החלק האמנותי של הערב עבר. כולם אכלו, שתו והשתכרו, מנו איבד את הטבעת 65 פעם ועוד ימשיך ויאבד אותה 65 פעם, והגיע הזמן להפרדת כוחות בין המינים. "מתי אפשר כבר להפליץ?", שואל עמרי ובמחי משפט אחד בן ארבע מילים עושה את המעבר החד מסופ"ש זוגות לערב הווי של מילואימניקים. ככה זה עם גברים, שים אותם באותו חלל ובדיחות פלוצים כבר יחברו ביניהם. מה שמצער במיוחד באירוע הוא כמה המילה "להפליץ" מהווה את הסמן הימני בתוכנית הטהרנית הזאת. אסור להגיד "סקס", אסור לדבר על "זיונים", אפילו לא לפלוט "כוס אמק" - ואז פתאום מישהו אומר "להפליץ" והאוזניים מזדקרות.
כך או אחרת, הגברים נראים משוחררים וקלילים. פתאום הם לא מחויבים לשתיקות ולא צריכים לשחק שחמט רגשי, ומה שהכי חשוב - כולם נראים נורמליים, כמוני וכמוכם, אחלה אנשים. מנקודת המבט של גבר אפשר להגיד שזה לא מפתיע. יש בינינו המון מענטשים, אבל לכו תדעו איך הם מתנהגים בבית ומה טיב השיח עם הנשים שלהם. במיוחד מרתק הדיסוננס בין איתמר של קארין לאיתמר מביא הצ'ייסרים, בין מנו שמגיב ב"טוב" ו"סבבה" קצרים לאמא - סליחה, לבת הזוג שלו ניצן - לבין מסמר הערב שמצחיק את כולם.
יעל, שנראה שהתיעוב שלה למנו רק גובר, ממשיכה בקו התוקפני שלה ודורשת ממנו להסיר את המסכה. "ממש מרגיז, הוא בעצם אומר 'אני לא עושה שום עבודה ולא אעשה את העבודה עד שהתהליך ייגמר'". ובכן, תנוחי. בעצם, על מי אנחנו עובדים, היא לא תנוח. בשבילה זו רק ההתחלה.
באגף עזרת הנשים, קארין מספרת את האמת - איתמר נפרד כי לא רצה לבלות איתה את הבידוד. אחרי שהיא שוב מספרת שהכול עבר לידה, גם התקופה בלעדיו, היא מקבלת מעינת דקירה. בכלל, צריך לתת קרדיט לעינת ולירון - בהיותם הזוג היחיד שפיתח מערכת יחסים אמיתית, הם יודעים לזהות ניואנסים. וכך, כשקארין מספרת בנחרצות שלא התגעגעה, עינת שואלת האם לא חשה געגוע משום שנפגעה.
גם שני עולה על הבלוף של קארין, אבל מתחילה עם ההגיגים הפרקטיים המתישים ומזכירה לנו שהרציונל אצלה לא מפסיק להוביל את הלב. בעוד היא ממשיכה לספר שיש בדני כל מה שביקשה, הגבר המושלם שלה מעיד: "היא אישה טובה באמת, אבל לא יודע להגיד לך ברגש". זה הרגע שבו הוא מוריד, שוב, את הגיליוטינה על היחסים ביניהם. "הבן אדם צריך לשאול את עצמו בכנות האם זה מספיק, האם זה עומד ברף הציפייה שלו. הדבר הזה עומד לפתחי", הוא מתייסר. לא, חמוד, הוא כבר מזמן לא לפתחך, הוא ברח משם כמו דוור שראה את כלב השמירה שועט אליו בשיניים חשופות.
יעל ממשיכה לכעוס, הפעם על עמרי, שמתבאס קשות מהזוגיות המוצלחת של לירון. "אולי עכשיו הוא מקבל פרופורציות", היא רוטנת בשקט. בינתיים הזוגות מתערבבים והדס מוציאה את המשפט הראשון שלה בפרק והוא, כצפוי, מחמיא לשי - "אני אשב עם ניצן". עינת מבינה שלזוג הזה אין סיכוי. "יש רגעים שאתה אומר 'יאללה, קאט דה בולשיט'", היא מסכמת ותרה אחר האנטי-קופידון שיירה את החץ שיגאל את שי והדס מייסוריהם.
קארין מספרת לעצמה ולנו כמה היא אותנטית, אבל איתמר, שכזכור לא התרגש מהעובדה שריכלה עליו בנוכחותו מוקדם יותר, יודע שהיא בעיקר מתגוננת. "אם היא אומרת משהו כדי לשמור על עצמה - סבבה", הוא מוכיח שקלט אותה מהרגע הראשון. עמרי מבקש ממעיין להתקרב, היא נשארת רחוקה ממנו. מסע ההלוויה שבו היא נוטלת חלק הוא הארוך בהיסטוריה. "הדבר שאני הכי מחפשת זה יציבות. קיבלתי את ההפך", היא אומרת. למה? אנחנו דווקא מזהים המון יציבות בדכדוך שלך. שני בינתיים ממשיכה עם "אם נפגעים אז נפגעים, ממשיכים הלאה". איף.
הגענו לשלב האכזבות. "הערב הזה היה מיותר כמו שחשבתי שיהיה. הם לא שיתפו איך הם מתמודדים, אולי הייתי יכולה להפיק משהו, אבל הכול היה פלאט", מתעצבת קארין אל ליבה. ובכן, היא לא מחפשת להפיק משהו, היא מחפשת אקשן. והיא תמצא אותו בבוקר.
עמרי מתנחם בכך שכולם מזייפים. הוא מת להישאר בבינוניות, היא הרי משרתת אותו. מבחינתו, כל עוד כולם סובלים, הוא ממש בסדר, צרת רבים - נחמת דושים. אחר כך הוא בא עם היציאה האוקסימורונית "לא נכנסתי לשיח של ההגדרה, אנחנו ממש בסדר לעומת השאר". כל הכבוד, גבר, תביא חיבוק, אתה בהחלט הבעל הכי-בסדר-לעומת-השאר בעולם. לניצן מפריע שמנו משתכר אבל היא מדברת איתו ברמזים ויודעת שממילא לא יבין - "היית סוג של מת אתמול. מאוד הרגשתי אותך איתי, עד השלב שאיבדנו אותך". מה שמנו עצמו מאבד זו הטבעת (אלא מה), וקלוז אפ על מארז השתייה מעלה את התהייה אם הם לא מקיאים מכל השוופס הזה שהם צריכים לשתות במשך 42 ימים רצופים.
זה הזמן של סרט האימה הזול מהאייטיז להתהפך עלינו. "חייבים לעשות משהו אחר מאשר אתמול", יעל מכריזה במבט רושף, ובעוד דני מהנהן במבט של "אני מפחד להגיד משהו שלא ימצא חן בעיניה לפני שהיא תחתוך את ה-R הגרונית שלי לגזרים", היא משלימה: "זה כל כך הטריף אותי, שאם הם לא יעשו משהו היום ניכנס אליהם". רגע של רצינות: ככה הייתם רוצים שהמטפלת הזוגית שלכם תתייחס אליכם?
הדס ממשיכה לפזר הגיגים רומנטיים, והפעם "אני הולכת לפיפי". ואזה נשברת במפתיע (הוווו, מפחיד). לירון מדבר על שתיקות ועמרי מרגיש שזה יותר מדי בשבילו. הוא זורק למעיין "בואי נלך", מוטיב חוזר מהקטע שעשה לה אז בסיישל עם הצבים, אבל מה שקארין עושה הרבה יותר גרוע מזה. עמרי אולי בלתי נסבל, אבל ההתנהגות של קארין בלתי נסלחת.
מהרגע הראשון הדס לא הסתירה את פגיעותה. היא לא שיחקה, לא ניסתה להסתיר את סלידתה מהמעמד. קארין זיהתה שעומד מולה במבי חלש והסתערה על הטרף כמו לביאה מורעבת. "מה שעוזר לנו זו הקרבה הפיזית", ירתה לעברה וערבבה. הרי אין לה שום דבר עם איתמר מלבד אינטימיות (סקס, כוס אמק, סקס), ובנשק היחיד הזה היא משתמשת כדי להקטין, לגמד, לזרוע הרס. נראה שהיא נהנית מזה.
בפרקים הראשונים קארין פיזרה הרבה הערות עוקצניות כלפי איתמר והוא נפגע ממנה, מה שגרם לנו לחשוב שהיא הבעייתית ביניהם. אחר כך הגלגל התהפך ובמשך פרקים ארוכים הוא זה שמואשם בגזלייטינג ובהתאכזרות כלפיה. מבלי לקחת מאום מאישיותו המעצבנת, איתמר כנראה זיהה שבקארין יש תכונות ביצ'יות לרוב, ונקט בטקטיקת "הקם להביצ'ך הקדם להביצ'ו". על פי הלינץ' הנפשי שעשתה להדס, היא כנראה לא פחות גרועה ממנו, אולי אפילו יותר. מסתבר שאצלה העסק מאוד דיכוטומי - היא או מכה או מוכה, ומכאן שאין כבר סיבה אמיתית לרחם עליה. דווקא איתמר מגלה רגישות לסיטואציה ומסביר לה מה עשתה לא בסדר, רק כדי שהיא תיתמם במבט של "בסך הכול שאלתי".
ניצן כבר עלתה מזמן על כך שבשני אין קורט של אותנטיות. היא מזהה את הבהלה של דני, את הפער בין הסייגים שלו להתנהלות שלה. הוא, מצדו, ממשיך להכשיר את הקרקע להימלטות המהירה שהוא מתכנן עם "יש פה תחושה שאני אאכזב אותה". עזוב תחושות, גבר, זה לא בשבילך כרגע. אתה פשוט הולך לאכזב אותה.
נכנסים לג'קוזי. אחח, איזו קלישאת ריאליטי מלבבת, מרק אנושי מבעבע שתמיד מוציא מתוכו אפס תובנות. מאחורי המסכים חיממו יעל ודני אט-אט את המרק הזה, ועכשיו הגיע הזמן להעלות את הטמפרטורה ולהביא את הסיר לנקודת רתיחה. יעל אומרת משהו הרואי על הצלת היחידים מהאנטי-גרופ. "בוא ננסה להשתמש בכוח של הקבוצה כדי אולי להגיע לשינוי", היא מצווה על דני ומכנסת את מדורת השבט.
הכניסה הדרמטית של הפסיכולוגים מייצרת חרדה המונית. המתח בחדר עצום. זה כבר לא "חתונמי" ולא עוד סרט אימה, עכשיו זה כבר "משחק הדיונון". יעל מטיחה בכולם שהם לא כנים. ניצן היא היחידה שמנסה להשיב מלחמה ולהסביר שחוסר הכנות נובע מחוסר ידיעה של אנשים מבולבלים. יעל כאילו מסכימה, אבל מבחינתה אין דרך חזרה. חייבים להמשיך לשחק את המשחק שטוותה.
אז עכשיו אנחנו באירוע מוזר עם שאלות צולבות ו"תודה" עוד יותר מוזרה של המשיבים. לירון נשאל "מאיפה האומץ להציג רגשות" וזורק את הכדור בחזרה לעמרי עם "מאיפה האומץ לא לנסות", עוד סטירת מציאות לרופא השיניים, שהיה עד עכשיו בטוח שהוא מצליח להסוות את הנכות הרגשית שלו. עינת לא מקבלת אפילו מסירה אחת ונעלבת עד דמעות. היא, ילדת השמנת שרגילה להיות במרכז, נדחקה הצידה, נחשפת לצד האכזרי בריטואל הסוציאלי הידוע - עדיף שיאהבו או שישנאו אותך מאשר שיהיו אדישים אליך.
נגמר. כולם שבורים ומצולקים. רק חסר שיתחילו ללכת לכיוון היציאה עם שיער צבוע באדום. דני משגר לשני עוד אחת מהמחמאות המפורסמות שלו: "את מבינה שאם לא את, אין מצב שאני יושב פה היום כאן?" שני כבר מעדיפה בשלב הזה לא להתעלם מהמציאות ונמנעת מעוד ערימת קלישאות מביכה. "אני חושבת שאני נותנת לו אנרגיה, אבל לאן זה מוביל אותי, בסוף אהיה העובדת הסוציאלית?", היא שואלת בייאוש. לא יודע לגבי החלק השני של השאלה, אבל התשובה לחלק הראשון ברורה: לשום מקום.
הפרק הבא יהיה מעניין, כי האפטר-אפקט של האירוע הטראומתי הזה יחלחל. צלחנו את השיא ומכאן מערכות היחסים רק יתחזקו או ייפרמו כליל (טיפ מסוכנויות ההימורים: שימו את הבית על אופציה ב'). משני הפרקים הללו לפחות יצאנו עם תובנה אחת משמעותית: ביקום מקביל, או אולי אפילו ביקום הזה, מנו שוב מאבד עכשיו את הטבעת.