הזר, המוכר והמכוער: שלושה סרטים חדשים, ורק מהלהיט הישראלי לא סבלנו

"זרים מושלמים" מתגלה כהצצה לנפשו של ליאור אשכנזי ושל החברה הישראלית כולה, "אתמול בלילה בסוהו" צבוע ומייגע ו"קופסה שחורה" הוא עבודת נמלים שתשעמם גם את הנמלים. ביקורות על שלושה סרטים חדשים

14/11/2021
טריילר הסרט "זרים מושלמים" (יונייטד קינג)

מה משותף לטורקיה, הודו, דרום-קוריאה, רוסיה, גרמניה, וייטנאם, ישראל ועוד כתריסר מדינות? לא הרבה, כנראה, מלבד העובדה שכולן הפיקו עיבוד מחודש משלהן של הלהיט האיטלקי "זרים מושלמים". אצלנו היתה כבר הצגת תיאטרון על פי הסרט, ועכשיו הגיע גם תורו של העיבוד הקולנועי, שעלה כאן בסוף השבוע כשהוא מגובה בקמפיין שיווק ויחסי ציבור מסיבי.

העיבוד הישראלי שומר על סיפור המסגרת של המקור האיטלקי: כמה בורגנים ובורגניות מתכנסים לארוחת ערב שגרתית, עד שאחת הדמויות מציעה משחק: כולם יניחו את הטלפונים הניידים על השולחן, עם הפנים למעלה, והשיחות וההודעות הנכנסות יעמדו לרשות הכלל. קל להבין למה דווקא הקונספט הזה הפך למותג בינלאומי. בכל המדינות הרנדומליות שהזכרנו הנתינים כפייתיים כלפי המכשירים שלהם, שהפכו לקופסות שחורות ולתיבות פנדורה של חייהם המקצועיים והפרטיים ושל סודותיהם הכמוסים.

למרות הטוויסט בסוף, שעוזר לבסס את ההתכנות של המאורע המחולל הזה, "זרים מושלמים" תמיד היה מבחינתי רעיון מופרך לחלוטין. אפילו בתור פנטזיה מופרעת, ניסוי חברתי או משחק, קשה להאמין שמישהו יסכים בימינו להפקיד כך את הטלפון שלו, והסרט משולל כל היגיון.

אם נשים את זה בצד, הרי שבתור מה שהוא, "זרים מושלמים" מתגלה כבידור אפקטיבי וסוחף. מאחורי המצלמה עמד ליאור אשכנזי, בסרטו הראשון כבמאי, ואי אפשר להרגיש בחוסר ניסיונו. הוא שולט בעניינים ביד בוטחת, מיטיב ליצור מתח ומנווט בין הדמויות והדיאלוגים כמו רב-חובל משופשף. השחקן הפורה הסתפק הפעם בכובע הבמאי, וגייס חבורה מרשימה של שחקניות ושחקנים, מנוסים אך לא מאוסים. מורן אטיאס, למשל, שיחקה עד כה בעיקר מעבר לים; חנן סביון וגיא עמיר שיחקו בעיקר בסרטים שהם עצמם ביימו; שירה נאור שיחקה בעבר בעיקר בטלוויזיה; אבי גרניק עושה כאן תפקידו הקולנועי המשמעותי מאז "זולגות הדמעות מעצמן" לפני עשרים ושש שנה, וגם יוסי מרשק ורותם אבוהב לא סובלים מחשיפת יתר קולנועית. כך או כך, כולם מצוינים.

עוד בוואלה!

"מרוב שאבא שלי קרא לי הומו, כבר התחלתי להאמין בזה": ריאיון חשוף עם אבי גרייניק

לכתבה המלאה
מנוסות ולא מאוסות. שירה נאור מתוך "זרים מושלמים"(צילום: דויד סקורי)

גם בגלל עניינים של זכויות יוצרים, הסרט משעתק את הדמויות, התפניות העלילתיות והדיאלוגים של המקור האיטלקי, כמעט אחד לאחד. גם כמעט ואין בו קונטקסט מקומי חברתי או אקטואלי - לא מתווכחים כאן על קורונה או על הבחירות, למשל. אך בכל זאת יש בו טוויסט ישראלי אחד: מתברר כי המארח, בגילומו של יוסי מרשק, סובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי, לאחר שחייו ניצלו בנס וחייל אחר מת במקומו. כיוון שאנחנו בישראל, כולם מכירים את כולם, ועם הזמן מתברר שגם הנוכחים האחרים בארוחה הושפעו מן המוות הזה.

וכך, מסתם העתק של המקור האיטלקי, הופך "זרים מושלמים" לסרט על מקומם של הטראומה ושל השכול בחברה הישראלית. מעניין גם לציין כי הסיפור שהוא מציג מתכתב עם סיפור הרקע של הדמות שגילם ליאור אשכנזי ב"פוקסטרוט", התפקיד שהוא עצמו הגדיר כקשה והמאתגר בתפקידים שלו, אולי מפני שגם הוא עצמו עבר חוויות לא פשוטות בשירותו הצבאי.

עוד בוואלה!

"לא היו אז פסיכולוגים. צעקות כאלה לא שמעתי בחיים"

לכתבה המלאה

כשחקן ועכשיו גם כבמאי, ליאור אשכנזי הוא מן האושיות המרכזיות בקולנוע המקומי העכשווי, וסרטו הראשון מאחורי המצלמה הוא הצצה מרתקת לנפש שלו - ולנפש הישראלית בכלל, שרוחות הרפאים של מלחמותיה רודפות אחריה לכל מקום. מעניין לציין כי בקרוב אמורה לצאת גם גרסה לבנונית של "זרים מושלמים" - עוד המחשה לכך שאחרי כל המלחמות, בסופו של דבר גם אנחנו וגם השכנים שלנו בני אדם שמתקשקשים הרבה יותר מדי עם הטלפונים שלהם.

מתוך "זרים מושלמים". דויד סקורי,
בקרוב בלבנון. מתוך "זרים מושלמים"(צילום: דויד סקורי)

מראה שחורה

"אתמול בלילה בסוהו" לא מבוסס על סרט אחד מסוים, אלא מצטט משלל סרטים, וגם במקרה שלו יש השפעות איטלקיות - תת-הז'אנר של מותחני אימה איטלקיים, אלימים ומסוגננים שיצאו בשנות השבעים והיו ידועים כסרטי ג'יאלו. הבמאי אדגר רייט, שהוא עכבר קולנוע לא פחות מאשר קולנוען בעצמו, ציין גם מקורות השראה אחרים, למשל קלאסיקות בריטיות משנות השישים, חלקן גם כן מז'אנר האימה אבל חלקן דווקא דרמות חברתיות.

כיאה לכך, "אתמול בלילה בסוהו" מנסה לשלב בין עשייה ז'אנרית לאמירה חברתית אקטואלית. גיבורתו היא יתומה מעיירה קטנה באנגליה, שכמו רבות מבני דורה יש לה נטיות נוסטלגיות וחיבה לוינטאג'. מגלמת אותה תומאסין מקנזי, שפרצה כנערה היהודייה ב"ג'וג'ו ראביט" ומאז אפשר לראות אותה בכל מקום.

נערת הכפר מגשימה את חלומה ונוסעת לעיר הגדולה ללמוד עיצוב. חלום נוסף מתגשם כשהיא שוכרת חדר קטן בסוהו, אחד הרבעים הכי שיקים בלונדון, ואז מגיע תורו של החלום הגדול מכולם. מתברר כי בשנות השישים, אחת התקופות הכי נוצצות ומיתולוגיות בתולדות העיר, גרה באותו חדר נערת זוהר שעשתה את צעדיה הראשונים בעולם הבידור.

עוד בוואלה!

היפה והנכון: ריאיון עם אדגר רייט על הסיפור מאחורי "בייבי דרייבר"

לכתבה המלאה
הליהוק מוצלח, הסרט לא. אניה טיילור-ג'וי ב"אתמול בלילה בסוהו"(צילום: טוליפ מדיה)

ואז קורה קסם. כמו סינדרלה, מדי לילה חוזרת נערת הכפר בזמן, נכנסת לגופה של נערת הזוהר וחיה את חייה בלונדון החוגגת של שנות השישים. אך מה שמתחיל כחלום, הופך לסיוט - מתברר כי הצעירה מהסיקסטיז נפלה קורבן לטורפים המיניים שהסתובבו בתוך הבוהמה של אותה תקופה, ואלה ניצלו אותה ואת שאיפותיה. ערב אחר ערב, מגלה גיבורת הסרט עד כמה אפלה האמת מאחורי המיתוס של סוהו הנוצצת, והיא מסרבת לתת להיסטוריה לחזור על עצמה.

רייט פרץ לפני כעשור וחצי עם קומדיית הזומבים "מת על המתים" ומאז הפך ליקיר הברנז'ה, הרשתות החברתיות והפסטיבלים - הסרט הזה, למשל, ערך את בכורתו בפסטיבל ונציה האחרון. אך למרות ההילה שמסביבו, את "אתמול בלילה בסוהו" הוא מביים ביד גסה להחריד. הקהל לא זוכה ליהנות כאן ולו משנייה של עידון או סבטקסט. כבר בנסיעת המונית הראשונה שלה בלונדון, למשל, הגיבורה נתקלת בנהג מונית מפלצתי, שמוצג בצורה קריקטורית וגם מתנהג כך.

זו אחת הבעיות של הסרט. הוא מתאר את הגברים המטרידים כמפלצות, ובצידן דואג גם להציג דמות של "גבר טוב", שהוא במקרה בחור יפה תואר ונעים הליכות. אלא שהמציאות לימדה אותנו כי גם גברים שכאלה עשויים להתגלות כטורפים מסוכנים, כך שהייצוג הקריקטורי הזה חוטא לאמת.

יש בסרט עוד שלל בעיות של ייצוג. כבר ביום הראשון של בית הספר לעיצוב, פוגשת הגיבורה את מלכת הכיתה, יתומה מאם אף היא, שבמקום לגלות כלפיה אמפתיה מתנהגת כלפיה בצורה בריונית לאורך כל הדרך, ובכך מאפשרת לאדגר רייט לשעתק את הפנטזיה הגברית על "קרב החתולות". בהמשך, יהיה לה בן זוג שחור ופסיבי לחלוטין, שהסרט מתייחס אליו בקלות דעת ולא כיותר מעלה תאנה.

עוד בוואלה!

טרנס סטאמפ, כוכב הסיקסטיז הגדול, מסביר למה הוא מזלזל בג'ורג' לוקאס וסופרמן

לכתבה המלאה
אולי כבר עדיף סוהו בראשל"צ. מתוך "אתמול בלילה בסוהו"(צילום: טוליפ מדיה)

ביחסים בין השניים, כמו בכל מערכת יחסים אחרת כאן, סקס מוצג כדבר חולני ואלים. "אתמול בלילה בסוהו" מייצר משוואה לפי אינטרקציה בין גוף נשי לכל גוף אחר חייבת להיות הרת אסון. בסופו של דבר, התסריט גם מתאר טראומה מינית כמשהו שפשוט בא וחולף, וקצרה היריעה מלפרט את שאר הבעיות התסריטאיות שיש בו.

גם הביצוע לוקה בחסר. רייט זכה לעבוד כאן עם שתיים מן השחקניות הצעירות הבולטות בימינו - מקנזי ואניה טיילור-ג'וי, זוכת הפרסים על "גמביט המלכה", שמגלמת את הצעירה משנות השישים. נוסף לכך, הוא גייס גם את דיאנה ריג ואת טרנס סטאמפ, שתי אגדות של הקולנוע הבריטי. אך כל אלה מתבזבזים על בימוי מצועצע ועמוס מניירות, הבולטת שבהן שימוש יתר בכפילויות ובמראות. האם באמת חובה להראות פעם אחר פעם כיצד מקנזי מסתכלת במראה ורואה שם את טיילור-ג'וי? בסדר, היא זאת היא, הבנו את הקטע אחרי הפעם הראשונה.

כבר בשלב מוקדם שלו, "אתמול בלילה בסוהו" הופך לכאב ראש גדול. נוסף לעכבר קולנוע, רייט נחשב גם לעכבר מוזיקה ולאשף פסקולים, אלא שהוא הרכיב כאן רשימה בנאלית ועבשה של שירים. עד כמה היא חסרת מקוריות תעיד העובדה הזו: הסרט משתמש ב"דאונטאון" של פטולה קלרק, והופך בכך לשני שעושה זאת השבוע, אחרי "הודעה אדומה" שעלה בנטפליקס. הבמאי מתיימר להיות היפסטר מוביל דרך עם טעם טוב, אבל בסופו של דבר הוא לא מאוד שונה מהאלגוריתם.

עוד בוואלה!

"הודעה אדומה" עם גל גדות בנטפליקס הוא "אינדיאנה ג'ונס" מעלי אקספרס

לכתבה המלאה

פסקול הסרט

אפשר להתווכח אם רייט בחר לעשות סרט ברוחו של ה-MeToo מתוך אופורטוניזם או בלב טהור, ואפשר גם להתדיין אם הכוונה חשוב בכלל, אבל דבר אחד ברור: התוצאה עגומה, ולא פלא שנכשלה בקופות. זה כנראה לא יפגע במסלול הקריירה של הבמאי המוערך, ובטח לא בזה של מקנזי וטיילור-ג'וי, ולנו נותר יהיה לחכות שתעשיית הקולנוע תשכיל ליצור סרט שיעסוק בנושאים הרגישים והחשובים האלה בצורה ראויה יותר.

קופסה אפורה

את המסע שהתחיל באיטליה, המשיך לישראל ומשם עבר לאנגליה, נסיים בצרפת, עם המותחן "קופסה שחורה" של יאן גוזלן, שעלה אצלנו בסוף השבוע.

פייר ניני, אחד השחקנים הצעירים הבולטים בצרפת, מגלם כאן חוקר תאונת תעופה המנסה להבין מה גרם להתרסקות מטוס של חברה מובילה - וזו כמובן מנסה להצר את צעדיו כדי שלא יגלה את האמת. הסרט, כך נראה, מבוסס על אסון אמיתי שהתרחש למטוס של אייר פראנס בדרכו מברזיל לצרפת לפני תריסר שנים, ולא מומלץ לצפות בו אם אתם טסים בקרוב.

למרות היותו צרפתי, "קופסה שחורה" משתייך לז'אנר האמריקאי הידוע כ-Procedural. כלומר, סרטים או סדרות שעוקבים אחר חקירה מתחילתה ועד סופה ובאמצעות המון עבודה שחורה ופרטים טכניים. אלה כללי המשחק, אבל הסרט מותח עד הקצה את גבולות האפרוריות של הסוגה, וראוי יותר היה לקרוא לו "קופסה אפורה". הוא מנקר בפרטי החקירה כמו יונה בפרוסת לחם, וכל כך קטנוני ומתיש, עד שגם נמלים היו משתעממות ממנו.

אפילו הנמלים ישתעממו. מתוך "קופסה שחורה"(צילום: פורום פילם)

את הפרטים הספציפיים עוטפת ערימה של קלישאות בכל הקשור לעיצוב דמויות המשנה. כך מבזבז הסרט את הכישרונות של אנדרה דוסוייה, מוותיקי ובכירי השחקנים בצרפת, ולו דה-לאז', מן השחקניות העולות בה. הוא נמשך יותר משעתיים והזמן עובר לאט, כמו בטיסה טרנס-אטלנטית. אין סיבה להמליץ על "קופסה שחורה" ובכל זאת, אם תצפו בו ותצלחו אותו, תזכו להגיע לסיום המצמרר, שגם ירתיע אתכם מלהתקרב לכלי תעופה במאה השנה הקרובות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully