בסיום הספיישל של אדיר מילר בערוץ קשת 12 אמש, נכנסתי לאחת מהרשתות החברתיות וראיתי שמישהי פרסמה פוסט קצר עם המשפט החד והמדוייק: "מצטערת, אדיר מילר לא מצחיק". נתתי לה לייק, כי אני נותן לייקים לפוסטים שמצחיקים אותי. אני לא מכיר את הבחורה שכתבה את הפוסט, אבל למיטב ידיעתי היא מעולם לא עמדה על במה מול 8,000 איש ששילמו ממיטב כספם כדי לראות אותה לבד על במה. ראוי להדגיש שהיא לא כתבה "אדיר מילר לא מצחיק אותי", דבר לגיטימי ומקובל, אלא הכריזה בבוטות "אדיר מילר לא מצחיק" - כאילו חקרה את הסוגיה במחקר אמפירי מבוסס תצפיות ועימתה את התוצאות מול ביקורת עמיתים אובייקטיבית.
מעטים הדברים המיותרים יותר מאשר ויכוח על איכות של הומור. על טעם ועל ריח, תסביר לנו כל סייעת בגן עירייה, אין על מה להתווכח. אלא שלהבדיל מהרבה ענפי אמנות בהם יש גמישות של טעם נרכש, בסטנדאפ יחידת ההערכה פשוטה ופרימיטיבית כמעט: האם האמן על הבמה גורם לקהל לצחוק או לא? אפשר לדבר על הומור גבוה והומור נמוך, על בדיחות שעבר זמנן ועל עייפות החומר היצירתית - אבל בסופו של דבר, במקום בו זה חשוב, אדיר מילר מתקבע בתודעה כגדול מצחיקני הארץ מהסיבה הכי פשוטה שיש: אין עוד ישראלי שגרם לכל כך הרבה ישראלים לצחוק בעשור האחרון. תאהבו אותו או תשנאו אותו, להגיד עליו שהוא "לא מצחיק" זו אמירה מצחיקה למדי.
ברמה האישית, יש לי פינה חמה לאדיר מילר כמו לכל הקומיקאים הישראליים עליהם גדלתי. כחייל ראיתי את גרייניק ואלתרמן, אלי ומריאנו, אסי וגורי, עלילות משה, רועי לוי ועוד רבים. אלא שכבר אז אדיר מילר הציג משהו שונה על הבמה, וזה היה ברור גם בזמן אמת. זכורה לי עד היום הופעה מדהימה שלו יחד עם שרית סול ורועי בר-נתן באולם רוזין הצנוע בצפון תל אביב, כשכבר אז לצד מערכונים קורעים מצחוק מילר "בזבז" זמן רב מהמופע על אלתורים מול הקהל. זה לא שלא ראינו את זה קודם (זכורה לי תקרית משעשעת בה נאור ציון צחק עליי באיזה מופע), אבל היה משהו מרשים בכישרון האלתור של מילר שגרם לו לבלוט גם בתוך דור מאוד מוכשר של קומיקאים צעירים ורעבים.
הוא הנחה תכניות אירוח, השתתף בסדרות דרמטיות, עשה תיאטרון, כיכב בקולנוע ואפילו זכה בפרס אופיר על תפקידו המבריק ב"פעם הייתי" של אבי נשר. ועדיין, הפורטה שלו היא לעלות על במה ופשוט להצחיק. לא שלהצחיק זה משהו פשוט, להפך. 25 שנים שהוא עושה את זה, ונראה שיותר מהגאווה על הזכייה בפרס האמי הבינלאומי על "רמזור", מילר עובד עדיין ב-120% תפוקה במטרה להשיג את הדבר היחיד שמשנה לו: להיות ה-GOAT של עולם הסטנדאפ הישראלי.
יצויין מראש שהוא עדיין לא שם. למעשה, בעיני מבקר זה הוא אפילו לא הסטנדאפיסט הפעיל הכי טוב בישראל היום. המופע של אודי כגן בנוי טוב יותר, ומוכיח שאפשר לעשות מופע חושף קרביים ועדיין לגרום לקהל לגעות בצחוק בהיסטריה; שחר חסון מצליח לשלב את כל היתרונות של מילר - כולל אלתורים ותקשורת עם הקהל - בגישה רעננה ופחות טכנית. אפילו בנישה השנואה עליי אישית של בדיחות "אשתי", מילר עדיין לא מגיע לקרסוליו של ישראל קטורזה. אם כבר, אז כבר.
אלא שחצי יובל של עבודה על הסט שלו הביאה את מילר לרמה משל עצמו במיינסטרים הישראלי. מין שילוב של גל גדות, מכבי תל אביב, שלמה ארצי ודני קושמרו. הכי ישראלי שיש. הכי שנוא וגם הכי אהוב. 8,000 איש בהיכל הספורט ביד אליהו וספיישל בשני חלקים בפריים טיים של ערוץ הטלוויזיה הגדול בישראל זה הישג אישי אדיר בשביל מילר, ולא פחות חשוב - זה אוויר לנשימה לצופי הטלוויזיה שהפכו לשבויים של טלוויזיה מסחרית גרועה. לא חייבים לצחוק ממילר, אבל גם ההייטרים צריכים להסכים שעדיפה הופעת סטנדאפ על עוד תכנית בישול או ריאליטי.
ההומור של אדיר מילר, שלא עודכן בחוקי ה-PC, הוא בו זמנית הדבר הכי מרענן על המסך וגם הכי מיושן. מדהים לראות בשנת 2021 בנאדם שעדיין מבסס חלק גדול מהמופע שלו על הומור עדתי ומגדרי. אלא שצריך להבין שדווקא הבחירה של מילר לא להיכנע לתכתיבי הפוליטיקלי קורקט היא זאת שמזכה אותו באהבת הקהל הרחב. דווקא בגלל זה הוא מושך אליו עדיין את ההמונים, אלה שמבינים שכשהוא צוחק על כך ש"רק ערסים קוראים לי גאון", הוא בעצם צוחק עליהם. הם גם אלה שצוחקים הכי הרבה מהבדיחה.
קצת קשה להאמין שבדיחות על רוסים הן עדיין משהו לגיטימי במאה ה-21, ומצד שני, דימה ואליזבת שישבו במקום הכי יקר באולם כנראה ידעו לאיזו מלכודת הם נכנסים. זה היה רגע מביך לצפייה, אבל זה גם היה קורע מצחוק. לצחוק אין באמת חוקים או גבולות, ודווקא דימה ואליזבת - וגם ויקי הקבלן ודיוגו הברזילאי - מוכיחים שיש להם חוש הומור יותר טוב מכל מי שיגיד שאסור יותר לספר בדיחות כאלה, או בדיחות בכלל. הבחירה לצחוק ולא להיפגע מבדיחה היא משאב טבע נדיר בעולם היום, ומשהו בקסם האינטימי שמילר משרה על הקהל (גם באולם מפלצתי כמו יד אליהו) הופך אותה למובנת מאליה כמעט.
לא חייבים להסכים שאדיר מילר מצחיק, הומור זה עניין מאוד סובייקטיבי. כן צריך להוריד את הכובע בפני יכולת הביצוע הטכנית, שעוזרת למילר לסחוט מהשאלה הפשוטה "מאיפה אתם בארץ?" סשן של אינטרקציות אנושיות שהופכות ללב הפועם של המופע. אם אתם חושבים שזה קל, אדרבא, תעלו על במה ותעשו את זה. העולם תמיד ירוויח מעוד קומיקאים. הבעיה היא שרוב בני האנוש נלחצים מלעשות את זה מול 8 אנשים, ובטח שמול 8,000 איש. אצל אדיר מילר, כך נראה, הציפיות הגבוהות והלחץ רק מחדדים את חושי האלתור. בספיישל הכפול בקשת הוא נראה בטוח יותר, חריף יותר וכן - מצחיק יותר. למעשה, ייתכן כי זה היה המופע הכי מצחיק שלו מזה שנים. ברמות האלה, זו לא בדיחה.