ב-1968 עבר בגרמניה חוק שקבע כי פושעים נאצים שלא היו בכירי המפלגה, הוגדרו כמסייעים למעשי הריגה ולא כמסייעים לרצח. השינוי הסמנטי היה משמעותי, שכן חוקי ההתיישנות לגבי סיוע להריגה היו קצרים יותר, מה שמנע את האפשרות להעמיד לדין רבים ורעים שהיו אחראים למעשים מזוויעים. "הוספנו לעצמנו אשמה שנייה בכך שאפשרנו לחוק הזה לעבור" אמר על כך הבמאי מרקוס קראוספיינטר, העוסק בחוק בסרטו "תיק קוליני", המבוסס על רב המכר בשם זה של פרדיננד פון שיראך.
התיק עצמו נקרא בשמו של פבריציו קוליני, מהגר איטלקי שהואשם בשלהי שנות השישים ברצח של המיליארדר האנס מאייר. התיק נראה סגור - שלל ראיות קשרו אותו לרצח בכל מאת האחוזים. הוא הרי ירד ללובי במלון הפאר בו בוצע הרצח כשהוא משאיר אחריו שובל של דם מהמעלית ועד הלובי, והתוודה בפני פקידת הקבלה כי ירה באיש העסקים שלוש פעמים ואז בעט בראשו, כך ששאריות של מוחו ניתזו על נעליו.
את התיק לוקח על עצמו קספר ליינן, בן של מהגרת טורקייה, וממונה לסניגור ציבורי שזה תפקידו הראשי כעורך דין. מולו, לעומת זאת, עומד לא אחר מאשר ריכרד מאטינגר, פרופסור דוקטור ריכרד מאטינגר כמו שהגרמנים אוהבים לומר, עורך דין מבוגר ומנוסה שאף היה המורה שלו למשפט פלילי. הוא לא דמות האב היחידה מבחינתו של גיבור הסרט - עם הזמן מתברר שמאייר היה פטרונו של עורך הדין הצעיר ומי שדחף אותו ללמוד משפטים ולעשות חיל. "בלעדיו, היית מוכר דונר קבב", אומרת לו בפטרונות נכדתו של המנוח.
הסרט נע בין שלושה צירי זמן: המרכזי הוא 2001, אז התקיים המשפט והתרחשה הדרמה סביבו. השני חוזר לעברו של מאייר בפלאשבקים שמקפידים להתל בקהל ולהציג אותו כאיש חביב ומתוק. הציר השלישי לוקח אותנו לעיירה טוסקנית ב-1944, בעת הכיבוש הנאצי והסדיסטי, ומתחילים לחשוף את האמת האפלה על מי שחשבנו לאדם נעים ונטול רבב.
התפנית הראשונה מגיעה כשהתובע הוותיק מציע לסניגור הצעיר עסקה - מרשו יודה במעשה ובתמורה לכך יורשע בהריגה בלבד ויקבל עונש קל יחסית. מה עומד מאחורי עסקת הטיעון הזו? התסריט מציג עוד טוויסטים רבים, ועם הזמן סוגיית הרשעתו של קוליני הופכת לדי שולית. הסרט, כך מתברר, משרטט תמונה מורכבת יותר.
יותר מכל, "תיק קוליני" הוא סרט על אשמה - מה היא אשמה ומתי היא בטלה. הבמאי, בן 44, זועק כאן למעשה את הזעקה של הדור שלו נגד הדור הקודם, שקידש את המטרה על פני האמצעים, ושילב חזרה את הנאצים במדינה כדי להסתייע ביכולות שלהם לבנות את גרמניה מחדש. הסרט הוא קול זעקה נגד מדיניות השילוב הזאת ונגד החוק הסלחני, שעבר במדינה בשקט ובלי מחאות בולטות.
מעבר לאמירה שלו, הסרט מוצלח גם כמותחן משפטי. סצינות בית המשפט עשויות לעילא, אינטנסיביות ומלאות כל טוב, וגם מיטיבות לתקשר עם הקהל - לא צריך להיות פרופסור למשפטים כדי להבין מה קורה בהן. ראינו כבר לא מעט סרטים בזירת התרחשות שכזו, אבל הבמאי הגרמני מצליח להציג אותה בצורה מקורית עם טאץ' משלו וזוויות צילום מעניינות. גם תצוגות המשחק נהדרות, ובעיקר של פרנקו נרו האגדי בתור קוליני. הסרט סוחף לאורך כל הדרך, עד הקתרזיס שלו, שיוצא לפועל באיפוק גרמני ובלי פומפוזיות, אבל בכל זאת מצליח להותיר רושם עז, ולעורר מחשבה גם הרבה אחרי הצפייה.
"תיק קוליני" הוא סרט שמציג שאלות ספציפיות על גרמניה שאחרי המלחמה, אבל גם שאלות אוניברסליות על מלחמות בין דוריות, על אשמה ועל מוסריות. למרות המשתמע משמו, זה לא סרט על הסיפור של קוליני, אלא על סיפור גדול בהרבה.