בסוף השבוע עלתה העונה השנייה של "אמילי בפריז", וכצפוי כבשה את טבלאות הצפייה של נטפליקס. מי שכבר הספיקו לצפות בכולה או בחלקה הבחינו בכמה שינויים לעומת העונה הראשונה: כמה דמויות חדשות נוספו, וכמה דמויות ותיקות זכו לנפח משמעותי יותר. הבולטת שבהן היא סילבי, הבוסית הצרפתייה של הגיבורה האמריקאית שמנהלת ביד רמה את חברת השיווק הפריזאית שבה מתמחה הצעירה משיקגו.
בעונה הזו, היא הופכת מדמות משנה לגיבורה לכל דבר, עד כדי כך שבאתר וולצ'ר אף הכריזו כי צריך לקרוא לסדרה "סילבי בפריז" ולא "אמילי בפריז". לא רק שמבחינה מקצועית היא דומיננטית יותר, אלא שאנחנו גם נחשפים לחייה האישיים. כך אנו מגלים שאף כי סילבי אינה ילדונת כמו אמילי, גם היא פעילה עד מאוד מבחינה רומנטית ומינית.
"יש בעיה של גילנות בתרבות הפופולרית, ולכן היה לי חשוב להראות שכן, גם לנשים בגילאי ארבעים-חמישים יש חיים ויש חיי מין", אומרת פיליפין לרואה-בולייה שמגלמת את סילבי, בריאיון לוואלה! תרבות. "אני חושבת שזה נכון גם למדינות אחרות, אבל משום מה הרעיון הזה של נשים שמבלות בין הסדינים גם בגיל הזה נדבק בעיקר לצרפתיות, אני לא יודעת למה".
שינוי נוסף בעונה הזו: חלק ממנה לא מתרחש בעיר האורות, אלא בריביירה, ובאחד מרגעי השיא, סילבי יוצאת מן הים לבושה ביקיני. "קיבלתי את התסריט בעיצומו של הסגר, אחרי שאכלתי הרבה שוקולד ושתיתי הרבה יין, אז קצת הלחיץ אותי לחשוף את הגוף שלי ככה", אמרה על כך השחקנית. "ואז אמרתי לעצמי 'אוקיי, אז מה אם אני כבר לא בת עשרים? זה נורמלי שלמישהי בת חמישים לא יהיה גוף של בת עשרים, הכל בסדר. היה קר מאוד כשצילמנו את זה, ובכל זאת היה לי כיף".
דארן סטאר, שכתב את הסדרה, הוא אמריקאי. כצרפתייה, עד כמה הרשת לעצמך לתקן את מה שהוא כותב?
"את לא מתקנת יוצר כמו דארן סטאר! ובכל מקרה, כל העניין בסדרה הוא שהיא מביאה מבט מבחוץ, וזה מה שמעניין. אם לא היתה את הניגודיות בין התרבויות, היא לא היתה כיפית. לכן, אני מוחמאת לשמוע שאומרים שצריך לקרוא לה 'סילבי בפריז', אבל אם היה רק את הדמות שלי, זה לא היה שווה".
הרבה מבני ובנות עמך התעצבנו על איך שהסדרה מציגה אותם. אני מניח שזה לא הפתיע אותך.
"כמובן שלא, זה היה צפוי. לצרפתים אין חוש הומור. אנחנו לא מסוגלים לקבל את זה שזרים צוחקים עלינו. אגב, כל הצרפתים צופים בסדרה. הם שונאים אותה, אבל הם אוהבים לשנוא אותה, שזה גם מאוד צרפתי".
נוסף לכך, השחקנית השתתפה גם בסרטים אמנותיים יותר, כולל של במאים בעלי שם - למשל "שדים" של אנדז'יי ויידה, על פי דוסטוייבסקי ובכיכובה של איזבל הופר. "כשמצלמים סדרות לנטפליקס, עובדים בקצב מהיר יותר מאשר שהיה בקולנוע, אבל היום הכל מהר יותר, אז כבר התרגלתי. אני גם אוהבת את זה, כי יש תחושה של דחיפות וזה יוצר אנרגיה מעניינת", אומרת השחקנית, בריאיון המתקיים בזום בהשתתפות עוד כמה עיתונאיות מרחבי העולם. "בסופו של דבר, עבודת המשחק דומה, ולא משנה אם זו סדרה לנטפליקס או סרט אמנותי. כל מה שמשתנה זה לוח הזמנים".
יש סרט פחות מוכר שעשית שהיית ממליצה במיוחד למעריצים החדשים שלך?
"כן, סרט בשם 'Camomille' מ-1988. זו היתה דרמה חברתית דלת תקציב. היינו צוות של 12 איש, ואף אחד לא צפה בסרט, אבל הלוואי שמישהו עוד יצפה בו. הסטרימינג תופס תאוצה בצרפת, אבל הצרפתים עוד מוקירים את המסורת של הקולנוע האמנותי ונאחזים בה - וטוב שכך".
מה את חושבת על הבגדים שאמילי לובשת בסדרה?
"אני חושבת שאמילי לא לבושה כמו צרפתייה וגם לא אמורה להתלבש כמו צרפתייה. היא מתלבשת כמו אמריקאית בפריז. יש לה את הסגנון שלה, וזה חמוד בעיני. היא כמובן מתלבשת שונה ממני, וזה הגיוני - כי אני צרפתייה, והיא לא. אני חושבת שאנשים לא קולטים עד כמה הסדרה הזו צוחקת גם על האמריקאים".