במחילה ממיטל יעקובי, הקורבן שבמרכז הפרק האחרון של "המתחזים" (קשת 12), שנתייחס אליו כפיסה בידורית גרידא. עם כל הכבוד לטייטל "תכנית תחקירים", אפילו חיים אתגר יודע שהוא כאן כדי לספק את פיסת הרכילות של מחר לפינת הקפה המשרדית. לא תמצאו בה הרבה ערך מוסף מלבד קוריוזים עטופים במוזיקה דרמטית מדי והנחייה דרמטית עוד יותר. היא באה להדהים, לזעזע, להפתיע, ולרוב מצליחה בכך. הקושי בקונספט צר כל כך הוא להצליח לעשות את כל אלה בכל פעם מחדש.
הפעם במרכז העלילה "גילברט", לכאורה חוקר סרטן בריטי שיודע להגיד "מאמי", חלומה של כל אישה ישראלית, או לפחות של מיטל יעקובי. על פניו היה בפרק הזה את כל מה שמוכר לנו כבר: פושע עם שם מופרך, התחלה חלומית, התעלמות מנורות אזהרה, תחפושת מגוחכת וחיים אתגר עם קסקט. אם לפני שנה או שנתיים היינו מתרגשים מכל תרכובת שכזו, אחרי מקימי אינדיג, לורין מיכאלי והמתחזה של צוקית, נדרש קצת יותר כדי להדביק אותנו למסך.
גם הילד שהביאה יעקובי מהמתחזה שלה - פרט שלכאורה מייחד את הפרק על פני האחרים - לא מדגדג את סף הגירוי הנוכחי. יכול להיות נחמד להכיר את אבי ילדייך לטובה, אבל אפשר לאהוב גם ילד לאב שנוא או הזוי לגמרי. רבים ההורים שמגדלים את ילדיהם תוך שנאה יוקדת להורה האחר, בין אם התחזה או לא. בקיצור, מה כבר בפרק הזה אמור לעניין אותנו?
הביקורת הזו אמורה הייתה להסתכם בטענה ש"המתחזים" מיצתה את עצמה. שהכרוניקות ידועות מראש, התפניות צפויות וההנחיה הנסערת של אתגר כבר לא מסעירה. יש שיאמרו שלא מחליפים סוס מנצח, מצד שני, אלה כנראה אנשים שנהנים לצפות בסוסים. גם בתוך קונספט מהודק מוכרח להיות מרחב תנועה שמאפשר איזשהו שוני בין פרק למשנהו. מכירים את זה שאתם מספרים לאבא שלכם שאתם אוהבים ביסלי בצל, ומאז ועד עולם זה כל מה שמחכה לכם בארון החטיפים? ככה "המתחזים" מתחילה להרגיש. צפויה, לעוסה, מייבשת.
אבל אז, בדקה ה-31, מופיעה יש מאין ה-סצנה שמצדיקה מחדש את קיומה: העימות בין מיטל לגילברט. כל מה שהיינו צריכים כדי להתניע את הפרק, מסתבר, זה בסך הכל לאפשר לגילברט, או מסעוד, או סמואל, לפתוח את הפה. ספויילר: מרגע שמיטל מטיחה בו כי היא יודעת את האמת על זהותו, הברנש התמהוני פותח בטקטיקת לוחמה חד פעמית, במסגרתה הוא מאשים את מיטל בעוולות היסטוריות כלפי העם הפלסטיני וכן דורש ממנה למסור לו את הילד ללא כל שהות. אף דמות "חתונמי" לא יכולה הייתה יכולה להמציא כזה גזלייט.
התגובה היחידה האפשרית לצפייה לסצנה שמתרחשת שם משלבת בין "מה לעזאזל" ו"איזה בן זונה", חזור ואמור, חזור ואמור. ובכן, אחרי חצי שעה של אותו תסריט מוכר, "המתחזים" עשתה זאת שוב, ושלפה לנו נבל מגוחך מסרטי דסני המוקדמים (כולל התסרוקת) שנוכל לשמוח לאידו וללכת לישון שמחים בחלקנו, לא בלי מידה קלה של התנשאות על הקורבן. שוב, מיטל, זו לא את, אלה אנחנו ותרבות הטראש שהקשיחה את לב החברה.
בניגוד לשמו, "הג'נטלמן והאם האמיצה" איננו מעשייה של עגנון, אלא בסך הכל עוד פרק צהבהב ומבדר מבית חיים אתגר. הוא לא איכותי, לא מבריק, לא יעשיר אתכם בתובנות חדשות על החיים או עצמכם. הוא מביא בעיות מטורללות של אנשים אומללים שיגרמו לכם להרגיש מעט יותר טוב בשעת השנאה העצמית שלפני השינה, ולהפיג כמה שתיקות ליד אותה פינת קפה ידועה לשמצה.
עם זאת, מוטב להקדים את כל ההיילייטס הנ"ל לחצי השעה הראשונה של הפרק, ולוותר על ההקדמות הפומפוזיות לטובת הסיפור. אי אפשר יהיה לקרוא לזה "סרט שהכנתי", כפי שהכריז אתגר בגאווה בתחילת השידור, וזה בסדר. קודם כל, כי זה פרק - אמנם ארוך - אבל פרק בסדרה, ושתיים, כי יש סיפורים ש-25 דקות לגמרי מתאימות למידותיהם. בכלל, לא יזיק להוריד קצת את הרגל מדוושת הדרמה. כך או כך, אני אזמין את ביסלי הבצל הזה שוב.