אומרים שעדיף ציפור אחת ביד מאשר שתיים על העץ, אבל ריצ'רד וויליאמס התעקש שהוא יכול לתפוס את שתיהן - וצדק.
ריצ'רד הוא אבא של ונוס וסרינה וויליאמס. כשמישהו התרשם במקרה רק מאחת מהן בצעירותה ואמר לו "יש לך ביד את מייקל ג'ורדן הבאה", האב המאושר תיקן אותו - "יש לי את שתיהן". גם במקרה זה, הוא צדק. ונוס וסרינה וויליאמס הפכו לאגדות טניס, לטניסאיות שחורות פורצות דרך ובאופן כללי לשתיים מן הספורטאיות הגדולות בהיסטוריה. כל סופרלטיב יהיה במקום.
איך זה קרה? בזכות האמונה, העקשנות וההתמדה של האבא. כך לפחות לפי הסרט "משפחה מנצחת" שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, ובו בזמן לסטרימינג ב-HBO (שירות שלא זמין בארץ). במקור, הדרמה הביוגרפית הזו נקראת "המלך ריצ'רד". המפיצים המקומיים אולי חששו שהקהל יחשוב שמדובר בדרמה על משפחת המלוכה, והעניקו לו שם עברי שונה, ולמרבה הצער גם מטעה.
זה לא סיפור על משפחת וויליאמס, רחוק מכך. הסבא, הסבתא, הדוד והדודה, האימא ואפילו האחיות וויליאמס עצמן - כולן שוליות כאן. ריצ'רד, בגילומו של וויל סמית, הוא המוקד האנושי היחיד ועמוד התווך של הדרמה. אין פה כמעט ולו רגע אחד שלא רואים אותו בתמונה.
אך עוד יותר מכך שזה סיפור על משפחת וויליאמס או על אב המשפחה, זה גם סיפור על הגזע בחברה האמריקאית. טניס ידוע גם כ"ספורט הלבן". ונוס וסרינה, לעומת זאת, היו שחורות, והסרט מדגיש כיצד בכל פעם שדרכו על הדשא הירוק, הן נתקלו בהרמת גבה או בזלזול. אפילו כשלבנים ביקשו להחמיא להן או לריצ'רד, הם עשו זאת בצורה פטרונית, שהאב הגאה סירב להכיל.
ונוס וסרינה גדלו בשנות השמונים בקומפטון, עיר בקליפורניה שכשליש מן התושבים בה שחורים, ומקום מאתגר מבחינה סוציו-אקונומית - בעיקר בתקופה ההיא. ריצ'רד הגיע אליה מלואיזיאנה, גם כן מקום לא פשוט. באחד מרגעי השיא של הסרט, הוא מספר לבנותיו על טראומת ילדות: המון החטיף בו את מכותיו, רק כי נגע בטעות באדם לבן, דבר שהיה אסור לו לעשות באותם שנים.
הסרט תמיד מספר, כמעט אף פעם לא מראה. ברגע משמעותי נוסף, ריצ'רד צופה בדיווח חדשותי שבו נחשפה קלטת הווידיאו המתעדת כיצד שוטרים לבנים הכו את רודני קינג, ואנחנו רואים זאת מרחוק ולכמה שניות בלבד. "משפחה מנצחת" נוגע באדמה החרוכה אבל דואג ליצור סביבה סטרילית. גם הייצוג של קומפטון מאופק, בטח בהתחשב למה שהתרחש בסביבה באותן שנים, ומקפיד לא להבעיר אש ולא לחבוט בסרט הטניס הזה עם אלימות קשה מדי.
"משפחה מנצחת" הוא מוצר שמנסה לפנות לכולם ולמצוא חן בעיני כולם - וכנראה מצליח, שהרי הביקורות מעולות והתחזיות לאוסקר אופטימיות. הוא נוגע בסוגיות חברתיות, כך שאפשר לראות בו סרט "רציני" ו"חשוב", אבל עושה זאת בצורה קלילה. הוא עוסק בהיסטוריה של הגזענות בארצות הברית, אבל גם מספר סיפור עם מוסר השכל שלפיו, אמריקאים שיעבדו מספיק קשה יוכלו לצאת מן המעגל של העוני והדיכוי. הוא מציג העצמה נשית וניצחון נשי, אבל עושה זאת מנקודת מבטו של גבר, כך שהמתלוננים על "טרלול פרוגרסיבי" לא יוכלו להתלונן הפעם.
"משפחה מנצחת" הוא לכאורה סרט נישתי, המתרחש באזור ספציפי של ארצות הברית ועוסק בספורט אליטיסטי, אך עם הזמן מתגלה כיצירה אוניברסלית, שיכולה להתקשר עם קהלים שונים ברחבי העולם. התסריט כאן בנוי מרצף של טקסי חניכה ונאומים מעוררי השראה, בהם האב העקשן מרביץ בילדות את תורתו, שאין לה קשר לטניס. באחת הסצינות, למשל, הוא מאלץ אותן לצפות ב"סינדרלה" עד שיבינו מה המסר של קלאסיקת האנימציה - חובה לשמור על ענווה.
צניעות, כבוד למשפחה ולמורים, עבודה קשה ואמונה עצמית - אלו הם הערכים שריצ'רד מעביר הלאה לחניכות שלו, בשורה ארוכה של אתגרים והטפות. דבריו יוכלו לשמש בעתיד מורים לטניס או הורים אחרים של ספורטאים מתחילים, אבל יכולים באותה מידה גם לככב בדרשות של כמרים או בנאומים של קצינים בגולני. יותר מאשר סרט, "משפחה מנצחת" הוא שיעור מוטיבציה.
שחקן אחר עלול היה להפוך את ריצ'רד לדמות כפייתית ולא נעימה. וויל סמית' מנטרל את הסכנה הזו והופך את האב לאדם שקשה שלא להיסחף עמו. לא פלא שהוא מוזכר כמועמד מוביל במירוץ לאוסקר - פסלון שחמק עד כה מן השחקן הוותיק.
סמית נושא את הסרט על גבו, אך בסופו של דבר, מה שנותן לסרט את העוקץ שלו זה דווקא כל מה שמסביב - האופנה של האייטיז ושל עולם הטניס; הפסקול התקופתי, שכולל למשל את "קיץ קטלני" של בננהרמה; תצוגות המשחק של סניה סידני כוונוס וויליאמס ושל דמי סינגלטון כסרינה, שמצליחות להותיר חותם למרות הנפח התסריטאי הדל שלהן, ולהמחיש באמצעות הבעות פנים את מה שמתחולל בנפשן של הדמויות; וסצינות הטניס, שהבמאי רינלדו מרקוס גרין מוציא מהן את המיטב. אגב, גילוי נאות: אני אוהב כל סוג של ספורט, חוץ מטניס.
אין ספוילרים אפשריים לגבי "משפחה מנצחת", שכן הוא מבוסס על דברים שהתרחשו באמת. התסריט של זאק ביילין מסתיים רגע לפני הנסיקה האמיתית של האחיות וויליאמס, כשהן ולא אבא שלהן הופכות לגיבורות של הסיפור. זה מסוג הסרטים שבהם המידע הכי מאלף מוגש לנו באמצעות כתוביות הסיום. מעניין לציין כי הראשונה מבין הכתוביות הללו לא מספרת על הניצחונות של הטניסאיות בטורנירי גרנד סלאם. כיאה לסרט כל כך הוליוודי, היא מספרת על החוזה פורץ הדרך שחתמו עם ריבוק ועל המיליונים שגרפו בזכותו.
ככה זה בהוליווד, ככה זה באמריקה: ענווה, מוסר עבודה ואופטימיות הם ערכים חשובים, אבל בסופו של דבר יש ערך אחד שעומד מעל הכל. כסף.