בראש התורן: ספר הזכרונות של דן תורן מלא בהתרגשות ממוזיקה

"חוזר לשם עכשיו", הממואר הקולח של שחקן הנשמה של הרוק הישראלי, מלא בהרהורים קצרים על הקריירה המרשימה שלו. מדובר בספר מהנה, אך אפשר רק להצטער שתורן בחר שלא לגולל את סיפורו באופן שיטתי יותר והסתפק במשפטים ספורים על מה שהייתם רוצים לקרוא עליו 200 דפים. ביקורת

01/12/2021

בממואר החדש שלו, "חוזר לשם עכשיו", נזכר המוזיקאי והשחקן דן תורן עד כמה התרגש מהביוגרפיה על המוזיקאי טום פטי, והסביר שכשהוא מתעמק בספר על מוזיקאי, "אני מקשיב לשירים הנזכרים בספר". ההמלצה הזו יפה גם לספר של תורן עצמו, אדם ששותף לקלאסיקות רוק מקומיות מאז שנות השמונים. אם תעשו זאת, תשמעו פסקול מופלא: יהיו שם "אימפריות נופלות לאט" ואת "לבן על לבן", את "רואים שלא רואים" ואת "זרזירים", את "בך לא נוגע" ואת "גידי". ועוד הרבה שירים אחרים. לא תאמינו כמה מהם אתם מכירים ואוהבים.

תורן הוא מה שנהוג לכנות בשדות אחרים שחקן נשמה. האיש שבזכותו דברים מתחברים, וכולם רוצים אותו בקבוצה שלהם. לצד קריירת הסולו שלו, שהניבה לא מעט הישגים, הדרך של תורן מאופיינת בשלל שיתופי פעולה, נגינה בהרכבים איקוניים כמו בלאגן והזבובים, ועבודה עם אמנים מאחורי הקלעים. הוא ראה מקרוב איך צומחים אמנים כמו שרון ליפשיץ, מאור כהן ודנה ברגר, והיה שם כשברי סחרוף הפך לסופרסטאר. במילים אחרות, יש מעט אנשים שיש להם היכרות כה עמוקה עם הקרביים של תור הזהב של הרוק הישראלי בניינטיז. לכן "חוזר לשם עכשיו" הוא ספר כה מסקרן, גם על רקע הגל המשמח של ממוארים מוזיקליים שיצאו כאן בשנים האחרונות.

עוד בוואלה!

מה, גם את זה הוא כתב?!

לכתבה המלאה
דן תורן. אביב חופי
שחקן נשמה. תורן(צילום: אביב חופי)

כדאי להבהיר כבר בהתחלה שזאת לא ממש אוטוביוגרפיה. אין כאן סיפור כרונולוגי, אלא יותר אוסף של הרהורים קצרים על הקריירה. תורן נוגע בקטעי זכרונות, מביט עליהם מרחוק ומנסה לפענח את חלקם בסיפור הגדול שלו, ולעתים הם מתלכדים לכדי תובנות בשניים-שלושה עמודים.

"חוזר לשם עכשיו" מבהיר כיצד תורן הפך לדמות כה פופולרית בתעשיית המוזיקה. הוא מתגלה בו כאיש חביב וחברותי במיוחד, שמרבה לפרגן ולהוקיר את שותפיו, ומתרגש ממוזיקה בגיל 60 באותה התלהבות אובססיה של נער בן 16 שמגלה את העולם. זה ניכר בכל עמוד ועמוד של הספר. כמה מהחלקים המעניינים של הממואר עוסקים ברגעים ובאנשים ששימשו לו השראה בתחילת הדרך, ותמיד מרתק לגלות איך מתעצב אמן משמעותי.

מה שעוד עולה מהסיפורים הרבים, שלא במפתיע, הוא עד כמה רוקנרול במדינה קטנה כמו ישראל הוא עניין הרבה פחות מפואר מהמיתולוגיה שנבנית סביבו. אין תנאים, אין כסף, אין הרבה קהל ואין כבישים שלא נגמרים. מה שיש, לפי תורן, זה אנשים טובים, שהופכים את החלום הזה למשהו ששווה להילחם עליו כל יום.

יחד עם זאת חייבים לומר שהספר הזה רחוק מלממש את מלוא הפוטנציאל שלו. קודם כל, מפני שתורן בחר שלא לגולל את הסיפור שלו באופן מסודר. בלאגן, לה היה תורן שותף מרכזי, הייתה להקה מדהימה, אבל הוא נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק בה (כמו גם בשותף ללהקה, יובל מסנר). שרון ליפשיץ, שתורן כתב לה להיטים גדולים, מוזכרת בשורות ספורות וכלליות. גם היצר המציצני לא ישבע: למול כמה וידויים כנים, והמון פרגונים ומילים טובות - הרי שביקורת חריפה או לכלוכים לא תמצאו כאן (חוץ מעל שלמה גרוניך, שביקש ממנו פעם לנגן יותר בשקט), וגם מעט מאוד רכילות (אך כן סצינת מין מפורטת אחת).

מבחינות רבות, המנה העיקרית היא החלקים הרביעי והחמישי של הספר, שבהם תורן מרשה לעצמו קצת יותר לספר איך נולדו שירים מסוימים ושותפויות מוזיקליות אחדות, ומרחיב למשל על העבודה מאחורי "האחר", אלבום המופת של ברי סחרוף, או על איך נולד "בך לא נוגע" כתגובה ללינץ' ברמאללה. אלא שתורן מסתפק על פי רוב בכמה פסקאות תמציתיות במקום שבו הייתם שואפים לקרוא 200 עמודים. הקרביים של הרוק הישראלי נותרים, אם כן, חבויים ברובם.

ועם כל זאת, "חוזר לשם עכשיו" הוא ספר מהנה, קריא וקולח להפליא, שניתן לסיים ביום. חובבי רוק ישראלי יחגגו עליו, אבל יחכו לספר המשך הרבה יותר מפורט.

"חוזר לשם עכשיו", דן תורן, הוצאת פרדס, 182 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully