"מכסחי השדים" הוא מסוג הסרטים שהכל הלך להם בקלות. לפי הדוקו שנעשה על קלאסיקת האייטיז, זמן קצר בלבד עבר מאז שדן אקרויד הגה את הסיפור על המדענים שמכסחים שדים ועד שהוא יצא לפועל, בזכות התגייסות והתלהבות יוצאת דופן של כל העוסקים במלאכה. כשהתוצר המוגמר עלה לאקרנים, הוא התקבל בהתלהבות עוד יותר גדולה, והפתיע את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" בדרכו למקום הראשון בטבלת שוברי הקופות של 1984.
חמש שנים לאחר מכן, יצא "מכסחי השדים 2" שכבר הצליח פחות - גם בגלל שלרוע מזלו, הוא עלה לאקרנים שבוע לפני "באטמן", הסרט שעיצב מחדש את פניה של הוליווד. בזאת הסתיים גם הקלף המשוגע של סדרת הסרטים. הפרק הבא שלה הגיע רק לפני כחצי עשור, והיה עיבוד מחודש וכל-נשי, שחווה בשל כך קמפיין הטרלות אינטרנטי, ונוסף לכך ספג גם ביקורות איומות.
בעקבות זאת, החליטו המפיקים לשנות כיוון ולהתחיל לעבוד על "מכסחי השדים: החיים שאחרי", שלא יהיה ניסיון להתניע מחדש את הסדרה, אלא להמשיך מהמקום בו הפסיקה בשנות השמונים. לתפקיד הבמאי לוהק ג'ייסון רייטמן, בנו של איוון רייטמן שביים את שני הפרקים הקודמים בסדרה וגם הפעם נשאר על תקן מפיק, והכל הלך חלק עד שהגיעה הקורונה. הסרט היה אמור לצאת לאקרנים ביולי 2020 ואז נדחה כשלוש פעמים, עד שסוף כל סוף הגיע לאקרנים - בארצות הברית לפני שבוע, ואצלנו בסוף השבוע. בינתיים, הביצועים הקופתיים שלו ברחבי העולם נאים, לפחות עד שהווריאנט החדש יתערב.
עלילת הסרטים המקוריים התרחשה בניו יורק, עיר שהיה לה חלק מרכזי בעלילה ולמעשה עמדה על תקן של דמות לכל דבר. הפרק החדש מעביר את העלילה לאוקלהומה, מהלך שמשנה לחלוטין את האווירה ומתגלה כמשמעותי.
בכלל, יותר מאשר המשך ל"מכסחי השדים", נראה הסרט כמו גלגול מחודש של "הגוניס", וכמוהו עוסק בענייני נדל"ן, משפחות בלי כסף באזורים מרוחקים של ארצות הברית וחבורה של ילדים אאוטסיידרים. במרכז התסריט עומדת משפחתו של אגון, אחד מן המכסחים המקוריים, אותו גילם הרולד ראמיס המנוח. מתברר כי המדען עזב את התפוח הגדול לטובת אוקלהומה. הוא זיהה כי מדרום תיפתח הרעה, וביקש לחקור פעילות על-טבעית שזיהה במקום, ולהתכונן לבאות.
המעבר הזה סימן אותו כשוטה ואף מטורף, וגרם לקריסתו הכלכלית ולניתוק הקשר עם שותפיו ועם משפחתו. במותו, הוא מוריש את ביתו לבתו המנוכרת, שבדיוק נזרקה מדירתה בניו יורק, ועוברת לאוקלהומה עם שני ילדיה. הם נדהמים לגלות איזו אדמה חרוכה השאיר המדען מאחוריו, מה שמגביר את תחושות הניכור כלפיו, אבל כמובן שעם הזמן מתברר כי הוא צדק לחלוטין בנבואתו. השדים עומדים לבקוע מתוך האדמה ולהשתולל, והשאלה היחידה היא מי יכסח אותם.
דמות נוספת בקלחת מתגלה כססמולוג שעובר למקום כדי לחקור אף הוא את המתרחש, מתחיל ללמד בבית הספר המקומי ומתחיל גם לצאת עם בתו של המדען. מגלם אותו פול ראד, שנבחר לאחרונה לגבר הסקסי בעולם, אולי כאות הערכה לכך שיש לו את הנוכחות הכי קסומה בהוליווד. גם בסרט הזה, הכוכב החינני מפזר את הקסם שלו, והוא לא לבד.
מזמן לא ראינו סרט שצוות השחקנים והשחקניות שלו כל כך נעים ולבבי. הדברים אמורים גם לגבי קארי קון, בתור בתו של מכסח השדים המקורי, ומי שמגלמים את שני ילדיה - פין וולפהארד, שפרץ ב"דברים מוזרים", מגלם את בנה הבכור והגמלוני טרבור; ומקנה גרייס את אחותו הצעירה והחנונית פיבי.
גרייס רק בת 15, אבל כבר יש לה רזומה עשיר. בין השאר, היא גילמה את מרגו רובי הצעירה ב"אני טוניה" ואת ברי לרסון הצעירה ב"קפטן מארוול", אך כאן זה התפקיד הגדול הבולט הראשון שלה, והיא עושה זאת בצורה שמחייבת אותנו להדביק לה תארים מאוסים כמו "תגלית אדירה" ו"הדבר הגדול הבא". השחקנית המתחילה נדרשת לסחוב את הסרט על גבה, ועושה זאת באמנות. באחד מרגעי השיא, הדמות שלה נאלצת לספר בדיחה עם זקן ארוך, על חגב בשם סטיב. זו בדיחת קרש, אבל הביצוע שלה כל כך מוצלח, שקשה שלא לחייך ואפילו לצחוק.
יש גם דמויות נוספות בעלילה, והן מייצגות את רוח הימים. האח הבכור מתחיל לנהל מערכת יחסים מאולצת למדי מבחינה תסריטאית עם מלצרית שחורה, ואחותו מתיידדת עם ילדון שמוצאו אסייתי, המכונה "פודקסט" על שם הפודקסטים שהוא מקליט במרץ אף שאין להם קהל - וגם זה מוליד בסופו של דבר בדיחה מוצלחת.
אגב, מעניין לציין כי ראד יהודי, כך היה גם הרולד ראמיס, כאלה הם גם איוון וג'ייסון רייטמן. בכל זאת, ואף שהסרט מנסה להדגיש את הגיוון האתני שלו, אין בו שום אזכור ליהדות.
כך או כך, נוסף לשחקנים שהוזכרו, הסרט גם עושה שימוש בטכניקת הדיפ פייק הידועה לשמצה כדי להחזיר לחיים שחקן שכבר אינו בחיים, אבל דמותו נדרשת לעלילה. ככל שעובר הזמן, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" מתייחס יותר ויותר לחיים שהיו לפני, עד תפנית צפויה למדי במערכה השלישית. כמעט אין הפתעות בהמשכון הזה, שבו כמעט כל מה שתנחשו שיקרה - אכן קורה.
גילוי נאות: אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של סדרת "מכסחי השדים". מדובר בקומדיות אימה, וכמו כל תוצר היברידי, גם הן נופלות בין הכיסאות. הסרטים הללו רוקדים על שתי חתונות, ככה שאין להם מספיק אנרגיה להשקיע בהומור והם לא מספיק מצחיקים, ומנגד הם גם לא באמת מפחידים.
גם "מכסחי השדים: החיים שאחרי" סובל מן הבעיה הזו, אבל יש בו מספיק שמחת חיים ואנרגיות טובות כדי להתעלות מעליה, ועל המהלכים העלילתיים הצפויים. זה לא סרט שבא לכסח, זה סרט שבא לשמח, והוא עושה זאת בהרבה כריזמה וכישרון.
בסופו של דבר, התוצאה גם מצליחה לגעת, הודות לסצינות סיום שמוסיפות לקומדיה ולאימה העל-טבעית גם ממד של דרמה משפחתית. כיאה לכך שביים אותו הבן של במאי הסרטים המקוריים, "מכסחי השדים: החיים שאחרי" מתגלה כסיפור על ילדים שלומדים להבין ולהכיר את ההורים שלהם, וגם לסלוח להם. יש כאן שדים רבים, והאפקטים הממוחשבים מאפשרים להציג אותם בצורה מפלצתית או משעשעת, אבל בסופו של דבר השדים הכי חשובים כאן הם אלה הפנימיים והמשפחתיים - והסרט לא מכסח אותם ולא מגרש אותם, אלא משלים איתם.