מריחים את משב הרוח הרענן הזה? לא, זה לא ג'ריקן האפטרשייב שאיתמר קרוב לוודאי מתקלח בו, אלא סיומה של חתונמי; פרק ההחלטות האחרון. אנו ממשיכים בדיוק איפה שעצרנו בפרק הקודם, "איזו התרגשות טיטאנים לראות את שניכם פה" - קריאתו של איתמר, המשמש גם כדמות של תום יער באירועים.
איתמר טוען שהתגעגע לקארין וגם שלח לה הודעה בנידון, מחווה שכנראה נועדה להבטיח שתבחר בו חזרה, לבל ייזרק בטלוויזיה. משם אני משערת שהגיעו גם יתר המחוות הרומנטיות המוחצנות מהימים האחרונים, לרבות הדובי המודפס שטרם הצלחתי להניח עליו ידי."קארין היא גב חזק למערכת היחסים", מחמיא איתמר לקארין בדרכו המפוקפקת. "ברור לי שאני אוכל לסמוך עליה".
לראיה, מסתבר ששלחה לו שלושה מרקים לעבודה בזמן שהיה מצונן, מספר מרקים מופרך לאכילה רציפה, אבל איתמר עף על זה. הוא הרי מחפש עקרת בית (שאפתנית, אבל עקרת בית), ואת התפקיד הזה קארין ממלאת כמעט בהצלחה. רגשות אליה אין לו, והוא מודה בזה בעצמו, אבל משום מה מכריז, "מה שיש ביני לבין קארין זה לא משהו שאוותר עליו אחרי 42 יום". אבל מה יש ביניהם, מלבד שכבת מייקאפ אטומה הרמטית?
המידברן האישי של איתמר לא נגמר כאן: הוא מנחית על קארין חיבוקים גם במעמד המומחים, ואף קם לכבודה, מחווה כבירה שהוא מנכיח גם במילים. מכאן, כשהיא צפונה תחת זרועו, פותח איתמר במלאכה מקצועית של אכילת ראשים, מרעיף על קארין מחמאות ומפעיל עליה עוד ועוד לחץ להיעתר לחיזוריו. "אני אעשה ממך מלכה", הוא מבטיח לה, אבל קארין יודעת שהמלכה הזו תצטרך לישון בחושה.
"ככה הם תמיד?", שואל דני הפסיכולוג, שגם לו משהו כנראה לא עובר טוב בגרון ואלה לא התבשילים של קארין. גם קארין כבר לא מאמינה להצגות, וכשאיתמר פורט את הקשיים והשוני ביניהם, היא קוטעת אותו: "אז למה בכל זאת?". איתמר, שבניגוד לקארין אוהב דווקא לענות על שאלות, לא ממצמץ ומחזיר מניפסט עם הרבה מילים שאפשר לתמצת ל"אחלה סקס".
אני לא יודעת אם קארין עדיין מגוזלייטת, או שאולי הבינה כבר לגמרי והבינה גם שהוא לא שווה את זה, אבל תשושה ורמוסה מכדי לחתוך. מה שבטוח הוא שהאישה הזו לא כאן, לא איתנו ולא עם עצמה. "איזו קארין היית בזוגיות?", שואלת יעל את קארין, אבל מיסיז בונקר חובטת את השאלה ישירות לאיתמר. כשהיא נשאלת מה החליטה, המבט שלה אומר רק, "וואלה, אין לי מושג אחותי".
לרגע נדמה היה שקארין הולכת לשבור את מעגל האימים, לצאת במהלך אמיץ ולהיפרד מאיתמר, אבל אז היא חוזרת לתסריט הרגיל: "לא יכולתי לבקש טוב יותר". איי דו. לרגל האירוע המרגש קארין מטרילה את המומחים עם אתגר - היא מבקשת טיפ אחרון. ויעל ממחזרת משהו על צ'אנס אמיתי ודני משתמט - אין לו כבר כוח לחרא הזה.
תשושים ונרגשים, קארין ואיתמר יוצאים אל שבועיים של מערכת יחסים מדומיינת. חבוקה בזרועותיו, בסערת הרגשות, זועקת קארין, "יהיו לי שוונצים". מעניין להבין מה באמת קרה שם, בראש של קארין. מתחת לשוונצים. האם נכנעה למכבש הלחצים של איתמר, או שבאמת ובתמים בחרה להמשיך איתו הלאה, שבויה בקסמיו? האם היה לה אומץ להיפרד ממנו אילו הייתה זוכה לקבלת פנים צוננת?
ברגעים כאלה נחשפת יותר מתמיד חולשתו של פורמט קבלת ההחלטות. הן לעולם לא מתקבלות באמת כאותנטיות, מפני שיותר מדי שיקולים מעורבים בהן, כששיקול האהבה הוא אולי האחרון. לפניו, עולה השאלה האם להסתכן ולזרוק או להיזרק לפני המצלמות. רבים נתלים בתשובה של האדם שענה קודם. העניין הזה יפתר אולי אם יידרשו המשתתפים לכתוב את התשובה שלהם מראש על גבי פתקים, אבל זה קצת "הישרדות" לנו, וגם אז, סביר להניח שהזוגות יתאמו ביניהם את התשובה בשלושת הימים הקודמים להחלטה.
גם הדס ושי מגיעים לישורת האחרונה, שומעים באוטו "היר קאמז דה סאן", מי ייתן ובקרוב תשקע עליהם השמש. לאחר ויכוח רומנטי על שוביניזם הם מתיישבים לפיקניק אחרון, פעילות מועדפת אך ורק על תושבי יקום "חתונמי".
תולה בהדס עיני כלב יתום, שי מודה שיתגעגע, רק כדי לקבל חזרה מבט שכל תכליתו "סורי". שי, איש חזק בהבנת רמזים, רואה בזה פתח לחיבוק, ומתמקם במרחק סנטימטר מהדס כדי להתריע על "מסר קטן". לא הייתי מתפלאת אם המסר הקטן הזה היה טבעת 40 קראט, אבל זהו רק מכתב מתוק שגורם להדס לדמוע, אולי מהתרגשות, אולי מאי נעימות כלפיו ואולי כי הוא מזיע והחיבוק הזה נמשך כבר נצח.
"שתדעי שאני תמיד איתך, לא משנה מה", חותם שי. את האיום המצמרר הזה חותם כמיטב המסורת קולאז' זכרונות, ארוז באפקטים של סרט אימה. ספציפית במקרה שלהם, אי אפשר היה אחרת. שניהם משווקים למצלמות בלבול ואי ודאות, ואצל שי זה אולי קצת אמין, כי הוא באמת אף פעם לא מבין כלום, אבל הדס מסרה את ההחלטה שלה לפחות שמונים פעם מתחילת התכנית, ועוד עשרים פעם רק בפרק הזה. לאף צופה שפוי בדעתו אין ספק שהקשר הזה אבוד, ונסיונות ההפקה לייצר לגביהם מתח מצליחים רק להלאות. כמילותיה של הדס, "אני רק רוצה לבכות ושתלכו מכאן".
אין שום דבר מפתיע בכישלון הקשר של הדס ושי, אבל כן באופן שבו הוא מסתיים. מול המומחים, בעייפות שמכסה רק סטוק הקונסילר של קארין, דופקת הדס את המערכת כשהיא מחליטה לא להחליט. חוץ מלגעת בשי, נראה שהיא הכי מפחדת לפגוע בו. עצוב לראות עד כמה הפנימה את לחצי ההפקה, עד שהיא מכריחה את עצמה לראות בשי פרטנר למערכת יחסים, גם כשהגוף שלה זועק "לא". עצוב לראות גם כמה היא מלקה את עצמה על חוסר הרצון, ומכנה את עצמה "מסרסת". דווקא שי, שרק על ספת המומחים הספיק להזכיר להדס עוד פעמיים שהיא יפה, הוא זה שגואל אותה מייסוריה ומפרק את הקשר.
הלב שלו כרגיל על מאתיים, נושא שהייתי ממליצה לבדוק מול רופא. הוא שולף בחיפזון מכתב, אך בצעד אימפולסיבי קורע אותו לגזרים, ואיתו הולכים לפח כל האזכורים הנוספים לכך שהדס יפה. אבל שי לא זקוק לקביים, והוא מחליט לדבר מהלב. ביומיים ששהו בנפרד הזדמן לו סוף סוף להתבונן מרחוק על הקשר ביניהם, והוא הבין כמה הקרבה נדרשה ממנו, כמה תסכול ודחייה. נגמר לו האוויר, נגמר לו הכוח. לרגל הפרק האחרון, מפציע עמוד השדרה שלו בהופעת אורח מרהיבה, ועל זה מגיעות לו מחיאות כפיים סוערות.
הדס מקבלת את הדברים בחיוך והבנה, כי גם לה ברור שזה מה שצריך לקרות. אני כל כך שמחה בשבילם, שמחה יותר מהזוגות שהחליטו להישאר ביחד, כי סוף סוף הם יוצאים לחופשי. שימו בריטני. לזכותם ייאמר שבדרכם היו הדס ושי מתוקים לפרקים, ואפשר ללמוד מהם לא מעט איך להיפרד, או איך להתנהל כשהדברים לא עובדים; איך ניתן לשמור על תקשורת מכבדת, למרות הכישלון הזוגי.
"אתם זוג שעשיתם בדיוק מה שצריך לעשות בחתונה ממבט ראשון", מסכמת יעל, ומתכוונת, "להקשיב לי". מובן שלא היא ולא דני לוקחים אחריות על השידוך הכושל, ואפילו מסיימים במתק שפתיים, "אי אפשר לקחת מכם את החברות שלכם". אהה, זאת תכנית על חברות?
אם כבר נגענו בזה, בואו נדבר על השינוי בנראטיב שמספרת על עצמה "חתונמי": אם בעונה הראשונה-שנייה התיימרה התכנית לשידוכים מופלאים, מבוססי מדע, הרי שבתום ארבע עונות של שידוכים כושלים, מטרת התכנית השתנתה רטרואקטיבית. פתאום, מסתבר שזה בית-ספר לזוגיות, ולא משנה אם פגשנו כאן את אהבת חיינו. הניצחון האמיתי הוא ב"תהליך" שעברנו בתכנית, בזכותו נמצא אהבה כאן או לאחריה. מבינים את הגאונות? כך, גם אם "חתונמי" מעולם לא הנפיקה יותר מזוג אחד לרפואה, היא יכולה לקחת קרדיט על מערכות היחסים שמצאו המשתתפים לאחריה.
אבל גם העונה מסתמן שזוג אחד נשאר יחד, וציפור שיר מזמרת בלבי בעודי מקדימה את בואם: ניצן ומנו. בתכנית, משום מה, גם הם זכו למצגת זכרונות בניחוח רצח. האם זהו מסר סמוי מחדר העריכה? מחאה על שחיטתו של הריאליטי את נפש האדם? ואולי פשוט בוגר קולנוע טרי שהבטיחו לו כי יש בעבודה מקום לביטוי אישי? להפקה הפתרונים.
כך או כך, ניצנו (ראיתם מה עשיתי פה?) דווקא מתוקים מתמיד, ומחליפים מתנות סימבוליות מבלי להזיע ממאמץ, כפי שקורה לרוב בטקס הכפוי והמביך הזה. כי כאלה הם ניצן ומנו. הכי מצחיקים, מגניבים וחכמים. הם היחידים שמסתלבטים על הפורמט עוד בזמן שהם מתמסרים אליו, ומצליחים להיות רומנטים מבלי ליפול לקלישאות. הם מקסימים ביחד ולחוד. הכי רצינו שיצליח להם, לכן שמרו אותם לסוף.
אחרי דקות ארוכות של מונטאז' התלבטות וכשבע סיגריות של מנו, מגיע רגע ההחלטות. כשחשבנו שאי אפשר להתאהב בה יותר, ניצן מביאה רטרוספקטיבה בוגרת ומפוכחת על התנהגותה בתחילת התכנית. פתאום, כשנזכרים במגננות שהשילה, מבינים שניצן באמת עברה תהליך. המילה הזו עוברת אינפלציה איומה ב"חתונמי", אבל אחת לליקוי חמה, אפשר להשתמש בה מבלי להקיא את כל תכולת המעיים.
גם מנו עבר תהליך עמוק, מסתבר: במקום לעשן בבית, הוא מעשן במרפסת. סתם, הוא גם למד קצת לדבר. כמו שאמרו בעצמם, הם יצרו "שפה משותפת", וזה גם מה שהופך אותם לזוג טלוויזיוני נפלא. אנחנו מאמינים להם כי הם אישיים, והבדיחות הפרטיות מייחדות את הקשר שלהם יותר מכל הצהרה חתונמית ש"יש בינינו משהו מיוחד". בקיצור, הם אומרים כן. ברור שכן.
לעת ערב, אחרי שחבק בובת חתול סימבולית מתנת ניצן, מעניק לה מנו חלוק ורוד שמתכתב עם מילות "עטור מצחך". מי היה מאמין בתחילת העונה שהדביל הזה כל כך פיוטי. עזבו רגע את הביקורת על הפורמט, על המומחים, על המריחה. מול ניצן ומנו, כל חומות ההגנה שהרמנו מול "חתונמי" נופלות. ולכן נסכם במילותיה של ניצן: "עשינו את זה, Manu".