כל פרסומת נועדה למכור, ולכל מפורסם יש את מה שהוא מביא איתו למפרסמים ששוכרים את שירותיו, אבל בחיבור של נועה קירל ויס, החיים והרכילות - ולא המוצר - הם חומר הגלם שממנו מפיקים זהב.
מתוך עמדה "הומוריסטית", אך בעצם מנותקת, יהירה וחסרת מודעות, חברת הטלוויזיה וכוכבת הפופ כבר חגגו בפרסומות קודמות על השירות הצבאי שלה ועל הקורונה. כעת, בפרסומת החדשה והמדוברת - גם הפרידה המתוקשרת של הזמרת מהאקס יהונתן מרגי הופכת לדאחקה נבזית, שמתורגמת לקידום מכירות, כלומר לכסף. זהו המובן העמוק של המסחור: גם החיים הפרטיים עומדים למכירה.
בפרסומת שרה קירל פרודיה על "שנינו שווים" של אביב גפן, ולצידה זמר פורטוריקני בשם לונאי, שנראה כמעט ככפילו של מרגי במראה ובשפת הגוף - ולצופים הבדיחה הזאת ברורה לחלוטין ואין לה רובד אחר.
השניים רבים כביכול על מה לצפות בטלוויזיה, תוך שהם מגלמים דמויות מתוך סדרות של יס כמו "הטבח", "שטיסל" ו"פאודה" כמובן, שם נוטשת קירל את אהובה הזמני לחסדי המחבלים, והוא נאלץ להסביר בעברית משובשת "אני לא הבחור שעליו היא מדברת". בסוף הקומדיה הרומנטית הזאת, מכריזה קירל "עכשיו נפרדים", והקריינות ממהרת להסביר לנו שכל זה הוא תירוץ לפיצ'ר שמאפשר צפייה מפרופילים נפרדים. הבנתם? בגלל הפרידה.
אז יש לנו פרודיה על פרידה ופרודיה על מרגי (וגם פרודיה על אחד השירים האיקוניים של אביב גפן, ועל כמה סדרות טלוויזיה), והגבול בין המציאות לפרסומת מעולם לא היה כל כך דק. זה מבלבל ומביך את הצופה, שלא בטוח שהוא מזהה את ההבדלים בין המקור והחיקוי. באירוע הציני הזה ברור שהדבר החשוב היחיד הוא הדיבור והסערה, ולא המוצר.
רבים מביעים אמפתיה למרגי, שאמנם עובר כאן החפצה מוחלטת. מרוקן מאישיותו, כשרונו וקולו, הוא הופך באמצעות אדם אחר לניצב בהצגה של קירל ויס, ומשתתף - על פי הפרסומים בנושא, בעל כורחו - בבדיחה מסחרית על חשבונו.
אבל האמת היא שהבדיחה היא בעיקר על חשבון קירל, וזה מה שכל כך עצוב כאן. זו לא קירל שמנצלת את יס, אלא ההפך: הדמות של הכוכבת הפופולרית בישראל מוצגת פעם אחר פעם בפנטזיות שהמשותף להן הוא חוסר רגישות כלפי המיוצגים, ובדרך מוותרת גם על החיים הפרטיים שלה. וכשאפילו עניין פרטי כמו חברות ופרידה נמכרים למרבה במחיר, מה נותר מהמוכר?