בראיון שהעניקה למגזין "רולינג סטון", אחד מתוך שורה ארוכה של ראיונות כתובים ומצולמים אחרי שנים של דממה תקשורתית, הסבירה אדל מדוע בחרה בתמונה שלה מביטה הצידה לעטיפת אלבומה החדש "30": "אני אוהבת את התמונה הזאת כי אני לא יכולה להביט למאזינים בעיניים. ככה אני מרגישה. חשבתי לעצמי 'הם הולכים לשמוע את הנשמה שלי. הם לא חייבים גם להסתכל לתוכה'". הציטוט הזה נפלא לא רק בזכות הכנות שבו, אלא גם כי הוא מתגלה במהרה כנכון. "30", אלבומה הרביעי במספר של הזמרת הבריטית, מספק למאזינים חוויה חסרת תקדים, חייה של הזמרת מוגשם כאן במספר רב של גוונים, טקסטורות ורבדים. אם תרצו, תקבלו כאן את אדל בגרסת המציאות הרבודה (AR), אתם יכולים להתחיל לשוטט בחיים שלה דרך השירים ולהרגיש כאילו אלה החיים שלכם.
הסיור בחייה של אדל יוצא בדיוק מהמקום בו הסתיים אלבומה הקודם - "25", ומלווה אותה בתחנות המשמעותיות שעברה מאז. פירוק הנישואים מסיימון קונקי, בן זוגה ואבי בנה אנג'לו, ההתמודדות עם התקפי החרדה המשתקים, הירידה המשמעותית במשקל, הגמילה מאלכוהול, החיים בלוס אנג'לס והזוגיות עם סוכן הספורטאים ריץ' פול. למרבה האירוניה, אל הסיור האינטימי להחריד הזה, כולם מוזמנים ומוזמנות. לצד העושר הסגנוני שתמצאו כאן - מוטאון, ג'אז, פופ, קאנטרי, סול, רגאיי ואלקטרוניקה עדינה (בין היתר) - "30" מספק בעיקר עירום נפשי, חשוף ונועז מאי-פעם. כמעט עשור וחצי מאז שנכנסה לחיינו עם "19", ושש שנים ארוכות מאז שאלבומה השלישי קיבע את מעמדה כמגה-סטאר, באלבומה החדש אדל מוכיחה שהיא לא "סתם" כוכבת. היא מוזיקאית מחוננת, אולי גדולת המבצעות שידענו וכותבת שירים מעולה.
"30" בשונה מקודמיו, הוא לא רק אוסף של להיטים, הוא אלבום קונספט. למעשה, ההכרזה של אדל לפיה האלבומים שלה קרויים על שם הגיל בו הייתה כשהתחילה לכתוב אותם ומה שעבר עליה באותו הזמן, נשמעת כאן לראשונה מדויקת. גם אם הוא לא מוצג ככזה, האלבום החדש הוא למעשה היומן האישי של אדל ואנחנו יכולים לפתוח אותו ולקרוא את כל שעבר עליה. זאת יצירה אישית של אמנית שבטוחה בעצמה יותר מאי פעם, כזאת שחייבים להאזין לה ברצף מתחילתה ועד סופה, כזאת שבעוד מספר שנים תעמוד בגאון לצד יצירות קאנוניות של היוצרות הגדולות ביותר: "Blue" של ג'וני מיטשל, "Tapestry" של קרול קינג ו-"Back to Black" של איימי ווינהאוס ז"ל.
האלבום נפתח עם "Strangers by Nature", קטע מהפנט ביופיו, מחווה לג'ודי גארלנד והוליווד הישנה של שנות הארבעים והחמישים. כשהיא מלווה בקלידים וכלי מיתר, אדל נשמעת בוגרת מאי-פעם. "אני אקח פרחים לבית הקברות שבליבי / לכל האהובים שלי בהווה ובעבר", היא שרה כשקולה העמוק מרחף מעל התזמורת, כאילו מנצח עליה דרך הויברטו החזק שבו. לודוויג גוראנסון, מלחין ומפיק שבדי שאחראי בין היתר לפס הקול של "הפנתר השחור" לצד עבודה עם יוצרי היפ-הופ דוגמת צ'יילדיש גאמבינו (דונלד גלובר), משתף פעולה עם אדל לראשונה והתוצאה עוצרת נשימה. כחלק מאותן חרדות עליהן סיפרה בראיונות, אדל הפחיתה הפעם משמעותית את מספר השותפים ליצירה, כך שכל שם נבחר בקפידה. הכישרון הייחודי של גוראנסון לשזור יחדיו מוזיקה קלאסית והיפ-הופ, מספק קטעים שנשמעים עכשוויים ועל-זמניים בו בעת.
בשיחה עם חברה הטוב זאיין לואו לתוכניתו ב-Apple Music, סיפרה אדל שההשראה לשיר הגיעה אחרי שצפתה בסרט הביוגרפי "ג'ודי" על חייה של הזמרת והבדרנית המיתולוגית ג'ודי גארלנד (רנה זלווגר זכתה בפרס האוסקר על התפקיד). השיחה התפתחה מהר לרצון של אדל ליצור מוזיקה שלא מתאימה לטיקטוק (לאכזבת מנהליה כמובן), מוזיקה עבור בני ובנות גילה, אנשים בני שלושים וארבעים, כאלה שמתגעגעים למוזיקה של פעם. מה שאולי מסביר את הקריאה שלה "להרים למוזיקה אמיתית ולאמנים אמיתיים" בסוף הספיישל שלה ב-CBS. בכלל, נדמה ששנות השלושים של אדל (כידוע, השנה היא חגגה את יום הולדתה ה-33), מוצאות אותה במצב רוח נוסטלגי, אישית ומקצועית. כפי שסיפרה לא פעם, משפחה היא הדבר החשוב לה ביותר, כמי שגדלה לאם יחידנית וצעירה, מוזיקה מילאה חלק חשוב בבית והתקליטים שנוגנו, בין אם להקות רוק, סול או ג'אז נצרבו עמוק בדי.אנ.איי שלה.
אחרי "Easy on Me", הסינגל הראשון מהאלבום, והשיר הכי מושמע בעולם נכון לכתיבת שורות אלה, מגיע "My Little Love" מסחטת הדמעות הראשונה אך לא האחרונה באלבום ומהשירים המורכבים והאמיצים שהקליטה מעולם. אלבומה הקודם הסתיים עם "Sweetest Devotion", קטע פופ-רוק שהקדישה לבנה אנג'לו שאז עוד היה פעוט. כיום כשהוא בן 9 הוא מקבל שיר נוסף, שיר שהיא מקווה שהוא יאזין לו בעוד מספר שנים ויבין ממנו יותר עליה. "אהוב קטן שלי" הוא קטע סול-R&B ארוך, מהפנט ועגמומי, הוא מורכב מכלי הקשה עדינים, קלידים מינוריים, כלי מיתר שלוחצים על בלוטות הרגש ובמרכזו רצף הודעות קוליות של אדל ואנג'לו. הודעות אלה הוקלטו כחלק מטיפול פסיכולוגי, בעצת המטפל שאמר לה להקליט את עצמה ואת הדרך בה היא מדברת עם אנג'לו כדי שתבין שהיא לא עושה עבודה גרועה כמו שהיא חושבת.
אני לא יודע דבר על כישורי ההורות של אדל (אף שאני נוטה להאמין שהיא אמא מצוינת), אך בכל הנוגע למוזיקליות אין ספק שהיא עושה עבודה מדהימה, בייחוד כאן. בידיים מוכשרות פחות, הקטע הזה עלול היה להפוך לגלולת שינה ועוד כזאת שמגיעה בתחילתו של האלבום ומבריחה את המאזינים. לשמחתנו, אדל והשותף הקרוב גרג קרסטין יצרו כאן קלאסיקה משמיעה ראשונה, כזאת שנשמעת כמו פואמה על אהבה הורית, כזאת שמהדהדת יוצרות סול גדולות דוגמת אריקה באדו, אנג'י סטון וג'יל סקוט. כאן בולטים שוב כישורי הכתיבה וההגשה חסרי התחרות שלה, כשהיא מצליחה לגרום אפילו להודעות הקוליות הכי אינטימיות שלה להישמע כמו פיסות מהחיים של כולנו.
אדל יודעת בדיוק מה היא עושה - כאמור, באלבום הזה יותר מאי-פעם - ואנחנו עוברים מיד לרצף של שלושה שירים קצביים, שונים סגנונית מכל מה שהיה באלבום עד עכשיו וגם מכל השירים שהקליטה בעבר. זה מתחיל עם "Cry Your Heart Out", קטע המשלב בין מוטאון ורגאיי ומשתמש בקצב מדבק כדי לדבר על התמודדות עם דיכאון: "תבכי את ליבך החוצה, זה ישטוף את פניך. אם יש לך ספק, תתקדמי בקצב שלך". כאן, ולא בפעם האחרונה באלבום, הכתיבה וההגשה של אדל מזכירות את אלה של איימי ווינהאוס ב-"Back to Black".
ההשוואה בינה לבין ווינהאוס המנוחה, מלווה את אדל ממש מתחילת הקריירה שלה, עוד כשהאחרונה הייתה בחיים והיא הוציאה את אלבום הבכורה המצוין שלה - "19". אדל, כמו איימי, מציינת את קרול קינג כאחת ההשפעות הגדולות על הכתיבה שלה, רק שתמיד היה נדמה שלווינהאוס הייתה יכולת לזקק עצבות למוזיקה בצורה מתוחכמת יותר. כאן - ושוב, כפי שהיא מעידה באותו ריאיון עם זאיין לואו - אדל כבר לא מפחדת לכתוב סול פופ, אפל עצוב וציני. החספוס הטבעי שבקול שלה מזכיר גם הוא את ווינהאוס בשיאה וכל מה שנותר הוא להתעצב מכך שאנחנו לא חיים בעולם בו שתיהן פועלות במקביל.
מי שחששו והתאכזבו מכך שאדל חזרה לחיינו עם בלדה "משעממת" וחיפשו גרסה קצבית ו"צעירה" יותר שלה, יתאהבו מיד בשני השירים הבאים באלבום: "Oh My God" ו-"Can I Get It". הראשון הוא קטע פופ-R&B קצבי בו קולה של אדל נוגע בעומקים חדשים לצד שכפולים אלקטרוניים שמזכירים מוזיקת לאונג' ואלקטרוניקה עדינה. כבר בסוף השבוע האחרון עם יציאת האלבום ובלי שקיבל "דחיפה" רשמית, הפך השיר הזה לאחד המושמעים ביותר בשירותי הסטרימינג כך שסביר להניח שעתידו כסינגל שילווה בקליפ מושקע מובטח.
השיר הזה הוא רק ההכנה לקטע שבא אחריו ובו אדל עושה בפשטות - פופ. כן, אחרי ששיתוף הפעולה הקודם שלה עם מפיקי העל השבדים מקס מרטין (בריטני ספירס, קולדפליי ומי לא) ושלבק, הביא לנו את "Send My Love (To Your New Lover", שהיה פופ זהיר מאוד, הפעם אדל לא לוקחת שבויים. בליווי של גיטרה, תופים, כלי הקשה ושריקות, אדל מבצעת שיר עכשווי לגמרי, כזה שיכול לחיות גם בטיקטוק. גם המילים על המרדף אחרי אהבה חדשה, כזאת שלא מתחילה ונגמרת בין הסדינים, ידברו אל מאזינים רבים. השיר הזה הוא עוד הוכחה שזה לא רק מה שאדל עושה, אלא בעיקר איך שהיא יודעת לעשות אותו. הקטע הזה היה נשמע כמו עוד פופ גנרי בידיים אחרות אך כאן הוא הופך להמנון של ממש ולרגע הכי קליל באלבום שהוא טלטלה רגשית של ממש.
חציו השני של האלבום, זה שמתאר את הצמיחה מתוך הכאב והדיכאון לאחר פירוק הנישואים, חוזר מבחינה סגנונית למקומות יותר בטוחים עבור אדל - סול ורית'ם אנד בלוז. זה מתחיל עם "I Drink Wine", אותו כבר ביצעה בהופעה ב-CBS, ונשמע טוב בהרבה באלבום עצמו (פרט טריוויה: במקור היא תכננה להוציא אותו בגרסה בת 15 דקות). יש כאן מעין מחווה לכותבי השירים גדולים של הסבנטיז, אלטון ג'ון וברני טופין האהובים על אדל במיוחד. הטקסט מתאר את ההתמודדות עם החרדות שבתחילתה של מערכת יחסים חדשה והלחן הסוחף מלווה בעיקר בקלידים (פסנתר, אורגן האמונד, מלוטרון) ובהרמוניות נהדרות של אדל. מיד לאחריו מגיע "All Night Parking", קטע קצרצר (באלבום שיותר מחצי מהשירים בו חוצה את רף חמש הדקות) בו היא עושה "דואט" עם פסנתרן הג'אז המנוח ארול גארנר. הטקסט הפלרטטני בו היא רק רוצה להתפנות מעיסוקיה כדי להיות עם המאהב החדש שלה, מזכיר שוב את איימי ווינהאוס, אך הפעם את זאת הצעירה של האלבום "Frank". אחרי יותר מחצי שעה של תוגה, כיף לשמוע את אדל מחייכת.
כל מסע גדול צריך להגיע לסופו ואדל מסיימת את "30" בארבעה שירים עוצמתיים, דרמטיים ואפיים שיזכירו למעריצים הוותיקים, שאולי קצת הלכו לאיבוד, את אדל של פעם. שלושה מהשירים הללו הוקלטו עם המפיק שותף החדש שלה - Inflo (דין ג'וסאיה קובר) יוצר סול והיפ-הופ מוערך שכמוה מגיע גם הוא מטוטנהאם. "Woman Like Me" הוא כנראה הקטע היחיד שעונה להגדרה "שיר גירושים" אותו תמצאו באלבום ובו היא עוקצת את האקס קונקי כשהיא מסבירה שוב ושוב שאישה כמוה הוא כבר לא ימצא (והיא צודקת). השיר שמגיע אחריו, "Hold On", כבר נבחר ללוות את תשדיר החגים של אמאזון ותואר על ידי אופרה ווינפרי כהימנון נצחי. אדל מספרת בו על התהומות העמוקים שהגיעה אליהם, מחשבות שחורות על חידלון, ברקע הולכת ומתעצמת מקהלה שמורכבת מחברותיה הקרובות (שלא מוזכרות כאן בשמן) המבקשת ממנה "Hold On" (החזיקי מעמד). השיר מסתיים בתחושת אופטימיות המובילה היישר אל הקטע הבא, הדרמטי ביותר באלבום ואולי גם בקריירה שלה.
פסנתר וקול זה כל מה שיש כאן. טוביאס ג'סו ג'וניור, המוזיקאי והמפיק איתו הקליטה את הלהיט "When We Were Young", מלווה כאן את אדל על פסנתר ונותן לה לפתוח את הגרון שלה בצורה הכי חשופה ופצועה באלבום כולו. השיר שנמשך כמעט שבע דקות הוא מונולוג שמושר לעצמה, תפילה שמסכמת את כל המסע שעברה עד לרגע הזה והבטחה להיות טובה יותר. בראיון לאופרה ווינפרי, סיפרה אדל שהיא הספיקה להשמיע את השיר לאביה המתנכר מעט לפני שנפטר ולא הפסיקה לבכות. המעריצים שכבר עכשיו מכנים אותו כביצוע הקולי הטוב ביותר בקריירה שלה יצטרכו להישאר מאוכזבים כי היא כבר הצהירה שאין לה שום כוונה לבצע אותו בהופעה חיה.
כמעט שעה אחרי שהתחילה את האלבום בקריצה להוליווד (העיר שהפכה עבורה לבית בשנים האחרונות) אדל סוגרת את "30" עם שיר שנשמע כמו סצנת הסיום במיוזיקל ענק. "Love is a Game" שגם אותו הפיק Inflo, הוא שיר אדיר בכל מובן, יש פה תזמורת שלמה - כלי מיתר, נשיפה ותופים ואינסוף קולות רקע, מחיאות כפיים והרמוניות קטנות וממזריות שתורמות לאפיות של היצירה בת השבע דקות. לא משנה אם תאזינו לשיר הזה בחדר הכושר, בסלון על כוס יין או בנסיעה לעבודה, בסיום אתם תרצו לעמוד, למחוא כפיים ולבקש ממנה לחזור להדרן. לשמחתכם, כל מה שמפריד ביניכם ובין ההאזנה הבאה הוא רק כפתור הפליי.
השאלה האם אדל הצליחה לעמוד בציפיות הגבוהות שהיו ממנה מרגישה פתאום מגוחכת. כן, האלבום הזה שוברים שיאים ואולי אף את השיאים שהיא עצמה קבעה, אך אם לפניו היא נמדדה בעיקר בהישגים מסחריים, נדמה שאחריו כולם שמדובר במוזיקאית אדירה ויוצאת דופן מדובר, כזאת שלא הכרנו לפני וככל הנראה לא נפגוש גם הרבה אחרי. מתי והאם היא תחזור שוב לחיינו? אין לדעת, אפשר אולי להתנחם במשפט איתו בחרה לסגור את האלבום: "I'd do it all again" ואולי לראות בו רמז לבאות.