמי שכולם על קְלונופּין. רובם גרו בברוקלין, עוד סיבה לכך ששמחתי לחיות באַפֶּר איסְט. שם אף אחד לא שמע "מוֹלְדי פּיצְ'ז". שם אף אחד לא שׂם זין על "אירוניה" וגם לא על "דוֹגמה 95" וקלאוס קינסקי.
והכי גרוע — הבחורים האלה ניסו לשווק את חוסר הביטחון שלהם כ"רגישות", וזה הצליח. ידעתי שהם אלה שינהלו פעם מוזאונים ויערכו כתבי עת, ושהם יעסיקו אותי רק אם יחשבו שאולי אזדיין איתם. אבל כשהייתי איתם במסיבות, או בברים, הם התעלמו ממני. הם התייחסו לעצמם ברצינות כזאת, שקועים כל כך בשיחות שלהם עם בנות הלוויה הזהות שלהם — אפשר היה לחשוב שהם מתחבטים בהחלטה גורלית כל כך שהעולם עלול להתפוצץ בגללה. הם לא יאבדו ריכוז בגלל "כּוּס", זה מה שרצו שאאמין. ולמעשה סביר שפשוט פחדו מוָוגינות, פחדו שלא יצליחו להבין כזאת ורודה ויפה כמו שלי, והתביישו במגבלות שלהם במיטה, פחדו מהזין של עצמם, פחדו מעצמם. לכן התמקדו ב"רעיונות מופשטים" ופיתחו תלות בשתייה שתמחק את התיעוב העצמי שהם העדיפו לקרוא לו "לאות קיומית". היה קל לדמיין את הבחורים האלה מאוננים על תמונות של קלואי סֵביני, של סֶלְמָה בלייר, לילי סוֹבּייסקי. וינונה ריידר.
טרבור אונן מן הסתם על בריטני ספירס. או על ג'ניס ג'ופלין. אף פעם לא הבנתי את הדו־פרצופיות שלו. וטרבור מעולם לא רצה "לסגוד למזבח": יכולתי לספור על יד אחת את הפעמים שהוא ירד לי. כשהוא ניסה לא היה לו מושג מה לעשות, אבל נראָה שהוא בהלם מהנדיבות והתשוקה שלו, כאילו העובדה שדחה את המציצה שלו היא דבר כל כך סוטה, כל כך פרוע, שדורש כל כך הרבה אומץ, שפשוט עף לו מזה המוח. סגנון הנישוק שלו היה תוקפני, קצבי, כאילו למד אותו מחוברת הדרכה. הייתה לו לסת צרה וזוויתית, הסנטר היה מין תוספת מביכה של הרגע האחרון. העור שלו היה מתוח ומוזן היטב בלחות, חלק יותר משלי אפילו. הוא בקושי היה צריך להתגלח. תמיד היה לו ריח של קניון. אם הייתי פוגשת אותו עכשיו, הייתי מניחה שהוא הומו.
אבל לטרבור לפחות הייתה מספיק יהירות אמיתית לְגַבּות את הפוזה שלו. הוא לא נרתע מהשאפתנות שלו, כמו ההיפסטרים ההם. והוא ידע איך לסובב אותי — על זה לפחות הייתי חייבת לכבד אותו, ולא משנה כמה שנאתי אותו בגלל זה.

טרבור ואני היינו בנתק כשנכנסתי לשנת החורף שלי. מן הסתם טלפנתי אליו מתישהו בהתחלה, מתוך עננת האמבּיאן השחורה, אבל אני לא יודעת אם הוא ענה. בקלות יכולתי לדמיין אותו צולל לתוך הווגינה המסובכת של איזו בת ארבעים ומשהו, מבטל כל מחשבה עליי בדיוק כמו שעוברים ליד אריזות של מקרוני וגבינה או דגנים עם מרשמלו על המדף בסוּפּר. אני הייתי משהו שמתאים לילדים; שטויות; לא שווה את הקלוריות. הוא אמר שהוא מעדיף בחורות עם שיער חום. "הן נותנות לי מרחב להיות מי שאני," אמר לי. "בלונדיניות מסיחות את הדעת. תחשבי על היופי שלך בתור עקב אכילס. הכול אצלך על פני השטח. אני לא אומר את זה לרעה. אבל זאת האמת. קשה להתעמק מעבר להופעה שלך."
מאז גיל ההתבגרות התנדנדתי בין הרצון להיראות כמו הוָוספית המפונקת שבעצם הייתי, ובין מראה הבטלנית שתאם את הרגשתי ושהייתי אמורה להיות אם לא הייתי פחדנית. את הבגדים שלי קניתי בבֵּרְגְדוֹרְף ובבָּרְניז ובבוטיקים יוקרתיים של בגדי וינטג' בצד המזרחי של הווילג'. התוצאה הייתה מלתחה מדהימה, הנכס המקצועי העיקרי שלי כבוגרת אוניברסיטה טרייה. מצאתי בקלות את העבודה כנערת גלריה בדוּקאט, אחת מתריסר הגלריות ל"אמנות גבוהה" ברחוב 21 בצד המערבי. לא הייתה לי שום תוכנית גדולה להיות אוצרת, שום אסטרטגיה מפוארת לטיפוס במעלה איזה סולם. פשוט ניסיתי להעביר את הזמן. חשבתי שאם אעשה דברים רגילים — אם אתמיד בעבודה, למשל — אוכל להרעיב ולהמית את החלק בי ששנא הכול. אם הייתי גבר אולי הייתי פונה לפשע. אבל נראיתי כמו דוגמנית בחופשה. היה קל מדי להניח לדברים לבוא בקלות ולא ללכת לשום מקום. טרבור צדק לגבי עקב אכילס שלי. הייתי יפה, ודווקא לכן הייתי לכודה בעולם שהעריך את המראה החיצוני יותר מכל דבר אחר.
נָטָשׁה, הבוסית שלי בדוקאט, הייתה בת שלושים וקצת. כשהגעתי לריאיון, בקיץ אחרי הלימודים, היא מיד החליטה להעסיק אותי. הייתי בת עשרים ושתיים. אני בקושי זוכרת את השיחה שלנו, אבל אני יודעת שהלכתי בחולצת משי בצבע שמנת, ג'ינס שחור צמוד, נעליים שטוחות למקרה שאהיה גבוהה יותר מנטשה — באמת הייתי, באיזה שני סנטימטר — ועם שרשרת ענקית של חרוזי זכוכית ירוקה, שנחבטה על החזה שלי בכוח כזה שנשארו לי סימנים מהריצה במורד מדרגות הרכבת התחתית. ידעתי שאסור לי ללבוש שמלה או להיראות חסודה או נשית מדי, זה רק יעורר בוז מתנשא. נטשה שמרה על הופעה קבועה — בלייזר של איב סן לורן, מכנסי עור צמודים, אפס איפור. היה בה איזה גוון אתני קשה להגדרה, היא הייתה משתלבת בקלות כמעט בכל מקום בעולם — איסטנבול או פריז או מרוקו או מוסקבה או ניו יורק או סן חואן או אפילו פְּנום פֶּן, באור מסוים, תלוי בתסרוקת. היא דיברה בשטף ארבע שפות, ובעבר הייתה נשואה לאציל איטלקי, ברון או רוזן, או זה לפחות מה ששמעתי.
האמנות בדוקאט הייתה אמורה להיות חתרנית, מתריסה, מטלטלת, אבל בסך הכול הייתה סתם תרבות נגד זִבלונית ושבלונית, "פאנק, אבל עם כסף," שלא יכלה לעורר שום השראה מעבר לקפיצה לחנות קוֹם דֶה גַרְסוֹן מעבר לפינה כדי לקנות שם איזה בגד מכוער. נטשה ליהקה אותי לתפקיד השפוטה המשועממת, והמאמץ המועט שהשקעתי בעבודה הספיק רוב הזמן. הייתי ממתק אופנתי. אלמנט עיצובי עדכני. הייתי הכלבה שיושבת מאחורי שולחן ומתעלמת ממך כשאת נכנסת לגלריה, פצצה מתפנקת שלובשת בגדי אָוַונְגַרד מגניבים במסתוריותם. נאמר לי לשחק אותה מטומטמת מול כל מי שישאל משהו. להתחמק ולהתחמק. לעולם לא למסור רשימת מחירים. נטשה שילמה לי בסך הכול עשרים ושניים אלף דולר בשנה. אם לא הייתה לי ירושה, הייתי צריכה למצוא עבודה מכניסה יותר. ומן הסתם הייתי צריכה לגור בברוקלין, עם שותפים. הכסף של הוריי המתים היה מזל גדול בשבילי, ידעתי את זה, אבל הוא גם דיכא אותי.
הכוכב התורן של נטשה היה פּּינְג שִי, אמן בן עשרים ושלוש מדַיימונְד בָּר, קליפורניה, שנראה כאילו התחיל רק עכשיו את גיל ההתבגרות. היא חשבה שהוא השקעה טובה כי הוא אמריקאי־אסייתי שסולק מבית הספר לאמנות של קליפורניה אחרי שירה ברובה בסטודיו שלו. הוא היה אמור לתרום ליוקרה של הגלריה. "אני רוצה שהגלריה תתחיל להיות יותר שכלתנית," היא הסבירה לי. "השוק מתרחק עכשיו מרגשות. כולם מתעניינים רק בתהליכים ורעיונות ומיתוג. וגבריות זה ממש הקטע עכשיו." העבודות הראשונות של פינג שִי שהוצגו בדוקאט היו חלק מתערוכה קבוצתית בשם "גוף החומר", ציורי התזה בסגנון ג'קסון פולוק שאותם הוא צייר בזרע שלו. הוא טען שתקע גוש קטנטן של אבקת צבע בקצה הזין שלו ואונן על בדים ענקיים. לציורים המופשטים שלו הוא נתן שמות כאילו לכל אחד מהם יש איזו משמעות פוליטית עמוקה ואפלה. "גאות מעורפלת בדם" ו"ימי חורף בְּהוֹ צ'י מין סיטי" ו"שקיעה מעל סמטת הצלפים בסראייבו". "ילד פלסטיני ערוף". "קדימה מפציצים, ניירובי". קשקוש מוחלט, אבל אנשים מתו על זה.
נטשה הייתה גאה במיוחד בתערוכת "גוף החומר" כי כל האמנים היו בני פחות מעשרים וחמש, ואת כולם היא גילתה בעצמה. היא האמינה שזה יוכיח לעולם שהיא יודעת לזהות גאונים. העבודה היחידה שאהבתי בתערוכה הייתה של אַיילָה מַרְוואזי, בחורה בת תשע עשרה שלמדה במכון פְּראט. היא פרשה שטיח לבן ענקי מוכתם בטביעות רגליים מדממות ובפס רחב של דם, שהיה אמור להיראות כאילו מישהו גרר עליו גופה מדממת. נטשה אמרה לי שהדם על השטיח אמיתי, ושל בני אדם, אבל היא לא ציינה את זה בהודעה לתקשורת. "מתברר שאפשר להזמין באינטרנט מסין מה שרוצים. שיניים. עצמות. חלקי גופות." השטיח המגואל בדם תומחר בשבעים וחמישה אלף דולר.
בסדרה "ניילון נצמד" אנני פּינקר הציגה גושים של חפצים קטנים מלופפים בניילון נצמד. בעבודה אחת היא ליפפה פירות מרציפן זעירים ומחזיקי מפתחות עם רגל ארנב, באחרת היא ליפפה פרחים מיובשים וקונדומים. פדים לתחתוני חוטיני משומשים ומגולגלים וקליעי גומי. ביג מק עם צ'יפס ומחרוזות תפילה זולות מפלסטיק. שיני החלב של האמנית, או לפחות זה מה שהיא טענה, וסוכריות אֵם אֵנְד אֵמְז בירוק ואדום לחג המולד. חטאים זולים בעשרים וחמישה אלף דולר כל אחד. והיו גם צילומים ענקיים של בובות חלון ראווה עטופות בבד בצבע גוף, של מקס וולְץ'. הוא היה דביל מוחלט. היה לי חשד שהוא ונטשה מזדיינים. על כָּן נמוך בפינה עמד פסל קטן של האחים בראהמס — זוג קופי צעצוע עשויים משיער ערווה אנושי. לכל אחד מהקופים הייתה זקפה קטנה, שהגיחה מהפרווה שלו. איברי המין שלהם היו עשויים מטיטניום לבן והיו בתוכם מצלמות שכוונו אל המפשעה של הצופים. התמונות הועלו לאתר אינטרנט. סיסמה ייחודית לכניסה וצפייה בצילומי המפשעה האלה עלתה מאה דולר. צמד הקופים עלה רבע מיליון.

את הפסקות האוכל שלי בעבודה הקדשתי לשנת צהריים בארון השירות מתחת למדרגות. "שנת צהריים" היא מושג ילדותי ביותר, אבל זה מה שעשיתי. המנעד של שנת הלילה שלי היה מגוון יותר וככלל היה לא צפוי, אבל בכל פעם ששכבתי בארון השירות צללתי מיד לרִיק שחור, למרחב של לא כלום אין־סופי. במרחב הזה לא הרגשתי פחד וגם לא שמחה. לא היו לי חזיונות. לא היו לי רעיונות. אם התנסחה לי איזו מחשבה ברורה שמעתי אותה, והצליל שהשמיעה הדהד והדהד עד שנספג בחושך ונעלם. בלי כל צורך בתגובה. בלי שום שיחה תפלה עם עצמי. שלווה. פתח אוורור בארון הפיץ זרם חמצן קבוע שספח אליו את ריח הכביסה מהמלון הסמוך. לא היו לי שום משימות, לא היה שום דבר שהייתי צריכה להתגבר או לפצות עליו, כי לא היה כלום, ממש כלום, נקודה. ובכל זאת הייתי מודעת לכלום הזה. איכשהו, הייתי ערה מתוך שינה. הרגשתי טוב. מאושרת כמעט.
אבל היקיצה מהשינה הזאת הייתה מלווה בעינויי תופת. כל החיים עברו לי מול העיניים, ובצורה הגרועה ביותר, הראש שלי התמלא שוב בכל הזיכרונות המביכים, בכל דבר קטן שהביא אותי לנקודה הזאת. ניסיתי לזכור משהו אחר — גרסה מוצלחת יותר או אולי סיפור שמח או סתם חיים מביכים באותה מידה אבל שונים, שיהיו בהם לפחות כמה חריגות מרעננות — אבל זה אף פעם לא הצליח לי. תמיד נשארתי אני. לפעמים כשהתעוררתי, הפנים שלי היו רטובות מדמעות. למעשה בכיתי רק כשהושלכתי מתוך הכלום הזה, כשצלצל השעון המעורר בטלפון שלי. ואז הייתי מוכרחה לגרור את עצמי ולעלות במדרגות, לעשות לי קפה במטבחון ולסלק את קרומי השינה מהעיניים. תמיד התקשיתי להסתגל מחדש לתאורת הנאון האכזרית.

במשך שנה בערך היה נדמה שעם נטשה הכול מסתדר יופי. הפעם היחידה שהיא הציקה לי ממש הייתה כשטעיתי בעטים שהזמנתי.
"מה עושים אצלנו כל העטים הזולים המתַקְתְקים האלה? הם עושים כזה רעש כשלוחצים עליהם. את לא שומעת?" היא עמדה מולי ותקתקה.
"סליחה, נטשה, אני אזמין עטים שקטים יותר."
"פֶדֵקְס כבר הגיעו?"
לעיתים רחוקות ידעתי איך לענות על השאלה הזאת.
מרגע שהתחלתי ללכת לד"ר טאטל הצלחתי לישון ארבע עשרה, חמש עשרה שעות בלילה בשבוע העבודה, נוסף על השעה ההיא בצהריים. בסופי השבוע הייתי ערה רק כמה שעות ביום. וגם אז לא הייתי ערה ממש אלא ריחפתי במין טשטוש, במצב אפלולי בין מציאות לחלום. התחלתי להתרשל ולהתעצל בעבודה, נעשיתי אפרורית יותר, ריקה יותר, פחות נוכחת. הייתי מרוצה מזה, אבל הצורך לעשות דברים נהיה בעייתי מאוד. כשאנשים פנו אליי, הייתי צריכה לחזור על הדברים בראש כדי להבין. אמרתי לד"ר טאטל שאני מתקשה להתרכז. היא אמרה שזה כנראה בגלל "ערפל מוחי".
"את ישנה מספיק?" שאלה ד"ר טאטל כל שבוע כשהלכתי אליה.
"ממש בקושי," עניתי תמיד. "הכדורים האלה בקושי מדגדגים לי את החרדה."
"תאכלי פחית גרגרי חומוס," היא אמרה. "ונסי את אלה." היא שרבטה משהו בפנקס המרשמים שלה. התחילו להצטבר אצלי תרופות במגוון מעורר השתאות. ד"ר טאטל הסבירה שהשיטה להפיק את המקסימום מהביטוח היא לבחור את התרופות לפי תופעות הלוואי שלהן, ולא להיעזר דווקא באלה שמטרתן העיקרית היא להקל את התסמינים, שבמקרה שלי היו "תשישות קיצונית כתוצאה מרפיון רגשי, בתוספת נדודי שינה, ועקב כך פסיכוזה רכה ותוקפנות". זה מה שאמרה לי שהיא תכתוב בסיכומים שלה. את השיטה שלה להתוויית תרופות כינתה "המרשם האקולוגי", והיא אמרה שהיא כותבת על זה מאמר שיתפרסם בקרוב. "בכתב עת בהמבורג." אז היא נתנה לי כדורים שנועדו למיגרנות, למניעת התקפים אפילפטיים, לריפוי תסמונת הרגל העצבנית, למניעת פגיעה בשמיעה. התרופות האלה היו אמורות להרגיע אותי, כדי שאוכל סוף־סוף ליהנות מ"מנוחה נחוצה ביותר."

באחד הימים במרץ 2000 חזרתי לשולחן העבודה שלי בדוקאט אחרי ביקור בתהום האין־סופית שבארון השירות ומצאתי משהו שבסופו של דבר האיר את דרכי אל הפיטורים. "תישני בלילה," היה כתוב שם. הפתק היה מנטשה. "כאן עובדים." אני לא יכולה לבוא בטענות לנטשה על זה שהיא רצתה לפטר אותי. שנות הצהריים שלי נמשכו כבר כמעט שנה. בחודשים האחרונים גם הפסקתי להתלבש במיוחד לעבודה. ישבתי לי ליד השולחן בסווטשרט עם קפוצ'ון, עם איפור של שלושה ימים קרוש ומרוח סביב העיניים. איבדתי כל מיני דברים. התבלבלתי בכל מיני דברים. הייתי גרועה בעבודה שלי. קרה שתכננתי לעשות משהו ומצאתי את עצמי עושה את ההפך. שוב ושוב עשיתי בלגן. המתלמדים שם היו גוררים אותי בחזרה למשימה, מזכירים לי מה ביקשתי מהם לעשות. "מה עכשיו?"
מה עכשיו? לא היה לי מושג.
נטשה התחילה לשים לב. הטשטוש עזר לי להתנהג בגסות למבקרים בגלריה, אבל לא עזר לי לחתום על משלוחים או לשים לב לעובדה שמישהו נכנס עם כלב שהשאיר עקבות על כל הרצפה, מה שקרה לא פעם. כמה כוסות לאטֶה נשפכו. תלמידי אמנות נגעו בציורים, פעם אפילו סידרו מחדש קופסאות דיסקים מרוסקות במיצב של גָ'רוֹד הארווי, ואייתו בהם את המילה "בינוני". כשקלטתי את זה פשוט ערבלתי קצת את רסיסי הפלסטיק, ואף אחד לא שם לב. אבל כשאיזו חסרת בית התנחלה יום אחד בחדר האחורי, נטשה גילתה את זה. לא היה לי מושג כמה זמן האישה כבר שם. אולי אנשים חשבו שהיא חלק מיצירות האמנות. בסופו של דבר נאלצתי לשלם לה חמישים דולר מהקופה הקטנה כדי שתלך. נטשה לא הצליחה להסתיר את הכעס שלה.
"כשאנשים נכנסים לכאן, את עושה בשמי רושם מסוים. את יודעת שארתור שילינג היה כאן בשבוע שעבר? הוא התקשר כרגע." היא חשבה שאני על סמים, אני בטוחה.
"מי?"
"אלוהים. תעברי על הרשימה. תעברי על התמונות של כולם," היא אמרה. "איפה תעודת המשלוח של אֵרל?" וכולי וכולי וכולי.
באביב ההוא הגלריה עמדה להציג את תערוכת היחיד הראשונה של פינג שִי — "הָאוֹ־האוֹ־האוֹ" — ונטשה עשתה עניין מכל פרט קטן. אם היא לא הייתה עסוקה כל כך, היא בטח הייתה מפטרת אותי עוד קודם.
בכל פעם שנטשה דיברה על "עבודות הכלב" של פינג שִי ניסיתי להעמיד פנים שזה מעניין אותי ולהסתיר את החלחלה שאחזה בי. הוא פחלץ מגוון של כלבים גזעיים: פודל, פּומרָני, טרייר סקוטי. לברדור שחור, תחש. ואפילו גור קטן של האסְקי סיבירי. הוא עבד עליהם הרבה זמן. היחסים בינו ובין נטשה התהדקו מאז שציורי השְׁפּיך שלו נמכרו יפה כל כך.
בזמן שהציבו את התערוכה שמעתי את אחד המתלמדים לוחש לחשמלאי.
"מסתובבת שמועה שהאמן משיג את הכלבים כשהם גורים, מגדל אותם והורג אותם כשהם מגיעים לגודל שמתאים לו. הוא נועל אותם במקפיא תעשייתי כי זאת הדרך הכי אנושית לעשות להם המתת חסד בלי לפגוע במראה שלהם. כשהם מפשירים הוא יכול לסדר אותם באיזה תנוחה שהוא רוצה."
"למה הוא לא מרעיל אותם וזהו, או שובר להם את המפרקת?"
הייתה לי הרגשה שהשמועה נכונה.
אחרי שהכלבים הועמדו וחוברו לחשמל, נטשה כיבתה את האורות והדליקה כלב אחרי כלב. קרני לייזר אדומות הבזיקו להם מהעיניים. ליטפתי את הלברדור השחור בזמן שהעובדים טאטאו את השיער שנשר מהכלבים. הפרצוף שלו היה קר ומשיי.
"בלי ליטופים, בבקשה," פינג שִי אמר פתאום בחושך.
נטשה אחזה בזרועו והסבירה לו בהתרגשות שהיא כבר ערוכה לגינוי מצד "צער בעלי חיים", להפגנה או שתיים ולמאמר דעה בניו יורק טיימס שיהיה שווה זהב מבחינת יחסי הציבור. פינג שִי הנהן באדישות.
ביום הפתיחה צלצלתי להודיע שאני חולה. לא נראה שזה מפריע לנטשה. היא אמרה לאנג'ליקה להחליף אותי בשולחן הקבלה. אנג'ליקה הייתה אנורקטית גותית, תלמידת שנה אחרונה באוניברסיטת ניו יורק. התערוכה הייתה "הצלחה קטלנית," לדברי אחד המבקרים. "מצחיקה באופן אכזרי." אחר אמר שפינג שִי "מייצג את קץ הקדוּשה באמנות. לפנינו ילד מפונק שעושה צחוק מהממסד. יש מי שמכתיר אותו כמרסל דוּשאן הבא. אבל האם הוא מצדיק את הבלגן?"
אני לא יודעת למה לא התפטרתי וזהו. לא הייתי צריכה כסף. כשנטשה צלצלה ביוני משווייץ וסוף־סוף פיטרה אותי, הוקל לי. התברר שעשיתי איזו טעות בחומר יח"צ ששלחתי לאַרְט בָּזֶל.
"סתם בשביל הסקרנות — על מה את?" היא רצתה לדעת.
"אני פשוט עייפה מאוד בזמן האחרון."
"זאת בעיה רפואית?"
"לא," אמרתי. יכולתי לשקר. יכולתי להגיד לה שיש לי מחלת הנשיקה או איזו הפרעת שינה. אולי סרטן. כולם חוטפים סרטן. אבל לא היה טעם להתגונן. לא הייתה לי סיבה טובה להיאבק על המשרה הזאת. "את מפטרת אותי?"
"אשמח מאוד אם תישארי עד שאחזור ותנצלי את הזמן כדי להכניס את אנג'ליקה לעניינים — שיטת התיוק, מה שעשית על המחשב, אם בכלל עשית משהו." ניתקתי, לקחת חופן בֵּנַדְריל, ירדתי אל ארון השירות ושקעתי בשינה.

הו, השינה. שום דבר אחר לא היה מצליח למלא אותי בעונג כזה, בחירות כזאת — הכוח להרגיש ולזוז ולחשוב ולדמיין, מוגנת מכל סוגי האומללות של התודעה הערה שלי. לא הייתי נַרְקוֹלֶפְּטית — נרדמתי רק כשרציתי. נכון יותר לומר שהייתי חובבת שינה. סוֹמְנוֹפילית. מאז ומתמיד אהבתי לישון. זה היה הדבר היחיד שאימא שלי ואני נהנינו לעשות יחד כשהייתי ילדה. היא לא הייתה אחת שתשב להסתכל עליי מציירת או תקריא לי ספרים או תשחק משחקים או תלך לטיולים בפארק או תאפה בראוניז. הסתדרנו הכי טוב כשישנו.
כשהייתי בכיתה ג', בגלל איזה קונפליקט לא מדובר עם אבא שלי, אימא שלי הרשתה לי לישון איתה במיטה שלהם: היא טענה שקל לה יותר להעיר אותי בבוקר אם היא לא צריכה לקום ולחצות את המסדרון. צברתי שלושים ושבעה איחורים ועשרים וארבעה חיסורים בשנה ההיא. שלושים ושבע פעמים אימא שלי ואני התעוררנו יחד בשבע בבוקר, מטושטשות ומותשות, ניסינו לקום אבל צנחנו בחזרה למיטה והמשכנו לישון, ובינתיים ריצדו בטלוויזיה הקטנה ליד המיטה שלה סרטים מצוירים. היינו מתעוררות כמה שעות אחר כך, הווילונות מוסטים, שרועות בין כריות מיותרות שרבצו כמו ספינות טרופות על השטיח המחוספס, מתלבשות בתוך עננת טשטוש ויוצאות בצעדים כושלים אל המכונית. אני זוכרת אותה משתמשת ביד אחת כדי לפקוח את העפעפיים, וביד השנייה לנהיגה. לעיתים קרובות שאלתי את עצמי על מה היא הייתה בשנה ההיא, ואם היא הגניבה לי קצת מזה. עשרים וארבע פעמים ישנו למרות הצלצול, קמנו מתישהו בצהריים וּויתרנו לגמרי על בית הספר. אכלתי קורנפלקס וקראתי, או ראיתי טלוויזיה כל היום. אימא שלי עישנה סיגריות, דיברה בטלפון, התחבאה ממנהלת משק הבית, לקחה לה בקבוק יין לחדר, הכינה לעצמה אמבטיית קצף וקראה דניאל סטיל או בית וגן.
בשנה ההיא אבא שלי ישן על הספה בחדר הטלוויזיה. אני זוכרת את המשקפיים העבים שלו מונחים על השולחן הקטן מעץ אלון, זוכרת איך העדשות השמנוניות הגדילו את מרקם העץ הכהה. בקושי זיהיתי אותו בלי המשקפיים. הוא היה די חסר ייחוד — שיער חום בתהליכי נשירה, פימות בהתהוות, קמט דאגה חקוק עמוק במצח. בגלל הקמט הזה הוא נראה במבוכה תמידית, אבל פסיבי, כמו אדם שלכוד מאחורי העיניים שלו. הוא נראה לי חדל אישים איכשהו, זר שעושה את התנועות והקולות הנחוצים כדי לצלוח בעדינות את חייו בבית, לצד שתי נקבות זרות שאין לו שום סיכוי להבין אותן. מדי ערב הוא המיס טבליית אַלקָה־סֶלְצֶר בכוס מים, ואני עמדתי לידו והסתכלתי. אני זוכרת שהקשבתי לקול התסיסה, ובינתיים הוא הוריד את הכרים מהספה בלי לומר מילה וערם אותם בפינה, והפיג'מה העלובה והדהויה שלו השתרכה על הרצפה. אולי אז התחיל הסרטן שלו, מכמה תאים משונים שנוצרו במהלך שנת לילה משובשת בסלון.
אבא שלי לא היה לי בעל ברית וגם לא איש סוד, אבל נראה לי ממש לא לעניין שהאיש הזה, שעובד קשה כל כך, מגורש לספה בזמן שהאימא העצלנית שלי מקבלת את מיטת הקינג סייז. נטרתי לה על זה, אבל נדמה היה שהיא חסינה לכל אשמה ובושה. אני חושבת שהכול הסתדר לה בדיוק כמו שרצתה בזכות היופי שלה. היא נראתה כמו לי מילר, הצלמת, אם לי מילר הייתה שתיינית בסתר. אני מניחה שהיא האשימה את אבא שלי שהוא הרס לה את החיים — היא נכנסה להיריון ונשרה מהלימודים כדי להתחתן איתו. היא לא הייתה חייבת, כמובן. נולדתי באוגוסט 1973, שבעה חודשים אחרי שבית המשפט העליון התיר הפלות, אבל היא באה ממשפחה מכובדת של בפטיסטים אלכוהוליסטים, חוטבי עצים ממיסיסיפי מצד אחד ואילי נפט מלואיזיאנה מהצד השני — אחרת, תיארתי לעצמי, היא הייתה מפילה אותי. אבא שלי היה מבוגר ממנה בשתים עשרה שנים. היא הייתה בסך הכול בת תשע עשרה כשהם התחתנו, וכבר בחודש הרביעי. הבנתי את זה ברגע שידעתי מספיק חשבון. סימני המתיחה, העור הרפוי, הצלקות על הבטן שנראתה כאילו "דביבון הוציא לה את המעיים", כך הייתה אומרת, ונועצת בי מבט כאילו כרכתי לעצמי את חבל הטבור סביב הצוואר בכוונה. ואולי זה מה שעשיתי. "כשחתכו אותי ושלפו אותך היית כחולה. אחרי כל הגיהינום שעברתי, כל ההשלכות ואבא שלך — התינוקת פשוט מתה? זה כמו להפיל עוגה על הרצפה בשנייה שאת מוציאה אותה מהתנור."
הפעילות האינטלקטואלית היחידה של אימא שלי הייתה פתרון תשבצים. בערבים היא הייתה יוצאת לפעמים מהחדר כדי לבקש מאבא שלי רמזים. "אל תגיד לי את התשובה. רק תגיד לי כמו מה המילה נשמעת," היא הייתה אומרת. בתור מרצה, אבא שלי ידע לכוון אנשים להגיע למסקנות בעצמם. הוא היה מאופק, זועף, לפעמים אפילו קצת נבזי. ואני הייתי דומה לו. אימא שלי אמרה פעם ששנינו "זאבי אבן". אבל גם היא עצמה הקרינה קור. אני לא חושבת שהיא קלטה את זה. אף אחד מאיתנו לא הצטיין בלב חם במיוחד. מעולם לא הרשו לי לגדל חיית מחמד. לפעמים אני חושבת שגור כלבים היה משנה הכול. ההורים שלי מתו אחד אחרי השני בשנה השנייה שלי באוניברסיטה — קודם אבא שלי, מסרטן, וכעבור שישה שבועות אימא שלי, מכדורים ומאלכוהול.
כל זה, כל הטרגדיה של העבר שלי, נפל עליי שוב בעוצמה רבה בלילה ההוא, כשהתעוררתי בפעם האחרונה בארון השירות בדוקאט.
השעה הייתה עשר וכולם כבר הלכו הביתה. גררתי את עצמי במדרגות החשוכות ועליתי לפנות את השולחן שלי. לא הרגשתי עצב וגם לא נוסטלגייה, רק שאט נפש מזה שבזבזתי כל כך הרבה זמן בעבודה מיותרת כשהייתי יכולה לישון ולא להרגיש כלום. המחשבה שתעסוקה כלשהי תוסיף ערך לחיי הייתה סתם טמטום מצידי. מצאתי שקית ניילון בפינת הקפה וארזתי את הספל שלי, את הבגדים להחלפה ששמרתי במגירה עם כמה זוגות נעלי עקב, גרביונים, חזיית פוּש אַפּ, קצת איפור, קוקאין שלא השתמשתי בו כבר שנה. חשבתי לגנוב משהו מהגלריה, את התצלום של לארי קלארק שהיה תלוי במשרד של נטשה או את הגיליוטינה לחיתוך נייר. בסוף הסתפקתי בבקבוק שמפניה פושר, נחמה הולמת.
כיביתי את כל האורות, הפעלתי את האזעקה ויצאתי. היה ערב קריר של תחילת קיץ. הדלקתי סיגריה והסתכלתי פנימה. אורות הלייזר היו כבויים, אבל מבעד לשמשה ראיתי את הפודלית הלבנה הגבוהה שהשקיפה החוצה, אל המדרכה. היא חשפה שיניים, ניב זהוב אחד בהק לאורו של פנס הרחוב. הקוקו הקטן שלה היה קשור בסרט קטיפה אדום. פתאום התעורר בי רגש. ניסיתי להכחיד אותו, אבל הוא התיישב לי במעיים. "חיות סתם עושות לכלוך. אני לא רוצה להסתובב כל היום עם שערות של כלב בין השיניים."
"אפילו לא דג זהב?"
"בשביל מה? רק כדי לראות אותו שוחה במעגלים ומת?"
יכול להיות שהזיכרון הזה הוביל לשטף האדרנלין שדחף אותי בחזרה לתוך הגלריה. שלפתי כמה ממחטות נייר מהקופסה על השולחן לשעבר שלי, הדלקתי את המתג הראשי כדי להפעיל את אורות הלייזר, ונעמדתי בין הפוחלצים של הלברדור השחור והתחש הישֵן. ואז הורדתי את המכנסיים, כרעתי וחרבנתי על הרצפה. התנגבתי ודשדשתי לצד האחר של הגלריה עם המכנסיים סביב הקרסוליים, ודחפתי את הנייר המטונף לפה של הפודלית הכלבה. הרגשתי שהחזרתי לעצמי את כבודי. נפרדתי כמו שצריך. הלכתי משם, לקחתי מונית הביתה ועוד באותו ערב שתיתי את כל בקבוק השמפניה. נרדמתי על הספה מול סרט של וופי גולדברג. היא לפחות הייתה סיבה אחת להישאר בחיים.

למחרת הגשתי בקשה לדמי אבטלה. זה בטח קומם את נטשה, אבל היא לא צלצלה. קבעתי איסוף שבועי עם המכבסה ועשיתי הוראות קבע לכל החשבונות שלי, קניתי מגוון רחב של קלטות וידאו משומשות מחנות הצדקה של מועצת הנשים היהודיות בשדרה השנייה, ובתוך זמן קצר התחלתי לדפוק כדורים במרץ ולישון כל היום וכל הלילה עם הפסקות של שעתיים או שלוש בין לבין. ככה טוב, חשבתי. סוף־סוף אני עושה משהו משמעותי באמת. היה נדמה שמשהו נוצר בזמן השינה. משהו מתברר. בלב שלי ידעתי — ואולי זה היה הדבר היחיד שהלב שלי ידע באותם ימים — שאחרי שאישן מספיק אני אהיה בסדר. אני אתאושש. איוולד מחדש. אהיה אדם חדש לגמרי. כל תא ותא בגוף שלי יתחלף מספיק פעמים עד שהתאים הישנים יהיו רק זיכרונות רחוקים, מעורפלים. חיי בעבר יהיו רק חלום ואוכל להתחיל מחדש בלי חרטות, מחוזקת באושר ובשלווה שאצבור בשנת המנוחה והמרגוע שלי.

"שנת המנוחה והמרגוע שלי" / אוטסה מושפג. מאנגלית: ליה נירגד. הוצאת עם עובד - ספריה לעם. 284 עמודים.