באחד השירים האולטימטיביים של שלמה ארצי, "שדות של אירוסים", הוא שר לנמענת כמה מהמילים היפות ביותר שכתב: "אני אקדח טעון געגועים", הוא שר לה, ותיכף מסכם, בייאוש: "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע". זה דימוי כמעט אלים: הגעגועים נורים, פוצעים, בלתי ניתנים לעצירה, והתחמושת רחוקה מסיום.
השורות האלה עולות שוב ושוב כשצופים בריאיון שערך רוני קובן עם ארצי במסגרת "פגישה", ושודר אמש בכאן 11. ארצי לא מתראיין בטלוויזיה - או בכלל - לעתים קרובות מדי, אם כי אולי השנה זה עשוי להשתנות, ברקע סדרה תיעודית על אודותיו שעתידה לעלות בהמשך השנה בהוט.
זה לא היה ריאיון מסעיר, מפתיע, או חושפני במיוחד. השיחה בין השניים גם לא חידשה יותר מדי מבחינה אינפורמטיבית, או שעלתה ממנה איזו עמדה נוקבת באיזה נושא שבעולם. גם על השירים כמעט ולא דיברו שם. ארצי עצמו, שמילותיו מתפתלות מאליהן גם בתשובות לשאלות ולא רק בשירים, ברר אותן היטב, וחשף עצב עמוק.
היגון זרם החוצה כמו מים. ארצי, גדול זמרי ישראל החיים, נחשף כאדם חרדתי, בודד, מצולק, ש"ממית רגשות" כלשונו, מקטין את עצמו ומתכחש להצלחתו, ושמאחורי המנועים שלו מסתתרים כאבים עצומים, טראומות ילדות וצל כבד של כבשנים מאירופה. אז נכון - זה תמיד היה שם בשירים (אצל ארצי הגברים תמיד רוקדים ובוכים כדי לא ללכת לאיבוד דרך מרפסת זו או אחרת), והפעם עלה על גדותיו. האקדח הטעון ירה.
ארצי כבר נמצא בשלב שבו הוא יכול ליהנות מהאהבה הגדולה של הקהל, ללהג על תהילה, לספק הצהרות גדולות ולהיכנס בכל מי שרק מתחשק. אבל בריאיון הנדיר הזה הוא העדיף להוציא אל האור את הפגיעות שלו ואת המציאות הכואבת על הזמן שחלף ובאנשים שחלפו איתו. לפני 30 ו-40 שנה ארצי הציג אלטרנטיבה למצ'ואיזם הישראלי. זה לא אותו החדר, וזאת לא אותה המדינה, אבל בתוך התרבות הכוחנית והיהירה שפורחת בזמן ובמקום הזה, הכנות הזאת היא כמו אוויר לנשימה.