רק כשלושה חודשים עברו מאז ש"הנוקמים: סוף המשחק" עלה לאקרנים, ועד כמה שהיה קשה להכיל רגשית את כל הדרמות שבו, החיים חייבים להמשיך - ומהר. וכך, כבר אתמול (שלישי) הגיע לאולמות "ספיידרמן: רחוק מהבית", סרט נוסף ביקום המורחב של מארוול, המסיים פרק בחייה. זאת, רגע לפני שיגיע עשור חדש, עם כל השינויים והאתגרים שהוא יציב בפני האולפן ותעשיית הקולנוע בכלל.
הסרט ממשיך את אירועי הפרק הקודם, "ספיידרמן: השיבה הביתה", וכמובן גם את מה שהתרחש ב"הנוקמים: סוף המשחק". כלומר, אחרי שחצי מאוכלוסיית העולם נמחקה ואז חזרה הודות להקרבה של כמה גיבורי-על: אירוע מלא פאתוס, שהתסריט כאן שובר אותו באמצעות התייחסות משועשעת ומלאת אירוניה, כאילו שצפינו במערכון על מארוול ולא בתוצר שנעשה בידיה. כפיים!
קשה לפרט מה מתרחש בסרט עתיר התפניות בלי לעשות ספוילרים לו עצמו וגם לאירועים בסופו של "הנוקמים: סוף המשחק" שרלוונטיים לגביו. לכן, נאמר רק כי פיטר פארקר, הנער שנבחר בידי טוני סטארק להמשיך את דרכו, נדרש להתמודד כאן עם שני אתגרים, שלא ברור מה מהם יותר מסובך.
קודם כל, להציל את העולם. לשם כך, יהיה עליו להילחם בכוחות מסתוריים העולים מן היבשה, האוויר והים ועושים שמות במקסיקו ואז באירופה. הוא חש שהמשימה גדולה על כתפיו, ולכן שמח שלעזרתו נרתם אשף תחבולות עתיר כוחות בשם מיסטריו, אותו משחק לא אחר מאשר ג'ייק ג'ילנהול, מי שעל פניו אמור לככב בלהיטים מסוג זה ולא לגלם את העוזר של הגיבור. אז האם כוונות החבר החדש של ספיידרמן אכן תמימות וטהורות כפי שנראה בתחילה? לא נגלה כמובן, אך נזכיר רק אחד החוקים ההוליוודיים הנושנים ביותר: ככל שהכוכב המגלם את אחת מדמויות המשנה גדול יותר, כך גם הטוויסט הקשור בו.
כך או כך, יותר מאשר להושיע את היקום, ספיידרמן רוצה פשוט להיות נער רגיל, ולעשות את מה שכולם עושים בגיל הזה - אוהבים לראשונה. בשעה שתיכונים ישראלים יוצאים לטיול באושוויץ, הכיתה שלו מתפנקת בטיול לוונציה ופראג, והוא מבקש לנצל זאת כדי לכבוש את לבה של חברתו לספסל הלימודים אם.ג'יי, שבה הוא מאוהב זה מכבר. הצרה היא שיש לה עוד מחזרים, ובכל פעם שפיטר כבר מצליח להתקרב אליה, מגיע הטלפון מניק פיורי, הבוס של "הנוקמים" בגילומו של סמואל ל.ג'קסון, הדורש ממנו להתייצב ולמלא את חובותיו.
את "ספיידרמן: רחוק מהבית", כמו הפרק הקודם, ביים ג'ון וואטס, והוא נשען למעשה על שלוש רגליים. קודם כל, מדובר בקומדיית נעורים לכל דבר, מעין גלגול מודרני של סרטי ג'ון יוז משנות השמונים. מן הבחינה הזו, הסרט מוצלח - אפילו מושלם. הסיבה העיקרית לכך היא הליהוק המבריק של טום הולנד לתפקיד פיטר פארקר/איש העכביש, שאותו הוא מגלם באופן כובש, מקסים ומעורר הזדהות.
אם ת'ור הוא הכריסטיאנו רונאלדו של מארוול, ספיידרמן בגילומו של הולנד הוא המסי: בחור נמוך קומה (באופן חריג להוליווד, אפילו נמוך יותר מיקירת לבו), בלי ריבועים בחזה או נתונים פיזיים מרשימים במיוחד, שבכל זאת מצליח לעשות נסים ונפלאות. כלומר: מודל מעורר השראה שכולם יכולים להזדהות איתו, גם אם הם ילדים קטנים, או ילדים גדולים אבל פשוט לא גבוהים ולא שריריים.
את אמ.ג'יי מגלמת זנדאיה, וכפי שהיא מוכיחה כעת גם בסדרה "אופוריה", מדובר באחד הכישרונות הכי עולים, מבטיחים ולוהטים בהוליווד. אין מספיק ממנה בסרט, אבל כל שנייה שלה על המסך משדרגת את התוצאה. נוסף לכך, הכימיה בינה להולנד מצוינת ושניהם לא מתקשים לטוות את קורי העכביש שירימו את "ספיידרמן: הרחק מהבית" לשמים.
הכיתה שאליה משתייכים שני הדמויות מציגה את אחת החבורות הכי מגוונות אתניות שנראו אי פעם בהוליווד, וגם גלריה נעימה ומשעשעת ביותר של טיפוסים, בהם המורה שכמובן מתגלה כדמות הכי לא אחראית בסביבה, דושבאג המנסה להתנכל לפארקר ובשל כך כמעט מומת בידי מל"ט, זוג דביק במיוחד ואחרים.
בצד זאת, בשלב מוקדם מתברר כי המלחמה האמיתית של ספיידרמן היא במי שמפיצים פייק ניוז כדי לזרוע פרנויה בציבור ולנצל אותה לטובתם האישית. כלומר, מדובר בתגובה קולנועית לעידן החדשות האלטרנטיביות בו אנו חיים, ועד כמה שזכור לי, עוד לא היה להיט הוליוודי שהתמודד עם הסוגיה בצורה כה מובהקת מאז עלייתו של טראמפ לשלטון. האלגוריה כאן שנונה, רלוונטית ורוב הזמן גם מעודנת, עד שהמשל כבר נהיה ברור וישיר מדי במערכה האחרונה, בה הסרט לא מהסס לחבוט בנו בכפית.
ומעל הכל, כמובן, "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא פנטזיית פעולה שממשיכה את השושלת של מארוול וגם בונה את ההמשך שלה. החיבור שלה לתוצרים הקודמים חכם וערמומי, והשימוש באפקטים מיוחדים ובאלמנטים של מציאות מדומה מרשים ומרהיב. עם זאת, המתח מאבד גובה עם הזמן וסצינות האקשן המכריעות מתקשות לסחוף. גם מפני שכנהוג בז'אנר לאחרונה, האויבים לא כל כך מאיימים, וגם בגלל שהסרט כה משועשע ומחויך עד שקשה לקחת את הדרמה בו יותר מדי ברצינות. וכך, בדיוק כמו ב"קפטן מארוול", הרגע הכי דרמטי מגיע דווקא בסצינת פוסט-הקרדיטים הראשונה.
אז אף שהסרט דועך מעט במערכה האחרונה שלו, הסצינה הזו מאפשרת לו להגיש סיומת מוחצת ולהותיר טעם טוב בפה. בכלל, למרות חסרונותיו, "ספיידרמן: רחוק מהבית" הוא להיט כיפי ותוסס, עשוי היטב, ועתיר קסם, הורמונים ורומנטיקה. טום הולנד וזנדיה, כמו גם הבמאי ג'ון ווטס, הם נכסים של ממש, כך שאפשר כבר להמר: אף שהעשור הבא לוט בערפל בכל הקשור למארוול ולהוליווד בכלל, אין כמעט ספק שאיש העכביש יהיה חלק משמעותי ממנו.
