שלחנו את המבקר שלנו לשבע הצגות ילדים בחנוכה. זה נגמר בבכי

שבעה מופעי ילדים בחג אחד? נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, אבל בדיוק כפי שפך שמן קטן שאמור היה להספיק ליום אחד האיר למשך שבעה ימים נוספים, כך גם אנחנו הוכחנו שעם מספיק כוח רצון והיכרות על סף האינטימית עם האחיות במתחם בדיקות הקורונה המהירות של מד"א, הכל אפשרי - ואפילו מהנה. אז קבלו סקירה זריזה של המופעים שדגמנו בחנוכה 2021, לפי הסדר שנכחנו בהם.

לפני שלושה שבועות כבר פורסמה כאן באתר הביקורת המלאה שלנו על הפעם ה-40 שהפסטיגל עולה על הבמות בישראל, אלא שמאז הוא המשיך לעשות כותרות משלל סיבות. נועה קירל חלתה וביטלה, ילדי פנימיות נעלבו ממנו והתסריט שונה, ולבסוף הגיעה כתבת המגזין הכמעט קבועה על כך ש"זה לא מה שהיה פעם", שהמסרים בעייתיים בחלקם והמרצ'נדייז יקר מדי. הכל נכון, אלא שדווקא אחרי צפייה בעוד שישה מופעי ילדים, מתחדד יותר כמה הפסטיגל הוא מוצר מלוטש וחגיגי, שמציב סטנדרט אחר - הן מבחינת הכישרון והן מבחינת התוכן. החגיגה הוויזואלית, לצד השירים המקוריים מהפסטיגל (שממשיכים להתנגן גם חודש אחרי אצלנו בספוטיפיי) הופכים את הפסטיגל למופע שלמרות פגמיו הרבים והאובייקטיביים, עדיין ניצב בפסגה ללא מתחרים.

ציון המבקרת בת ה-5: חמישה כוכבים (בנוסף לבקשה להתחפש לאליאנה תדהר בפורים)

בפרסומים של "הרפתקה בג'ונגל" נכתב כי מדובר ב"הפקה מספר 1 של חנוכה 2021 בישראל", שזו הצהרה די גדולה. נסענו לראות את המחזמר באודיטוריום של קיבוץ גבעת ברנר, שהיה מלא עד אפס מקום, ועוד לפני שבדקו לנו את הברקוד של התו הירוק כבר הותקפנו בארבעה דוכני מרצ'נדייז צעקניים. ניתן היה לקנות בהם בובות של כוכבי המופע: הדוד חיים, בובו, קופיקו וחבורת כוח פי ג'יי.

ההצגה עצמה, אותה כתב וביים אודי גוטשלק, נמשכת כשעה וחצי (כולל הפסקה ארוכה ששולחת את הילדים לקנות עוד בובות וספרים של קופיקו) וכוללת סיפור ילדותי במידה, כיאה לז'אנר. זה לא כל כך משנה לקהל היעד, שנקרע מצחוק מכל שטות שפולטים קופיקו, בובו או הדוד חיים. לזכותו של חיים אוסדון, שנמצא על הבמות כבר כ-30 שנה (ומעל עשור בדמות הנוכחית) הוא עדיין מלא בתשוקה לדמות הליצן המבולבל שברא. הכריזמה והחן של "הדוד חיים" מצליחה להחזיק את המופע, שסובל מכמה רגעים מתים, כך למשל קורה כששלוש הבובות הגדולות של כוח פי ג'יי עולות לבמה בלי ממש הצדקה עלילתית ומנופפות לילדים בזמן ששיר הנושא של הסדרה מבוצע ברקע.

המבקרת בת ה-5 שישבה לצדי אמרה שזה היה המופע המצחיק ביותר שראינו בחנוכה, וציינה לטובה דווקא את נגה, אחותו המאמצת של קופיקו, שמגולמת בהצגה על ידי רוז שבת ומביאה לבמה הרבה חן וילדותיות טהורה, במובן הכי חיובי שאפשר.

ציון המבקרת בת ה-5: חמישה כוכבים (כי היו הרבה שירים על חיות והדוד חיים ממש מצחיק)

לקראת ההצגה, קראנו את "לאסי חוזרת הביתה" של אריק נייט. מתברר כי הקלאסיקה הספרותית מ-1940 לא רק עומדת במבחן הזמן, אלא לגמרי עושה חשק לעוד. למזלנו, הגרסה הבימתית שמציגה במדיטק בחולון לגמרי עושה כבוד למקור, ומוסיפה לו טוויסט מודרני מרגש. המחזמר, שמבוים על ידי גמא פריד ונכתב על ידי איתן מושקובסקי (שניהם כתבו את מילות השירים למוסיקה של טל בלכרוביץ'), אמנם מותאם לילדים מגיל 5, אבל הוא לא ילדותי לרגע. למעשה, ההצגה מומלצת לכל חובבי הכלבים מכל הגילאים, או סתם לאנשים עם לב.

הסיפור המקורי מקבל לא מעט שינויים, אבל בבסיסו עדיין עומד הסיפור על הכלבה לאסי, שמדי יום בשעה 16:00 מופיעה מחוץ לשער בית הספר של הילד ג'ו ומלווה אותו הביתה. הנאמנות והאהבה בין לאסי וג'ו הולידה סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע רבים, ונראה שאלה ימשיכו לרתק דורות של ילדים לעד. בגרסה המקומית הוחלט להשמיט את סאם, אביו של ג'ו, ובמקום זאת ג'ו מגודל על ידי אם חד הורית. נוי בן ברית זורחת בתפקיד האמא (ובעוד תפקידים קטנים נוספים) בנוכחות בימתית שהיה קצת מפתיע לראות בהצגת ילדים. גם דמויות "הנבלים" של הרוזן ומשרתו היינס, בגילומם של אסף דגני וזוהר בדש, היו ריאליסטיות וחזקות יותר מאשר המקור. גם ההחלטה להחליף את הנכדה של הרוזן בילד התגלתה כהברקה, כאשר בצל האהבה המשותפת לכלבים נולד ברומאנס אמין ועדין בין שני כוכבי ההצגה, זיו שליט ושיר סייג.

המבקרת בת ה-5 מאוד נהנתה מההצגה, שמציגה סוף מתקתק יותר מאשר בספר המקורי, ואמרה שזה בסדר לבכות מהתרגשות ברגע המפגש בין ג'ו ללאסי בסיום, ואף הושיטה טישו לאביה המתייפח בזמן שאמרה: "זו לא באמת כלבה, זה רובוט".

ציון המבקרת בת ה-5: חמישה כוכבים (בגלל שאין על אהבה בין ילדים לכלבים)

תור ארוך משתרך בכניסה לבית החייל בתל אביב, כאשר הסדרנים הקשוחים מבקשים לסרוק את הברקודים של התו הירוק, ומסרבים לקבל אישורי חיסון או תוצאות של בדיקות PCR. התוצאה היא עומס של אנשים שעומדים באמצע הרחוב בצפיפות, שזה אירוני לאור הסיבה שלשמה בכלל בודקים תו ירוק. האולם, שמותג בשנים האחרונות מחדש כ"תיאטרון תל אביב" הוא עדיין אחד הפחות נוחים בישראל, עם כיסאות שוברי גב ומקום לרגליים שהיה מבייש טיסות לואו-קוסט סובייטיות. הרקע הזה עומד בניגוד גמור לכיף הטהור של "פינוקיו" מבית "תיאטרון ארצי לילדים ונוער" שעולה על הבמה.

הסיפור הקלאסי של קרלו קולודי נברא מחדש דרך עיניהם של דניאל אפרת וגלעד קמחי (שאחראי גם על הבימוי והכוריאוגרפיה) עם מוזיקה מקורית של אמיר לקנר, ורץ כבר שנים על במות ישראל. ההצלחה טמונה במפגש בין האגדה הקלאסית על בובת העץ שרוצה להפוך לילד אמיתי, לבין הבחירה המפתיעה בסגנון הקומדיה דל'ארטה, שמנגיש תיאטרון חי, אינטנסיבי ומלא בעושר ויזואלי לילדים, שלחלקם מדובר במפגש ראשון עם רף כל כך גבוה של אמנות.

ידידיה ויטל, בתפקיד הראשי של פינוקיו, מרגיש מאוד בנוח בתור בובת העץ המפורסמת, ותנועות הגוף "הבובתיות" שלו מוסיפות עוד שכבה של אמינות להצגה. שאר הצוות גם מתעלה לרמה גבוהה מאוד. נראה שאין צורך בכלל להגיד שטוביה צפיר, בתפקיד סבא ג'פטו, נותן תצוגת משחק חלומית. אך הייתה זו דווקא קרן מרום, בתפקיד המספרת (ועוד שלל תפקידים) ששבתה את לבה של המבקרת בת ה-5. קסם אמיתי של תיאטרון.

ציון המבקרת בת ה-5: חמישה כוכבים (בגלל האף של פינוקיו, שמתארך כל פעם שהוא משקר)

ללא ספק האמנותי ביותר מסדרת ההצגות שראינו בחנוכה האחרון. "היפה והחיה" מבית תיאטרון אורנה פורת מציג לצד האגדה המפורסמת מופע תנועה ססגוני (בשיתוף להקת המחול "פרסקו"), עם פסקול מפתיע שכולל לצד מוזיקה מקורית של ליאור רונן גם קלאסיקות ממחזות זמר, מלאונרד ברנשטיין דרך ויואלדי ועד אלן מנקן, ושיר הנושא זוכה האוסקר שלו מהגרסה של דיסני לסיפור.

אודיטוריום קלצ'קין במוזיאון ארץ ישראל, על כיסאותיו השוקעים, נראה קטן מכדי להכיל את המופע המושקע. זו הצגה שמתאימה להיכל תרבות מפואר, או לבית אופרה יוקרתי. הבמה והתפאורה, שכללה קטעי וידאו ארט שמפתיע לראות בהצגת ילדים, הפכה את הסיפור עם המסר הפשוט של "אל תשפטו ספר לפי כריכתו" לשואו מרשים במיוחד. על הבמה בלטה הרקדנית נופר לוינגר (שזכורה לח"מ מהוואלסים הקופצניים ב"העטלף" של שטראוס), אך באופן טבעי זו ההצגה של הנסיך סבסטיאן ובל.

רענן נסים פררה ומשה בן שושן, שעיבדו את הסיפור הקלאסי, בחרו לשים את הדגש דווקא על דמותו של החיה, בשונה מהגרסה המוכרת של דיסני. רועי קקון (גילוי נאות: בעלה של בת דודתי) מציג גרסה עגולה ומורכבת יותר של החיה, והקהל עובר איתו מסע ארוך מדמות של נסיך שחצן ואנוכי ועד ההקרבה האולטימטיבית. בל, בגילומה של יעל דובר שאכן נראית כמו השראה לנסיכת דיסני, מקבלת תפקיד קטן יותר, וכל סיפור הרקע של הדמות נשמט בעיבוד המחודש. אחרי כל זה, המבקרת בת ה-5 הסכימה איתי שאת ההצגה גונב דווקא אבירם אביטן, בתפקיד הגנן ז'רדינייר, שמונע מההצגה להפוך לכבדה ואמנותית מדי, וממלא אותה בהמון הומור וקסם אישי.

ציון המבקרת בת ה-5: חמישה כוכבים (בגלל השמלה הלבנה של בל בסצנת הריקוד)

בריאיון למאיה כהן ב"ישראל היום" אמר טל מוסרי כי ההצגה באה "להכניס את הילדים לחוויה היהודית". ההצהרה המסקרנת והמעט מרתיעה הכניסה אותנו לאוטו (בשבת) כדי לראות את ההצגה שכתב אסף אשתר על בסיס מרד החשמונאים. התוצאה הייתה אינפנטילית כפי שהייתה מבדרת. באופן מפתיע, למרות שההצגה שופעת בכוכבי ילדים - האולם היה נקי ממרצ'נדייז. כך גם המופע עצמו הפתיע עם מוזיקה מקורית טובה, ואפילו משחק מפתיע (מאוד) לטובה של כוכבות הילדים טיילור מלכוב ועמנואל לוי. אף אחת מהן כנראה לא תזכה באוסקר בעתיד, אבל בתוך מסגרת של הצגת ילדים שתיהן נכנסו בקלות לתפקידי "היווניות הרעות" עם הרבה קסם אישי והומור טבעי. מעניין יהיה לראות את שתיהן בתפקידים בוגרים יותר.

ההצגה בבימויו של ירון רוח כוללת כמה קטעים מיסיונריים באופיים, שמציגים בהאדרה הקרבה עצמית למען קידוש השם. באופן אישי, זה צרם לי. לא בטוח שילדים בגיל גן צריכים להיחשף לדילמה שבין להשתחוות לפסל לבין למות. בכלל, ההשטחה הזאת של סיפור המכבים מפספסת את הסימבוליות היפה של חנוכה כקרב בין אור לחושך, והופכת אותו לקרב על הזכות להתפלל בבית המקדש. מצד שני, הקטעים האלה מתאזנים עם עומס של נונסנס טהור שמטשטש את כל העניין הדתי. כך למשל דמותו של אנטיוכוס, בגילומו של כוכב הרשת אוראל צברי, היא מכונת ירייה של בדיחות וחיקויים מרשימים. איך הגיעו אילנה דיין, מרגלית צנעני ואופירה אסייג לארמון המלכות של אנטיוכוס? זה לא באמת משנה, זה כיף לגמרי.

רינת גבאי הבלתי נגמרת נכנסת לנעליה של "יהודית המכבית", תוספת פמיניסטית למשפחתו של מתתיהו, לצד האחים יהודה (טל מוסרי) ושמעון (יהודה בוחבוט). לצד כמה שירים מקוריים, גבאי מובילה את העלילה בקלילות מרשימה. מדהים לראות מישהי שעושה את מה שגבאי עושה על הבמה כל כך הרבה שנים, בכל כך הרבה תשוקה. בת ה-5 נהנתה מכל רגע, אבל הודתה בסיום שהיא לא הבינה למה אי אפשר היה לחיות בשלום עם היוונים החמודים במקום לצאת למלחמה.

ציון המבקרת בת ה-5: חמישה כוכבים (כי בסיום טיילור, טל ורינת הצטלמו איתה)

המופע מבית "מותק של פסטיבל", מין גרסה לקטנטנים של הפסטיגל שרצה במקביל בחנוכה מאז 2008, הציגה השנה רשימת טאלנטים רזה יותר מהרגיל - אך עדיין עם מספיק שמות גדולים בשביל למלא את אולם הדרייב אין בתל אביב. מיקי, יובל המבולבל, מני ממטרה וקוגומלו נתנו כל אחד את הנאמברים המפורסמים שלהם, לשמחת הילדים. לצדם הופיעו עשרות רקדנים ובובות גדולות של פונץ' הכלב (חסרונו של ג'רי ממטרה הורגש), נבי ארנבי, בתיה בת היענה וסוניק הקיפוד (לא ברור כמה הילדים מכירים את הדמות שהתפרסמה במשחקי ארקייד בשנות התשעים).

המופע בבימויו של עומר זימרי מנסה להציג איזה סיפור מקורי, אבל כיאה למופע שמתאים לילדים מגיל 0 (ואכן היו תינוקות בני יומם באולם החם מדי בדרייב אין) העלילה מאוד משנית לריקודים והשירים המוכרים, וזה בסדר. בת ה-5 נהנתה, וגם אחותה בת השנתיים שלשם שינוי הצטרפה אלינו. אם כבר, ניתן היה לחסוך את הניסיון לפנות להורים עם בדיחות על השבט של יובל שם טוב ב"הישרדות" או מעורבותה (המבורכת) של מיקי מוכתר בפרשת הגננת המתעללת כרמל מעודה.

בשורה התחתונה "מותק של משפחה" הוא לא איזו יצירת מופת, אבל כן מדובר בחגיגה עשירה לילדים מגיל מאוד צעיר ובילוי משפחתי שכולל גם מסרים חיוביים על חברות, משפחתיות והתמודדות עם פחדים מתחת לכל בדיחות הקרש.

ציון המבקרת בת השנתיים: חמישה כוכבים (כי בא לי עוד פעם)

השתתפה בהכנת הכתבה: רות וונדי סלונים