מרד העבדים: פרק סיום העונה השלישית של "יורשים" הוא בית ספר לטלוויזיה

"מוג הייתה עייפה
היא מתה מעייפות
הראש שלה היה מת מעייפות
כפותיה היו מתות מעייפות
אפילו הזנב שלה היה מת מעייפות
מוג חשבה שהיא רוצה לישון לנצח
וכך היה"

איזו דרך לפתוח פרק סיום עונה, שהיה ככל הנראה הגדול ביותר בתולדותיה של "יורשים". כשאימת מותו של קנדל המובס והשבור עדיין מרחפת מסיומו של הפרק השמיני של העונה, מקריא לוגן לאייברסון מתוך "Goodbye, Mog" - הספר האחרון בקורותיה הארוכים של החתולה מוג, גיבורת ספרי הילדים מאת ג'ודית קר.

סיפורה של מוג מתפרש על פני יותר מ-30 שנים ו-16 ספרים, אבל באחרון שבהם היא כלל לא הגיבורה. העייפות הכריעה אותה והיא הולכת לעולמה כבר בתחילתו. משפחתה האבלה ואכולת הגעגועים מקבלת אל ביתה חתלתולה חדשה, מפוחדת ומבולבלת. בחסד אחרון לאהוביה, רוחה של מוג עוזרת לדחוף את החתלתולה לזרועות משפחתה הישנה, ולהעניק להם את הדרך שבעזרתה יוכלו להתגבר ולהחלים.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

המילים הללו כאילו מספרות בתמצית את זעקת נפשו של קנדל. נטוש ועזוב, אפוף חרטות וכישלונות, נדמה שאכן היה שמח לישון סוף סוף לנצח. לפרוש מהמרדף הסיזיפי, מגלגול הסלע של המרד מול אביו במעלה הגבעה - רק כדי לראות אותו מתדרדר שוב כל הדרך למטה פעם אחר פעם. הוא עייף מהמאבקים מול אחיו, מנישואיו הכושלים, מחוסר החיבור לילדיו, מכך שמעולם לא הצליח להתרחק מהצל האדיר של לוגן, אבל גם לא להאפיל עליו. אלא שבאופן פלאי, הטקסט הזה מתאים גם ללוגן. הארי הזקן, האיש שלחם כל חייו, התעייף. זהו רמז מטרים למה שעוד יבוא, לצעד שנדמה היה שלוגן שהכרנו לעולם לא יעשה: ימכור את החברה שהיא מפעל חייו.

אלא שיש בפתיח הזה אפילו מעבר לצמד שיחסיו הם אבני היסוד של הסדרה. אייברסון עצמו הוא דור שני לטראומה של בני ובנות רוי: ילדים שיש להם הכל אבל חסר להם הדבר החשוב מכל. מייחל לאהבת אב שמעולם לא קיבל, הוא בוחר בשיטת פעולה הפוכה לחלוטין לזו של הדור המקורי לטראומה. במקום לבעוט, למרוד ולבזות את ההורה שהרע לו, הוא בורח אל סיפורי ילדים מלאי תום ונחמה. לא לחינם לוגן נוטר לו כל כך. עבורו ספר ללא "אקשן" לא שווה את המאמץ.

בפרק השמיני של העונה, "קיאנטישייר", מתוודה קרוליין ברגע נדיר של כנות מול שיבון שכנראה לא הייתה צריכה ללדת ילדים. "הייתי צריכה לאמץ כלבים", היא עוקצת את בתה ההמומה, שמשיבה, "יכולת לאמץ כלבים", לפני שאמה פוסקת: "לא עם אבא שלך. הוא מעולם לא ראה משהו שאהב, שהוא לא רצה לבעוט בו רק כדי לראות אם הוא בכל זאת יחזור". ואייברסון? הוא לא מעוניין בעימות. הוא לא מעוניין בקרב. "לפעמים הוא עדיין אוהב את זה", מסבירה אחותו את האהבה שלו לספרים לילדים קטנים ממנו, והוא חוזר "לפעמים אני עדיין אוהב את זה". כמו מוז, הוא עדיין מחפש את הנחמה, את האור. כל כך יוצא דופן למי שגדל בערוגה הרקובה של משפחת רוי.

ה"קליפהנגר" של הפרק הקודם לא באמת היה דרמטי. מעבר להופעות המצולמות של קנדל בטריילרים השונים ששחררה HBO, הסדרה לא יכולה באמת להתקיים בלעדיו. אף שאינו משתווה לאביו כמובן, אין באף אחת מהדמויות האחרות את המטען העמוק, האמביציה והנכונות ליפול ולקום בכל פעם מחדש, כמו לאח הבכור שהוא לא קונור. ובסצנה הראשונה הזו, שבה הוא שוב נראה בשיא עלבונו, ליצן החצר של המשפחה, הוא משחרר פרט מידע שעוד עלול להפוך לקריטי בעתיד. הוא נפגש עם עורכי דין חדשים ושוקל להעלות לאינסטגרם שלו את התכתבויותיו המלאות מחמש השנים האחרונות.

אבל זו דאגה לעונה אחרת. בעונה הזו ובפרק הזה, מפציע דווקא מטסון עם המשל שיחזה את העתיד לבוא. ברומא העתיקה, כך על פי מה שסיפר לו מארק צוקרברג (אפרופו רשעים), שקלו האדונים להעניק לעבדים תלבושת אחידה שתאפשר לזהות אותם בקלות. הם החליטו לזנוח את התוכנית כשהבינו שבדרך הזו יגלו העבדים את כוחם המספרי המשותף, ויעלו על האדונים. ומה הוא המשל הזה, אם לא הסיפור של ילדי משפחת רוי: השלישייה שמעולם לא הסכימה לאחד כוחות, תמיד אוחזת זה בגרונה של זו ובגרונו של זה, מסרבת להבין שכוחה דווקא באחדותה. על איך זה ייגמר עוד נרחיב, אבל זו עוד עדות ליכולת המרשימה והחכמה של "יורשים" לשלב מיתולוגיה, משלים ומחוות ליצירות תרבות, באופן שמשחק עם הראש של כולנו.

עד שהילדים יבינו את מה שהבין כבר מזמן, לוגן נכנס אל הזירה של מטסון כשהוא יודע שהקרב ייגמר בהפסד. "אני יודע לנצח בכל קרב מול מתאגרף", הוא מתפאר בפרק השמיני, "אבל אני לא יודע איך לנצח ליצן". כבר בישיבה ההיא הוא מבין שמאזן הכוחות אינו נוטה לטובתו, אבל בניגוד לילדיו הוא מוצא במטסון יריב ראוי. חילופי המהלומות המילוליות שלהם מבהירים לו שהוא פגש באדם כמוהו: קר, מטיח אמת בפרצוף ומכיר היטב את כוחו. הפניית מבט קצרה ממנו מספיקה ללוגן כדי להוציא את רומן (ואותנו) מהתמונה. על פניו, הוא סירב לעסקה שבה יהפוך לראשונה לנאכל במקום לאוכל, אבל בפועל הוא נותר בזירה.

מהרגע הזה והלאה, "יורשים" נוקטת בצעד יוצא דופן שנוגד את כל מה שלמדנו להכיר ממנה. היא מדירה אותנו לחלוטין מחדר ההחלטות. המקום שבו הסדרה ליהטטה, תיחמנה ובחשה מזה שלוש עונות, עם תנועות מצלמה מבולבלות במכוון כדי לעקוב אחרי הטוויסטים והפיתולים הבלתי צפויים - נותר כחידה עבורנו כמו עבור רוב הדמויות האחרות. באחת הסצנות זה ממש סילוק תרתי משמע, כשהמצלמה (שמייצגת אותנו) מנופנפת מעל לוגן שנמצא במהלך שיחת טלפון חשאית תורנית, פונה מתוך החדר ומתקרבת ליציאה. בכך "יורשים" מרוויחה פעמיים: היא משאירה אותנו במתח גדול כמובן, אבל מאפשרת לנו לראשונה להיכנס לנעלי הדמויות שמחוץ לחדרים הסגורים. אלו שמחפשות אחר רסיסי מידע, רודפות אחרי דמויות שמשוחחות בטלפון, מעלות תהיות בלתי מבוססות ומריצות תסריטי אימה. למשך פרק אחד היינו כולנו טום וומבסגנס - עד לרגע שלא.

מכל הצמדים שהביאה לנו "יורשים", אין יציב ויעיל כמו טום וגרג. מכאן גם מגיעות לרוב הפנינים השנונות והמענגות ביותר בסדרה שמאוד מוצלחת בהן באופן כללי. "אם תתחתן איתה תהיה מרחק תאונת מטוס מלהיות המלך הכי מוזר באירופה", עוקץ טום בגאוניות את הרומן ההולך ונבנה של הדודן הנעבעך עם הרוזנת הנאה. "תיכנס לשם גרג, אם רומן יתחתן איתה הוא יפלוש לצרפת". מעבר למשחק המופלא של מת'יו מקפדיין וניקולס בראון, יש כל כך הרבה מן המשותף ביניהם. אף שטום לא יודה בכך, הוא אאוטסיידר זניח בדיוק כמו גרג. הוא אמנם ידע לפלס דרך בצורה פחות מגושמת מגרג אל תפקידים בינוניים בווייסטאר-רויקו, אבל היה ונשאר סוגר הפינות. האיש שאוסף את הצרכים של כולם. ובעוד גרג היה קורבן מושלם עבור טום, שלא יכול היה להתעלל באף אחד מלבדו, הוא גם היחיד שנחלץ לעזרתו - ולהפך.

רגע לפני שטום מבצע את המהלך שלו, זהו גרג שצומח מברווזון לברבור. רוקד תרתי משמע על שתי חתונות, בין קומפרי לרוזנת, הוא נראה לראשונה בעיני טום באור שונה. לא עוד לוח המטרה שלו, לא האידיוט השימושי, אלא מי שיכול להפוך לשותף האמת היחיד שלו. דרך החתחתים שעבר טום עם שיב עוברת לכל אורך הסדרה, שוב ושוב, פעם אחר פעם. רק בתחילת הפרק היא לא מצליחה לעצור בעצמה, ועוקצת אותו אפילו על ראיון בפורבס שחוגג את הצלחתו באיי טי אן. ב"קיאנטישייר" הפורפליי בין השניים מוציא אל אוויר העולם את מה שכולנו ידענו, אבל נשמר בגדר אמת מעורפלת. "אתה לא טוב מספיק בשבילי", היא קובעת, "אני גדולה עליך בכמה מידות. בגלל זה אתה רוצה אותי, בגלל זה אתה אוהב אותי. אפילו שאני לא אוהבת אותך. אבל אתה רוצה אותי בכל זאת".

ואכן, טום נותר נאמן, נותר אוהב לכל אורך הדרך. גם כששיב תמכה בפניו בהשלכתו לכלבים כדי להציל את החברה, גם כשהתעלמה כשרעד מולה וראה לנגד עיניו את החיים הצפויים לו בכלא. ודווקא כשנראה היה שלא ישתנה עוד לעולם, שימשיך לספוג ולספוג כי זהו גורלו, משהו נשבר בו. בפעם האחת יותר מדי, שוב האישה שהוא אוהב התייחסה אליו באגביות מחרידה. מתפארת במזימה להדיח את לוגן ובכוח שהיא צפויה להחזיק בידיה, תוך חוסר עניין מוחלט בהשלכות של המהלך על בן זוגה. הוא כרגיל היה כלי שולי בשרשרת, החותמת של איי טי אן על "הנסיבות הרפואיות" שבגללן ייאלץ לוגן לפנות את מקומו.

"אתה רוצה לבוא איתי? ספורוס?", שואל טום את גרג. זוהי עוד אחת מהמעלות הגדולות של הדמות הזו, השליטה והרפרורים הבלתי פוסקים לדמויות היסטוריות. ספורוס היה עבד נאה וצעיר שהקיסר נירון סירס ונישא לו, משום שטען שמראהו החיצוני מזכיר את אשתו המנוחה, פופיאה. ספורוס ליווה את הקיסר בהופעות פומביות, כשהוא לובש את השמלה המסורתית של נשות הקיסר. גרג הוא עכשיו התחליף לשיב, הדבר הכי קרוב לשותפות שאינה האידיאל המקורי. "אתה רוצה לעשות עסקה עם השטן?", הוא שואל, לפני שהאיש הכי תמים ב"יורשים" משיב, "מה אני אעשה עם נשמה ממילא? נשמות הן משעממות". העבדים קמו על האדונים, והם אפילו לא היו זקוקים לגלימה.

במשך עונה שלמה חיזר קנדל אחרי אחיו ואחותו, מקווה פעם אחר פעם שיחברו אליו במקום להילחם בו. בתחילת העונה זה כמעט עבד, נדמה ששיב כבר השתכנעה במהלך השיחה בין השלושה בחדר הילדים, בביתה של ראבה. אלא שאז הפחד של רומן מלוגן שוב שבר את הכלים. מאז היו המכתב של שיב וההשפלה שהעביר רומן את קנדל ביום ההולדת שלו. אל הפרק הזה הגיע קנדל בתור הגרסה שבני משפחת רוי בזים לה יותר מכל: חלשה ושברירית.

והנה, דווקא שם. ברגע שבו אחיהם הוא שבר כללי של ממש, לפתע מוצאים בעצמם שיב ורומן את שאריות האנושיות והחמלה שנשארו בהם. אלו לא רק העקיצות הידידותיות של רומן כלפי הרג המלצר, הליטופים בראש או המבטים מלאי הדאגה הכנה של שיב, זאת בעיקר התחושה שגבול נחצה אפילו במשפחת רוי. כל עוד משחקי הכוחות נמשכו, לא היו כללים - אבל מרגע שקנדל החליט לא לשחק יותר, התגלה ניצוץ של שיתוף פעולה.

התרגלנו לחשוב על לוגן כגאון, כמאסטרמיינד, כמי שרואה שלושה צעדים קדימה לפני כולם. אבל האמת היא שבכל אחת מהפעמים שבהן נחלץ מציפורני ילדיו, זה קרה בזכות צירופי מקרים, הצטברות אירועים אקראית שהובילה במקרה לתוצאה הרצויה לו: הכישלון של קן להגיע לישיבת הדירקטוריון בעונה הראשונה, שאיפשרה לו לתמרן את הצבעת ההדחה שכבר הייתה בכיס; התאונה של קנדל שחיסלה את הדיל שכבר היה סגור עם סטואי וסנדי פרנס; האימה של רומן שמנעה מהם להתאחד כבר מוקדם העונה כשנפגשו בחשאי; וכעת היוהרה של שיב, שהביאה את טום לחשוף בפני לוגן את מה שילדיו מתכננים לעולל לו. כוחו הגדול היה ביכולת להפריד ולמשול שוב ושוב, לתדלק את התשוקות והפחדים והקנאה שבין ילדיו.

כשהם עדיין אופטימיים ומלוכדים, קנדל שוב הופך לעוף חול. מתוך השיברון והאפסיות, הוא קם לתחייה על רקע ההזדמנות המי יודע כמה לנצח סוף סוף את אביו. שוב הוא מזהה חולשה בשריון, הרוב המיוחס שיאפשר לאחים לחסום את העברת השליטה בחברה. וכעת, כשרומן סוף סוף נפרד מהפנטזיה להיות הנבחר, הם יוצאים "לקחת את מוסוליני אל בית החולים ולהשתלט על תחנת הרדיו".

הריקוד של לוגן עם ילדיו הוא עוד הוכחה לאהבה שבכל זאת שוררת מתחת לתועפות הציניות של "יורשים". מיואש מקנדל ושיב, הוא תולה את מאמצי ההפרד ומשול שלו ברומן. מקווה שיוכיח לו שלכל הפחות, על אף כל האכזבות, הוא לא יהיה חלק ממרד נגדו. כשרומן עומד על שלו, מגיע הרגע להוציא את הפגיון. "זה צריך לקרות עכשיו, אני מרגיש את זה בעצמות", הוא פוסק בפני שיב לפני שהוא מודה, "בסופו של דבר, זה כל מה שיש לי".

הדיאלוג המושלם שהתנהל ב"קיאנטישייר" בין לוגן לקנדל התחיל את הדיבור על טוב, רע ואהבה. בטוח בצדקתו ובטוהר המידות שלו, הטיח קנדל באביו שהוא רשע, רק כדי שיזכיר לו כמה פעמים נחלץ לעזרתו במשך חייו. וכאן, כשרומן מתחנן בשם האהבה שלא ימכור את השליטה בחברה, הוא מזכיר "פרצתם לכאן עם אקדחים שלופים, גיליתם שהם אקדחי צעצוע, ואתה מדבר על אהבה?". זו השתלשלות אירועים חכמה ומרתקת, שצובעת את כל הדינמיקה במשפחה בצבעים אחרים. לוגן הוא לא הרשע כפי שילדיו אינם התמימים, זהו רק הסיפור שהם מספרים לעצמם שמבדיל ביניהם. ובסופו של דבר, כולם רוצים את מה שלוגן יודע לעשות טוב מכולם: לנצח.

כל כך הרבה אנרגיה משקיעים רומן ושיב בניסיון לוודא שאמם מתחתנת עם הסכם ממון, שיגן עליהם מפני השתלטות עוינת על אחזקותיה בחברה. זהו למעשה זרע הפורענות. לוגן הוא הסימפטום של דמות ילדיו, קרוליין היא המחלה. מי שוויתרה על ילדיה בגיל צעיר והייתה נוכחת נפקדת בחייהם, מוסרת אותם שוב עבור הדירה שבה חשק בן זוגה הנכלולי החדש. ההלם על פניהם הוא לא רק מהבגידה, אלא מהתזכורת כמה נמוך הם נמצאים בסולם העדיפויות שלה. מי שהייתה מעדיפה לגדל כלבים מילדים, לא תצא להיאבק למענם במתאגרף מיומן.

וכשהכל תם ונשלם, נושאת שיב מבט ומגלה לראשונה את טום שמעולם לא האמינה שיכול להתקיים. מי שמסוגל ללטף ביד אחת ולדקור באחרת, לדאוג לעצמו על חשבון אחרים, בדיוק כפי שהייתה עושה לו אם רק הייתה לה ההזדמנות. מעניין אם עכשיו, בסתר הלב, היא מרגישה סוף סוף שהיא אוהבת אותו.

זה היה סיום מושלם לשלושה פרקים יוצאי דופן, שגאלו עונה שנדמה היה שמסתבכת בתוך עצמה. היא עדיין הייתה מבריקה, יפהפייה ומבדרת, אבל במשך תקופה לא מעטה היה נדמה ש"יורשים" מאוהבת מדי בלימבו הזה של משיכות החבל בתוך משפחת רוי, מבלי שאף אחד מנצח באמת. כעת לראשונה ישנם מפסידים ברורים ומנצח גדול. היוצרות סוף סוף התהפכו. "וויסטאר-רויקו", החברה המשפחתית שהחזיקה את קרעי היחסים בין האנשים השבורים של משפחת רוי, אינה עוד. איזה בסיס מדהים לעונה רביעית.