תודה לאל, הוא הגיע: ערב ההחלטות הגדול. או לפחות חצי ממנו. אחרי הלקט שדפקו לנו בפרק הקודם, אחד מיני רבים העונה, הגיע הזמן לארוז מזוודות - שלושים, במקרה של קארין - ולחזור הביתה. בואו נודה, אף אחד לא חיכה לרגע הזה. אם יש גמר בחתונמי, הרי זה מפגש הזוגות, והוא כבר הרחק מאחורינו. נצרף לזה את ניסיון העבר, לפיו מרבית המשתתפים נוטים לשקר בפרק האחרון, מציגים למצלמות נכונות מזויפת להמשיך בקשר, ונגיע למסקנה המתבקשת שפרקי ההחלטות מיותרים. אבל בריאליטי כמו בריאליטי, חייבים איזה טקס סיום פומפוזי, אחרת בשביל מה עשינו את כל זה? ובעיקר, מה נעשה עם כל הפרסומות?
ללא שהות נוספת, כי שהות זה משהו שקיבלנו ממנו מספיק, נעבור לזוגות. כדי למרוח את ההחלטות מספיק לשני פרקים, מסתבר שיש להם עוד "דייט אחרון". במקרה של דני ושני, זה אומר ישיבה ממרחק של מטר על הספה, מאלצים את עצמם לשוחח בשביל המצלמות. לדייט המרנין הזה היא מגיעה בחולצה המחאתית, "No boyfriends, no problems", מהלך גאוני של נקמה לעת סיום, והרי לאחר תקרית אלאניס מוריסט כולנו יודעים ששני משוחחת ברמזים מוצפנים. "מי יפנק אותך עכשיו?", היא משחדת את סאני לטובתה, ומקנחת בעקיצה המסורתית לדני, "עכשיו תחזור לטייק-אווי".
שמעו, מדובר באישה חכמה. היא יודעת שלא יושב לצדה הג'וינט הכי מהודק בקייס, ועוזרת לו להבחין באלמנטים שיחסרו לו בהיעדרה. אבל כאמור, מדובר בדני, והוא ממהר להפיג כל סיטואציה טעונה בבדיחות "מאלה ש", בעוד שני שולחת בו מבט השמור לפרויקט פרח. אחר כך, הישר מהשבי הסורי, הוא ממשיך למלמל למצלמות שהיא בן אדם מיוחד ועוד איזה קשקוש על תחושות אמביוולנטיות. "הוא אדם שעשוי מאהבה, נסיך העולמות", משתפכת עליו שני, ובמקרה שלה, גם מתכוונת לכל מילה.
שני רוצה את דני, וכשהיא רוצה מישהו היא נותנת את כל כולה. אפילו במעמד ההחלטות היא דואגת לו יותר מלעצמה, מה שהופך את ההחלטה שלה - לפרוש - לכל כך מספקת ולא מובנת מאליה. אבל לפני זה, קצת זיבולי מוח. "שני בחורה מצחיקה, כיפית, זורמת", פורק דני את כל מחסנית המחמאות שלו לפני המומחים. הרבה דברים טובים אפשר לומר על שני, לא את שלושת אלה. ואז, הו אלוהי הקתרזיס, שני חותכת.
"דני, מה ההחלטה שלך?", שואלת יעל, כאילו זה רלוונטי. במקום לעשות את הדבר הנכון, לסכם בקצרה ולעוף משם, דני פותח שוב במונולוג ה"רוצה להתאהב" שלו, בעוד קלשונים עולים בעיניה המכילות של שני. כיוון שעל רגשותיו העצורים של דני שמענו כבר אלף פעם, בואו נחזור אליה: איזה נחת. בחורה שנוטה לבטל את עצמה במערכות יחסים - קמה, דורשת את מה שמגיע לה ולא מוכנה להתפשר על פחות. לאחר קולאז' זכרונות ארוך יותר ממערכת היחסים שלהם, היא חוזרת הביתה, ומתחילה עידן חדש. מעולם שריפת מרווה לא הייתה לוהטת יותר.
מכאן, הפרק רק הולך ומידרדר, כשפרס הרגע המעניין בו מוענק לפרסומת לווניש קליה, לפיה "אהבה היא כמו בגד". זה אמנם משפט דבילי להפליא, אבל לפחות לא נדוש כמו השיחות של עינת ולירון, החמודים ומשעממים למות. בניגוד לקארין ואיתמר, למשל, שמובן שההפקה כפתה עליהם פיקניק - הרי אין מצב שקארין תשב על פיקה מרצונה - אני לגמרי יכולה להאמין שעינת ולירון יזמו החלפת מתנות בעצמם לרגל פרידה של שלושה ימים.
לירון מעניק לה פאזל מליון ושניים חלקים, לא בלי לדמות את חייהם המשותפים לפאזל, ועינת המייבבת מהתרגשות קוברת לו עם גיטרה. זה כבר היום ה-42, והצופים עדיין כלואים בדייט במקס ברנר. מתיקות בצד, היא עדיין מוטרדת שלא דיברו על העתיד הרחוק, הרהור שחוזר על עצמו לאורך הפרקים גם אחר שלירון שטח בפניה תכנית חומש הכוללת רילוקיישן וילדים. אז ממה היא מוטרדת, בעצם? מהמחסור בחומרים לחדר העריכה?
לאחר בניית מתח בלתי נחוצה, הסשן של לירון ועינת מתחיל ועכשיו נגלה אם הם ביחד או ביחד. אפילו המומחים מבינים שאין פה אקשן ומאיצים בהם להתקדם, אך איתרע מזלם ומיצי ופיצי פותחים מכתבים. ללירון כבר אין סימני שאלה, וחבל, כי עינת אוהבת לשאול, אבל שניהם מסכמים סוף סוף שהם כאן כדי להמשיך. עוד קולאז' זכרונות בא עלינו לכלותנו, ובנקודה הזאת נשאר רק להודות לבן, מנור, מעיין והלורד שחסכו לנו שני קליפי פרידה נוספים.
אבל חכו, כי מלחמת ההתשה מתחילה רק עכשיו, בפיקניק עם סלסלת פירות עטופה ששני לקוחותיה נמצאו זה עתה. "אני בפאן או בעונש", תוהה קארין על משחק השאלות שמציע איתמר, שאלה רלוונטית למערכת היחסים כולה. לדברי איתמר, קארין נוטה להתחמק משאלות, אבחנה סבירה לגביה. אממה, המשחק הזה לא נשמע לה מאוד כיף, אולי כי הוא פחות משחק מביקורת. "אל תריבי איתי נשמה", הוא גודע את המתיחות בדרכו המלחיצה, וחותם, "תבינשיקה", מונח שהפך, אגב, לסטיקר נפלא בקרב יודעי דבר. פרטים בפרטי.
אפילו חילופי המכתבים ביניהם מצליחים לגרום אי נוחות, למשל, כשאיתמר קורא לה "דובי". האם ניתן לדמיין תסריט שבו בחורה כמו קארין, שלא לובשת סוודר לבל תיראה שמנה, מרוצה מהכינוי הזה? אבל השיא הוא הדובי המוחשי, עליו מודפסת תמונת השניים, שאיתמר מעניק לה מתנה. חברים, אם למישהו בין הקוראים יש קשר לנוגעים בדבר - אני מוכנה לשלם כל מה שצריך כדי להניח ידי על הדובי הזה. לסיום, אל כל הטוב הנ"ל מצרף איתמר גם פלייליסט של השירים מהם כבר זכתה לא ליהנות לאורך היכרותם, מקריא ממכתבו באותה אמינות של הסרטון מהטוויטר.
גם קארין דופקת הצגה מרשימה, ומכנה אותו בתגובה "שותף שגרם לי להרגיש בנוח בטרנינג", דרך יחודית לומר "תודה שכפית עליי כל מה שאני שונאת". לפני המצלמות, היא טוענת שהמכתב היה הומוריסטי כדי להראות שהיא קלילה. אינדיקציה טובה לזהות אנשים קלילים והומוריסטיים: הם לא אומרים את זה. המתנה המבדחת שלה היא "קופוני קיטש", בהם ניתן להשתמש לצורך הטבות שונות כגון "הכלים עליי". "היה לי חשוב להגיע אליך דרך ההומור", היא מבהירה בהבעה עולצת של לוח שעם.
"אני לא יודעת איך שרדתי אותך חודשיים, מגיע לי פרס", ממשיכה קארין בבדחנות הידועה לעת ערב. אצל איתמר, לכאורה, כבר לא ברור מה הוא מרגיש. לרוב נראה שלא אכפת לו ממנה, אבל ברגע שקארין משמיעה קולות חלושים של חוסר עניין - למשל, מחזירה מפתח - מזדקפות לו האזניים. "שמרי עד שאני אגיד לך להחזיר אותו", הוא מתעקש לשלוט בסיטואציה.
איתמר מכור למרכז תשומת הלב, וזה אולי אחד הגורמים שמשאירים אותו עם קארין, ובתכנית בכלל. מרגע שהוא מרגיש שמאבדים בו עניין, הוא מוכרח לכבוש את העניין הזה מחדש. הסיבה השניה היא מודעות בלתי פוסקת למצלמות, שמאפיינת גם את קארין. כשמפרגנים אחד לשני, הם יודעים שהם יוצאים טוב.
יכול להיות שבשלב זה, בשביל איתמר ואולי גם בשביל קארין, ההישארות בתכנית מהווה לא יותר מאקט יחצ"ני. הם לא ירצו להיראות ותרנים, מפסידים או מניאקים. לכן אולי איתמר מבטיח טקס מפתחות רומנטי ביום ההכרזות, למרות שאלוהים יודע כמה הוא מתאפק שלא לצעוק "יששש" ברגע שקארין יוצאת מהבית.
היא מצדה חוזרת לדירת יחיד ריקה ומבאסת, המאששת שאכן קארין לא חזקה בקטע של בית. היא לא יודעת מה זה, לדבריה, ומחכה לאחד שיגדיר לה בית מהו. נקודת המוצא הזו בעייתית, כי ממנה קארין נוצקה לתבנית שיצר לה איתמר, ומעולם לא עמדה על מה שחשוב לה. סלחו לי על הקלישאה, אבל מי שמחפשת אהבה, עליה למצוא את הבית שלה קודם כל בעצמה. לא צריך זוגיות בשביל לעצב מקום שיהיה לך בו נוח ונעים, ואם כן - את תולה בזוגיות הזו הרבה יותר מדי. כדי לצפות מאדם אחר להכיר אותך, יש להכיר את עצמך. תודה רבה, אני הייתי עינת ולירון.
בהיעדר מעש, קארין צוללת לחשבון נפש, ואנחנו לקולאז' נוסף - שלה עם איתמר, הפעם באווירת טריילר לדוקו רצח בנטפליקס. "הוא מצחיק והוא דואג וטוב לב ושאפתן", נשמע קולה המהדהד כמו מתוך צינוק, מסר נוקב מחדר העריכה. נדמה שמרוב שסיפרה לעצמה את הסיפור על הרגש שחסר לה, היא התחילה להאמין בו.
באופן כללי, דמויות חתונמי נוטות לדבר בשתיים כשהן מתחמקות מלהגיד משהו על עצמן, עם משפטים סתומים כמו "משהו לא קורה", ו"אין ניצוץ". לגבי איתמר, אין ספק שזה נכון. אפילו את עצמו הוא לא מצליח לשכנע בהצהרה שימשיך להילחם על הקשר, ומבלי להתכוון, רומז שכנראה ייפרדו אחרי שבוע. יעל לא מרוצה - מה הרעיון להיפרד אם לא יהיו שם מצלמות? היא לא מוכנה לקבל את האפשרות שאנשים חיים במסגרות זמן שונות מ-42 יום, וקוראת את איתמר לסדר.
בינתיים, נאלצת שוב החברה השכורה של קארין לשמוע שאין לה רגש. פרט מעניין שעולה הוא כי ב-48 השעות שגזרו על עצמם לא לדבר, איתמר נשבר. מה הייתה שם, בהודעת האהבים? להשערתי, תמונה של שקשוקה בתוספת הכיתוב "אין על שבת בבוקר". לפי החיוך של קארין, עדיין מספיקה כל מחווה של עניין מצדו כדי לשכנע אותה לתת עוד צ'אנס. כולי תקווה שלא. מצד שני, מה זה משנה. אם לא עכשיו, הם נפרדו שבוע אחר כך.