כל מי שהיה פעם בארוחת ערב בצרפת מכיר את הסיוט הקבוע: הארוחה לא נגמרת, הפטפוטים לא נפסקים, וכשמגיעים לשלב הקינוח והקפה ורואים באופק חבל הצלה, השיחה האמיתית רק מתחילה.
גיבור "נאום החתונה", קומדיה צרפתית טרייה שעולה לאקרנים בסוף השבוע, מוצא את עצמו בסיוט הזה עם משפחתו, ובעיתוי לא נוח מבחינתו: בדיוק כשהוא מחכה להודעה גורלית מיקירת לבו, שבישרה לו לפני חודש כי הם לוקחים הפסקה. אין לו ראש לשום דבר אחר, אבל כולם מציקים לו ובעיקר גיסו העתידי, שחופר לו עם בקשות שיישא את הנאום בשמו נקרא הסרט. המצלמה לוקחת אותנו למסע לתוך התודעה שלו, שנעה בין טבלת ייאוש פנימית, חלומות על תקשורת עם פרודתו ופנטזיות נקמה בכל מי שמעיק עליו באותו רגע.
את "נאום החתונה" כתב לורן טיראר, במאי צרפתי ותיק ופורה שרבים מסרטיו הקודמים הופצו או הוקרנו בארץ, בהם למשל "מולייר" ו"להתאהב מעל הראש". הקולנוען גם ביקר בארץ בהזדמנויות אלה, אך מטבע הדברים, הפעם הדבר לא התאפשר - והשיחה בינינו התקיימה בזום.
"יש בצרפת מסורת של ארוחות ערב בלתי נגמרות", הוא אומר. "אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל זה מאוד צרפתי. כולנו חווים את זה כילדים וסובלים מאוד, אבל אז אנחנו הופכים מקורבנות לתליינים, ומארגנים ארוחות כאלה בעצמנו. קשה לי מאוד לשבת שלוש שעות מסביב לשולחן, אלא אם זה עם חברים מאוד טובים".
יש לכם גם מסורת של סרטים על אנשים שמפטפטים.
"נכון, כשערכתי את הטריילר הראשון לסרט, אחד השחקנים אמר לי 'אוי לא, תוריד קצת פטפוטים, יחשבו שזה עוד אחד מהסרטים הצרפתיים הקשקשנים האלה".
הסרט מבוסס על ספר של פבריס קארו, שלא יצא בעברית אבל זכה במולדתו לתהודה ולהערכה. "כשאתה מעבד רומן כזה, ברור שכולם יגידו 'הספר היה טוב יותר', אבל בכל זאת האתגר משך אותי", אומר הבמאי. "עניין אותי לעסוק בכאב לב של גבר, כי זה בדרך כלל משהו שלא נוגעים בו בקולנוע, ועניין אותי גם לספר סיפור שכולו מתרחש בתודעה של הגיבור. זה היה אתגר מרתק".
ארוחת ערב מתמשכת זה משהו צרפתי מאוד, אבל יש בסרט גם משהו אמריקאי. ההומור שלו הזכיר לי את "סיינפלד" ויכולתי בקלות לדמיין את ג'ורג' קוסטנזה בסיטואציה הזו.
"אני מסכים שההומור בסרט אמריקאי, אמריקאי-יהודי ליתר דיוק. לא חשבתי דווקא על 'סיינפלד' אלא על וודי אלן. בסופו של דבר, כולנו הילדים של וודי אלן. שאבתי השראה מ'הרומן שלי עם אנני' - גם מהצורה שבה הוא מתאר את התודעה הכאוטית של הגיבור, וגם מאיך שהוא שובר את הקיר הרביעי ומאפשר לגיבור לדבר למצלמה"
"שבירת הקיר הרביעי זה משהו שמאפיין את האמריקאים ואת הבריטים, אבל בצרפת משום מה לא כל כך עושים את זה. אצל השכנים שלנו, זו מסורת ארוכה. כשקווין ספייסי דיבר למצלמה ב'בית הקלפים' כולם התלהבו כאילו שזה דבר חדש, ואמרתי להם 'הלו - עשו את זה הרבה קודם, כבר ב'ריצ'רד השלישי'.
"הצרפתים לא כך יודעים איך לאכול אותי. הקומדיות שלי לא עממיות אבל גם לא שיקיות. בגלל זה התקשורת מתקשה לעכל אותי ובגלל זה היה לי קשה להרים את ההפקה של הסרט הזה".
כרוח הימים, הסרט מתאר כיצד הגיבור דבוק לטלפון הנייד שלו. "היה מאתגר גם למצוא דרך קולנועית להציג את המסך של המכשיר הזה", אומר הבמאי. "אני כל הזמן גוער בילדים שלי שהם בטלפון שלהם יותר מדי, אבל אני בעצמי לא מוריד ממנו את הידיים. אפשר להגיד שזה נורמלי ואפשר להגיד שלא, אבל זה המצב, זה כבר חלק מהחיים שלנו. מה שאני לא מבין זה למה אנשים מקליטים הודעות. אני שומע את הבת שלי מקשיבה להודעה ואז מקליטה הודעה ואני שואל אותה - למה שלא תתקשרי פשוט?".
מתי בפעם האחרונה כתבת נאום?
"אני לא בא מתוך משפחה של אמנים. המשפחה שלי 'נורמלית'. אני האמן במשפחה, אז כל פעם שיש חתונה או הלוויה, מבקשים ממני לכתוב את הנאום. לא מזמן, חבר טוב של אבא שלי מת ולא היה לו כוח לכתוב את הנאום, אז הוא ביקש ממני".