עברו בדיוק 30 שנה מאז הפעם האחרונה שנכחתי בפסטיגל. בדיעבד, שנת 1991 הייתה שנת מפנה. יצחק שמיר היה ראש הממשלה, ג'ורג' בוש האב היה נשיא ארה"ב, וזמרת צעירה בשם אתי אנקרי הגיעה למופע הכי שמח של השנה כדי לבאס לנו את החיים עם שיר על ילדה שסובלת מהצקות בידי הילד שגר בבית השכן. לא חושב שדיברנו עד אז על הצקות מהסוג הזה. מי שמע אז על בריונות נפשית בכלל? "מיכאל" לא זכה בפסטיגל, אפילו לא התברג לשלושת המקומות הראשונים בתחרות, אבל הוא שינה את פני פסטיבל הילדים השנתי לנצח בכך שהכניס שירים שמתעסקים בגובה העיניים עם נושאים שבאמת מעסיקים ילדים.
30 שנה עברו, ואני נוסע עם הבת שלי ברכבת לחיפה כדי לצפות בפסטיגל הראשון בחיים שלה, וגם הפסטיגל הראשון שלי כהורה. בדרך, אני מבין שהבחירה להגיע בתחבורה ציבורית קשורה כנראה לזיכרונות הטראומתיים שיש לי מהפסטיגלים כילד. אני עדיין זוכר את הייאוש של אמא שלי מפקקי התנועה המעיקים בשכונת יד אליהו, כל הדרך אל מגרש החניה העמוס של היכל הספורט, אז עדיין בלי ספונסר על שם חברת ביטוח גדולה. לפתע אני גם מבין שלבת שלי, כמו למיכאל של אתי אנקרי, יש "שם של בן". מעניין כמה ילדות מאושרות חייבות את השם היפה שלהן לאותו פסטיגל ב-1991.
יכול להיות שעוד 30 שנה ניזכר ב-2021 בצורה נוסטלגית, אבל נכון לכיום מדובר בשנה מעיקה, לכל הפחות. בשביל להיכנס למופע ילדים, הילדים צריכים להוכיח שאין להם קורונה. בשביל לעשות את זה, הם נדרשים לעשות בדיקת אנטיגן, שהיעילות שלה בגילוי הנגיף, בעיקר אצל חולים א-סימפטומטים, שנויה במחלוקת בלשון המעטה. בעוד אנחנו נסענו ערב קודם לתחנת מד"א לביצוע הבדיקה ללא תור, הרבה מהילדים וההורים מגיעים לבדיקות הניידות שהוצבו מחוץ למרכז הקונגרסים בחיפה. האמת, הצפיפות וחוסר היעילות שבה נעשות הבדיקות מייתרות את קיומן. הסיכוי להידבק במחלה כלשהי במהלך התור לבדיקה גדול מהסיכוי להידבק במשהו בתוך המופע עצמו.
ההמשך לא היה קל יותר. פקק תנועה אנושי מרשים נוצר מחוץ לעמדת בידוק התו הירוק. עשרות הורים וילדים נדחסים בצפיפות אחד על השני כדי להציג לסדרנים את הברקוד הנכסף. בזמן שעמדנו כמו סרדינים ונשמנו את כל המחלות של כל מי שמצדדנו (לא רק קורונה פוטנציאלית), התחושה הייתה יותר של כניסה לדרבי הגדול של איסטנבול, ופחות כמו כניסה לאירוע כיפי לילדים. הסדרנים, בלחץ מכמויות האנשים, לא טרחו להצליב בין הברקוד שהוצג להם במכשירים הסלולריים לבין תעודת הזהות של האנשים, כך שבעצם כל אחד, מחוסן או לא, יכול היה להראות צילום מסך כלשהו ולהיכנס. אם זה המצב, לא עדיף פשוט לוותר על כל הכיסוי תחת הזה שנקרא "תו ירוק", בטח באירוע לילדים?
אחרי עוד שני מעגלי אבטחה לא יעילים במיוחד (זאת כנראה המדינה היחידה בעולם בה מאבטחים מפשפשים בתיקי אוכל של ילדות בנות 5), סוף סוף מצאנו את עצמנו בתוך האולם. אז, ממש רגע לפני תחילת המופע, הגיעה בשורת האיוב: נפלה עטרת ראשנו - נועה קירל לא תשתתף במופע. חנוך רוזן, הבמאי הנצחי של המופע, עולה אל הבמה ונותן את הגרסה שלו ל"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". הקהל מגיב בצורה דומה למקור. בתי הבכורה, שעוברת בתוך שניות את כל שלבי האבל של קובלר רוס, עוד מנסה לשכנע אותי שאולי נועה כן תופיע, ולבסוף שואלת אם מישהו אחר יבצע את המחרוזת המתוכננת של "יהלומים" ו"מיליון דולר". אני מסביר לה שלא. מזל רע שכזה. היא בוחרת לסכם את כל האירוע במילה אחת: "אוף". כתבתי אלפי מאמרים בחיי, אך מעולם לא הייתי כל כך מדויק כמוה.
לשמחתנו, המופע עצמו היה הכל חוץ מ"אוף". ברגע שנדלקו האורות, ועשרות רקדנים עלו לבמה בזמן ששיר הנושא "SKY HIGH פסטיגל" התחיל להתנגן ברקע, אפשר היה לשכוח מכל דרך הייסורים שהובילה אל השואו הענק. והוא אכן היה ענק. אי אפשר להגיד שהחיסרון של נועה קירל לא הורגש. בכל זאת מדובר בכוכבת הכי גדולה, בטח לקהל היעד של הפסטיגל. להבדיל מיליון הבדלות, זה כמו לערוך את לייב אייד בלי פרדי מרקיורי. זה אמנם לא יהיה אותו דבר, אבל בואו, זה עדיין לייב אייד.
האמת שחסרונה של קירל לא הורגש בגלל שממילא היה לה תפקיד קטן (כ-10 דקות נטו, לפי אנשי ההפקה) ולא אקוטי מבחינה עלילתית. הכוכבת הגדולה באמת של המופע הייתה אליאנה תדהר, שבפסטיגל ה-11 שלה כבר לא צריכה להתמודד עם השוואות לכוכבות ילדים מהעבר כמו ציפי שביט, חני נחמיאס או מיכל ינאי. קשה לשים את האצבע על מה הופך את תדהר לכוכבת כל כך גדולה בגילאים הרלוונטיים ובכלל, וכנראה שלא צריך להבין. היא לא הזמרת הכי טובה בהפקה, לא השחקנית הכי טובה, אבל הסטאר קווליטי שלה בלתי ניתן לערעור. אי אפשר להתעלם מהחן האינסופי של תדהר, שמתקבלת באהבה אמיתית אצל כל הילדים באולם. נראה שבמהלך המופע היא מצליחה לנופף ולחייך כמעט לכל אחד מהם.
כוכב אחר שנמצא בליגה אחרת הוא סטטיק מהצמד "סטטיק ובן אל". לא נעשה את ההשוואה המתבקשת בין שני החברים בצמד, שכל אחד מהם מביא משהו אחר לתופעת העשור בפופ הישראלי, אבל בכל הנוגע למופעי ילדים - סטטיק הוא ליגה אחת מעל כל השאר. האמת, זה די מוזר שצמד בקנה מידה של סטטיק ובן אל בכלל מוצא את עצמו בפסטיגל, אבל לזכות שניהם ייאמר שלא ניכרה עליהם אפילו טיפה של התנשאות על הקהל הצעיר.
בפסטיגל הנוכחי תדהר מגלמת את דמותה של "מלאכיאנה", מלאכית שנשלחת לכדור הארץ כדי להציל את משפחת אושר מהדיכאון בו היא שרויה מאז מותה של אם המשפחה. הסיפור די מטופש, שכולל את ישראל קטורזה בתור מנהל האקדמיה למלאכים (המנאל, במקור. משחק מילים שכזה). סטטיק הוא "מלאך אתגרים" שמפיל על בני אדם משימות קשות שמפתחות להם את האופי או משהו; בן אל הוא "מלאך משפחה" שתפקידו לשמור על משפחות וקווין רובין הוא "מלאך משאלות" אליו מתנקזות כל המשאלות של ילדים שמכבים נרות יום הולדת.
דמותה של תדהר נשלחת אל רן דנקר, בן 37 שנראה כמו בן 27 שמתפקד בהצגה כאבא לחמישה ילדים (אחת מהן היא נועה קירל שלא הוזכרה כלל במופע, ולכן קצת לא ברור למה לא פשוט אמרו שהוא אבא לארבעה ילדים). החזרה של דנקר לבמת הפסטיגל היא עוד סיפור קטן בקאמבק הענק שלו השנה. מי שהיה אחד מכוכבי הפסטיגל הגדולים ביותר של תחילת העשור הראשון של המאה, חוזר כאחד מכוכבי הפופ הגדולים של התקופה. ובכל זאת, הליהוק שלו כאבא לחמישה ילדים (בוגרים) די פוגם באמינות של כל הסיפור. כן, אפילו אם זה סיפור על מלאכים שנשלחים מהשמיים על ידי קטורזה כדי לשיר שירי פופ.
מאז "סערת" שיר הסלפי ב-2014, שלקח את הכיוון הטהור של אתי אנקרי לשירים בגובה העיניים לילדים למחוזות האקסטרים, לא נערכת תחרות שירים בפסטיגל - והמופע מנסה לכלול מסרים חיוביים לילדים. התוצאה היא משהו שונה לחלוטין מזכרונות הילדות שלי, אז היו מנחים שהעבירו את הזמן בין שיר לשיר. יותר מ-30 שנה עברו, אבל אני עדיין זוכר את מוני מושונוב ושלמה בראבא מנחים את הפסטיגל, כולל בדיחת קרש נהדרת על כך שתרנגולת התאהבה בבראבא אבל הוא לא מוכן להתחתן איתה בטענה הנפלאה: "מאיפה לי אם היא יהודיה בכלל?". מדהים מה שהמוח האנושי בוחר לזכור.
הפסטיגל הנוכחי חוגג את הפעם ה-40 שמופע הילדים הוותיק מגיע לבמות (טכנית זה הפסטיגל ה-41, אם מחשיבים את המופע האינטרקטיבי שנערך בסגר של שנת 2020) עם כמה וכמה מסרים חיוביים שמגיעים דרך "הילדים" של רן דנקר במופע. נראה שיוצרי המופע למדו מהסערה ההיא של "שיר הסלפי", והמופע מותאם בצורה מושלמת לילדים עם מוטיב הולסום מובהק לצד שואו ענק. ההורים יכולים לשלוח את הילדים אליו בלי חשש. מה בתפריט? בר מיניאלי (גילוי נאות: אחות של חבר, ולכן נבצר ממני לכתוב כמה שהיא מהממת בתפקיד) מתמודדת עם אהבה עם "ילד רע" (אליעד נחום), קים אור אזולאי מתמודדת עם דיסלקציה או לקות למידה בלתי מאובחנת אחרת, עדן אלנה הפסיקה לדבר מאז מותה אמה המאמצת ושחר טבוך, המפתיע לטובה, מתמודד עם בריונות בבית הספר. למעשה, הרגע בו טבוך מחליט לעמוד על שלו ונוזף בבריון שלו (בר ברימר) היה מרגש עד כדי דמעות. לא ציפיתי להזיל דמעה בפסטיגל, בטח לא בתוך סיפור ילדים כל כך מופרך, אבל זה קרה כשכל מאות הילדים בקהל הגיבו בתשואות לילד החלש שמבקש להציג את הגיבור הפנימי שלו.
הסיפור כולו מתכתב, אולי קצת יותר מדי, עם עלילת "צלילי המוזיקה" הקלאסי. אליאנה תדהר נכנסת לנעליים הגדולות של ג'ולי אנדרוז, כאשר לצד החן הטבעי גם התספורת החדשה שלה מעוררת דימיון לדיווה הבריטית. "מלאכיאנה" עוזרת לכל אחד מהילדים, בקטע יפה על רקע השיר המקורי הטוב בהפקה, "מקום לעצמך" שכתבו אליעד נחום ואורי גרוס. כמו במחזה של רוג'רס והמרשטיין גם כאן יש סצנת אהבת נעורים אסורה בגזיבו, וגם אישה "רעה" שהאבא מתאהב בה, בליהוק מקומי מפתיע לטובה של רונה לי שמעון. בקטע ריקוד קצר לצלילי להיט ישן של ג'ניפר לופז מזכירה שמעון שאין בהפקה הזאת אף אחד שיודע לשיר טוב יותר מאיך שהיא יודעת לרקוד.
החלק השני של המופע כלל כמיטב המסורת בעיקר נאמברים מקפיצים של כוכבי המופע, כאן גם בלט חסרונה של נועה קירל שבוודאי הייתה מקפיצה את הקהל. כן, היה שם את "בית משוגעים" במאש אפ חמוד עם "השמלה החדשה שלי" של רן דנקר, וגם "טודו בום" של סטטיק ובן אל, ואפילו ביצוע מפתיע ל"אפס מאמץ" בדואט עם אליאנה תדהר. אבל מעל כולם בלטה דווקא זהבה בן - מישהי שלא האמנתי שאזכה לראות מקפצת בפסטיגל. באופן מפתיע למדי, זהבה זכתה להכי הרבה מחיאות כפיים מהקהל, והצליחה להקפיץ את הקהל עם מחרוזת מרוקאית אסלית.
המבקרת בת ה-5 שהגיעה איתי למופע הייתה מהופנטת לאורך כל המופע, וספגה לשמחתי את כל המסרים החיוביים שהפילו עליה. בזמן שאני זיהיתי מספר פגמים מינוריים, בת ה-5 הזורחת יצאה מהמופע עם ביקורת שלילית אחת: "זה לא מנומס להגיד שיש את נועה קירל בהופעה ובסוף שהיא לא תופיע, אבל העיקר שהיא תהיה בריאה כדי שנבוא לראות אותה שוב בחנוכה".