בעתיד, כנראה, כל אחד יזכה ל-15 שניות שבו צועקים אליו מכל עבר "מי זה? מי זה?". ואז יגלו, ואז ישכחו, ויעברו לצעוק אל הדמות המסתורית הבאה, ואז לזו שאחריה.
גמר "הזמר במסכה" (קשת 12) סיפק שלוש הזדמנויות כאלה, רצופות פרסומות, מילים ריקות, ולבסוף פתרונות. המשחק הסתיים. מדהים כמה לא היה במשדר הזה שום דבר אחר, שום ערך מוסף, שום רגע משמעותי, שום כלום, טלוויזיונית או אנושית. מה שמכונה משום מה "הגמר הגדול" נראה בדיוק כמו כל תכנית אחרת ברצף הזה. הדבר היחיד שהזכיר גמר אמש בתכנית הייתה ההכרזה על פרסומת הגמר - והנה כל התורה על רגל אחת. אולי הגיע הזמן להכריז על מותו של "הגמר הגדול", אם זה מה שאחת התכניות הנצפות בטלוויזיה מציעה בסוף דרכה.
למשתתפיה, הזמר במסכה מציעה עסקה: התבזות תמורת חשיפה. כואב הלב על שי גבסו, אמן מוכשר באמת, שנדרש להיכנס לתחפושת של קוף בשביל שאנשים ייזכרו עד כמה יש לו מה לתת. עוז זהבי, שיש לו קריירה אמיתית, לא באמת היה צריך את השטות הזאת, ועל שפיטה, אקט תמוה שמשום מה קשת מתעקשת להשאיר בתודעה שוב ושוב וספק אם הוא קיים בלעדיה, אין כבר מה לומר.
אולי זה העניין: מה כבר יש לומר על האירוע המטופש הזה? כן, אפשר להצביע שוב ושוב על המילים הסתמיות שנשפכו על ביצועים שלא נזכור; על חוסר התוחלת והטעם שבפורמט, שמבוסס על ניחושים אך אין להם בעצם שום השפעה עליו; על משחק הרמזים העמומים שאי אפשר להקיש מהם דבר; על שביעות הרצון העצמית שבכל ההתרחשות הזאת. כן, אפשר להצביע על כך - אבל זה כמעט מובן מאליו. גם למלך ברור שהוא עירום - כלומר, מלבד המסכה - אבל נדמה שלאיש לא אכפת.
אם יש מילה אחת שמזדקרת בכל זאת כדי לתאר את סיום הסאגה הזאת היא ריקנות. אז הנה, גילינו מי מסתתר מאחורי המסכה. צעקנו "מי זה? מי זה?", והגיע פתרון. ועכשיו מה? מה יישאר לצופים מכל זה?
אני אישאר עם רגע אחד. זה הרגע שבו הסתבר שהמשנה לשעבר למנכ"ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, נחשף כאפון. זה אולי רגע השנה בטלוויזיה הישראלית, אולי רגע העשור - זיקוק של האופן שבו הטלוויזיה המסחרית בולעת לתוכה הכל, מערבלת מומחים עם ליצנים, רצינות תהומית עם אינפנטיליות רדיקלית, חדשות עם בידור, סכנת חיים עם מחול חסר משמעות, מסכות קורונה עם מסכה של אפון - והופכת את כולם לחומר גלם לשעשוע הניהיליסטי הבא.