בתוך טירוף הפקקים ושאון הכריסמס, הסתתר בנצרת מופע מוזיקלי יוצא דופן

בנצרת ניסו לגשר בפער בין יהודים לערבים באמצעות מוזיקה בפסטיבל עם אווירת כריסמס שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל רק בקומדיות רומנטיות. לא צריך להיות דתי בשביל להרגיש את הקדושה באוויר

20/12/2021
בונים גשר של שלום באמצעות מוזיקה. תזמורת הגליל הקאמרית בניצוחו של סלים עבוד אשקר(צילום: יואל לוי)

בספרו החתרני "הבשורה על פי ישו", מתאר הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו את נצרת כ"ישוב קטן בגליל, מקום שמועטה בו הברכה והאנשים בו מעטים". זוכה פרס הנובל היטיב לתאר את נצרת ככפר יהודי עתיק, כפי שדמיין אותה בימי בית שני - אך האמת היא שגם אם גדלה והתפתחה מאז, והפכה לסיוט תעבורתי, נצרת ממשיכה לשמר את האינטימיות האנושית שבה בכמה חללים נסתרים מן ההמון.

זו השנה השלישית שהעיר מארחת את הפסטיבל הליטורגי, פרי עמלו של נביל עבוד אשקר, מנהל עמותת פוליפוני לחינוך. דווקא השנה, אחרי המאורעות המצלקים של "שומר החומות", העשייה של העמותה שבאה לחבר בין החברה הערבית ליהודית באמצעים תרבותיים, הופכת לקריטית כל כך. החלום הגדול הוא להנכיח את התרבות הערבית כחלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית. החלום הקטן, המיידי, הוא לעבור את הפסטיבל בשלום ובהצלחה. את החלום הקטן, בינתיים, נביל הגשים בהצלחה.

זה לא מובן מאליו בכלל. נצרת היא עיר עמוסה, שוצפת רועשת - ופקוקה. זה נכון בימי שגרה, וזה נכון כפליים בדצמבר, בזמן שתיירים מגיעים ליהנות מחגיגות חג המולד בעיר (כן, גם בתקופת הקורונה הם הגיעו בהמוניהם). כנסים עסקיים נערכים בעיר, שנצבעת בצבעי אדום-ירוק ומתמלאת באנשים בתחפושות סנטה קלאוס, עצי אשוח וילדים שמחים עם מצנפות מתנופפות. לסניף "המשביר לצרכן" במרכז העיר כמעט אי אפשר להתקרב בגלל הרמקולים הענקיים שמשמיעים שירי כריסמס בלופ אינסופי. לתוך הבליל האנושי החגיגי (והצפוף) הזה קשה להוסיף עוד פסטיבל מוזיקה, אבל זה בדיוק מה שקרה.

עוד בוואלה!

שלחנו את המבקר שלנו לשבע הצגות ילדים בחנוכה. זה נגמר בבכי

לכתבה המלאה
הפסטיבל למוסיקה ליטורגית בנצרת. יואל לוי,
סולני האופרה הישראלית עושים בטהובן. כנסיית "ישו הנער" בנצרת(צילום: יואל לוי)

הקהל, נראה, הגיע בעיקר מחוץ לעיר והשתכן במלונות המפוצצים ממילא. בתפריט: ארבעה קונצרטים שנערכו בשלוש כנסיות שונות. זכיתי לנכוח בשלושה מהם. השיא היה כבר בערב הראשון, עם חגיגת יום הולדת 250 לבטהובן. הערב כלל ביצוע של הסימפוניה הראשונה של המלחין הגאון, בנוסף לאורטוריה "ישו על הר הזיתים". קשה להגיד שמדובר בשני הקטעים הכי פופולריים של בטהובן, לבטח בישראל, אבל הרי זאת כל המטרה.

הביצוע של תזמורת הגליל הקאמרית, בניצוחו של סלים עבוד אשקר היה מוצלח ומדויק, כשכנסיית "ישו הנער" (הסליזיאנית) הופכת לא רק לתפאורה ראויה, אלא לכלי מוזיקלי בפני עצמו. קל לדמיין את הצלילים הסוחפים של הסימפוניה הראשונה - אלה שמתכתבים עם מוצרט והיידן - מבוצעים במאה ה-19 בבורגתיאטר הענק במרכז וינה, אלא שדווקא האינטימיות של חלל הכנסייה המרשימה שמשקיפה על נצרת מלמעלה הופכת את החוויה לעוצמתית יותר.

בכל הנוגע למוזיקה, לא צריך להיות דתי כדי להרגיש בקדושה. זאת בדיוק הייתה ההרגשה בשני הקונצרטים שנערכו בכנסייה האנגליקנית במרכז העיר ביום השני לפסטיבל. בזמן שגשם שוצף שטף את הסמטאות הצרות שמובילות אל הכנסייה, התיישב נביל חייאק על פסנתר וניגן "פניני בארוק וקצת רומנטיקה". היה שם קצת שארל גונו, קצת באך, קצת הנדל, קצת שוברט, קצת מנדלסון. נגיעות וטעימות. מין מסיבת חג מולד קטנה לקהל שלא רגיל בהכרח לחגוג את הכריסמס. השיא נרשם כשלבמה הקטנטנה הצטרפה הסופרן נור דרוויש, וביצעה את "גילי מאוד" מתוך האורטוריה "המשיח" של הנדל.

השכינה נגעה בה. נור דרוויש לצד נביל חייאק בכנסייה האנגליקנית בנצרת(צילום: יואל לוי)

לאוזן היהודית קצת קשה להתרגל לצלילים שאנחנו מכירים בעיקר מקומדיות רומנטיות אמריקאיות ושאר סרטי קולנוע דביקים של "ההם", אבל מי שבאמת יטרח להאזין לאחת מהיצירות הקלאסיות הכי מפורסמות שנכתבו אי פעם בשפה האנגלית, ישים לב שהמילים הן בכלל מהתנ"ך "שלנו". "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים", שרה דרוויש בקול שלה את הקטע מתוך ספר זכריה. האמת, לא צריך להאמין באלוהים בשביל לראות שנגעה בה השכינה.

הכתב היה אורח הפסטיבל בנצרת

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully