נחמד, נעים, נסבל: בין ההבטחה של "חתונה ממבט ראשון" לקריסה של "טיפול זוגי"

- יש לך יעד?
- כן, ברור שיש יעד
- מה היעד?
- שיהיה נחמד, שיהיה נעים, שיהיה נסבל
(תמר ואגמון, "טיפול זוגי", כאן 11)

מה כולנו מחפשים בעצם, אם לא, פשוט: שיהיה נסבל. ואם אפשר שיהיה נעים, או נחמד - אדרבא. קמת בבוקר? היה לך נסבל? כל השאר זה בונוס. אולי זו המקריות הקסומה של היקום ואולי שיבוץ מחושב, קר וציני של לוחות שידורים - שכל אחד יבחר מאיזה חצי של הכוס הוא רוצה להסתכל על זה - אבל במקום שבו מסתיימת "חתונמי" ונגוזות התקוות לרומנטיקה, מתחילה "טיפול זוגי" ומראה לנו שיש דברים יותר גרועים מלא להצליח להתחתן ולמצוא זוגיות יציבה. אפשר למשל כן להצליח, ואז לגלות שאתם סובלים יחד.

הזוגות שהחליטו להיפרד ולא להמשיך יחד בפרקי סיום העונה של "חתונה ממבט ראשון", יעשו סיבוב ויחזרו לנקודת ההתחלה בלוח המשחק. הם יתפצלו וימשיכו לחפש בן או בת זוג לחלוק איתם את חייהם. הזוגות של "טיפולזו" (אני מנסה לטבוע כאן מונח, זרמו איתי) כבר מצאו, ועכשיו הם מנסים להבין מה עושים עם זה ולמה זה כל כך רע.

כשהזוגות של "חתונמי" מנמקים את ההחלטה שלהם להישאר יחד או להיפרד, הם מדברים על מה שמצאו אחד אצל השנייה, או על מה שלא מצאו ועדיין מחפשים - תלוי בהחלטה. הזוגות של "טיפול זוגי" כבר יודעים שגם כשאתה מקבל את מה שאתה רוצה, אתה עלול להתעורר בוקר אחד ולגלות שטעית או שינית את דעתך. הזוגות של "חתונמי" אומרים מילים כמו משיכה, התאהבות, מגע, אינטימיות. הזוגות של "טיפולזו" אומרים: לבד, בדידות, זה לא עובד, שקרנית, מקטין, מבזה.

אהבה זה כואב, וזוגיות זה קשה. לא רק למצוא מישהו או מישהי שנכונים לנו. אלא להמשיך להיות נכונים זה לזו שנה אחרי שנה, יום אחרי יום - בעמל המפרך של השגרה. לקום בבוקר ישר לתוך רשימת מטלות של ילדים שצריך להאכיל ולהלביש ולהביא בזמן לבית הספר או לגן, ללכת לעבודה ולהצליח להיות שם מישהו שיש לו ערך לתרום ולעמוד ביעדים או בדד-ליינים ולצאת בזמן למקלחות או לאיסופים, ולזכור תורו של מי היום לעשות כל אחד מאלה. ולשים מדיח ולפנות מדיח ולעשות סקס ולעשות עוד ילד.

ומתישהו, תוך כדי שאתם עושים משהו מהדברים האלה, כי יש הרבה לעשות אז תמיד עושים משהו או שניים במקביל - אתם פתאום מבינים שלא כיף. אולי אפילו לא נסבל. ואם היה לכם קצת יותר זמן פנוי אז אולי הייתם עושים עם זה משהו, מדברים עם בן/בת הזוג, או אפילו סתם מנסים ליזום איזה ערב נחמד, זמן זוגי. אבל אין לכם, אז אתם לא עושים כלום. ז'תומרת אתם עושים מלא דברים, תמיד יש המון לעשות. ואולי זה טוב, כי זה משאיר פחות זמן לחשוב על מה שלא טוב.

מתי הולכים לטיפול זוגי? כשרע? כשרע מאוד? כשיודעים שזה נגמר אבל לא יודעים איך לסיים? אולי כשטוב, אבל יש מה לשפר? כל מי שצפה ב"טיפול זוגי", אפילו לכמה דקות, ונמצא בזוגיות ראה שם את עצמו. האם יש משהו מנחם בלראות שכל הזוגות רבים פחות או יותר את אותם ארבעה ריבים? קצת כן, הרבה לא. כן, כי יש משהו בצרת רבים ושותפות גורל שגורם לך להרגיש פחות בודד, וגם קצת יותר בסדר. אולי זה לא אתה שעושה משהו לא נכון. אם זה ככה אצל כולם, או אצל הרוב - אולי ככה זה אמור להיות? ומצד שני, ככה זה אמור להיות? זה לא נראה כמו משהו שאמור להיות.

יש הרבה כאב וכיעור על המסך של "טיפול זוגי" - והאבסורד הוא שאלה הזוגות האופטימיים, אלה שחושבים שאולי עוד יש מה להציל, ששווה להילחם, שמוכנים לבוא ולשפוך את כל החרא (כמה אומץ) בתקווה שהוא בסוף יתנקז לאנשהו והם לא יישארו שם, מתבוססים בסירחון של עצמם.

הלוואי שהייתה איזו ישות על-זכיינית שהיתה יכולה להפיק תוכנית שבה משתתפי "חתונמי" צופים בזוגות של "בטיפולזו": יו וונט זוגיות? יו קאנט הנדל זוגיות! יושבים שם עם העיניים הפעורות ומלאות התקווה שלהם, חושבים שהם רק צריכים למצוא את הבנאדם הנכון בשביל שהכל יסתדר להם. ובכן, לא. כולנו מתחילים שם את הדרך, כמובן. מחפשים אהבה, ושותפות, וניצוצות ומה לא. ואז בחלוף הזמן והחיים ואחרי ככלות הכל והתמונה והחתונה - אנחנו מתחילים משא ומתן עם עצמנו, עם בני הזוג ועם החיים, ואנחנו מבינים שניצוצות זה נייס אבל נסבל? נסבל זה הפרס האמיתי. כי מה לעשות שלא יכול להיות מדהים כל הזמן, גם לא יכול להיות טוב כל הזמן - אנחנו מבינים את זה, אנחנו לא מטומטמים. ולכן אנחנו מתפשרים ומתמקחים (שוב, עם עצמנו בעיקר) ומבקשים רק, אם אפשר שיהיה קצת יותר נעים, או נחמד או נסבל.

האנשים שיושבים על ספת הקטיפה הירוקה הזאת מול המטפלת, ומוציאים מהכיסים שלהם את שברי האגו והאהבה שפעם היו להם בניסיון לראות האם הם עדיין מתחברים לכדי משהו ממשי שיש לו סיכוי לשרוד את החיים האלה - הם גיבורים וגיבורות. הם כבר מצאו את הבנאדם הנכון, והיה להם טוב והיה להם רע. ועכשיו מגיע להם שיהיה נסבל, לעזאזל! שמישהו כבר יעשה שיהיה להם נסבל.