מצעד סדרות 2021: מקומות 50-41 | מקומות 40-31 | מקומות 30-21 | מקומות 20-11 | עשר הגדולות
לא מסכימים עם הבחירות שלנו? ספרו לנו מה הן סדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
תוכנית הבוקר
שם מקורי: The Morning Show
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
במצעד 2019: מקום 40
העדות הכי גדולה לאמביוולנטיות בבסיסה של "תוכנית הבוקר", טמונה בכך שהיא מככבת גם במפחי הנפש וגם במצעד הסדרות שהכי אהבנו השנה. היא מבדרת, קולחת וכיפית לצפייה, אבל באמת לא עונה טובה, בניגוד לקודמתה. מסדרה שהקנתה תחושה מאוד עכשווית ורלוונטית, הפכה הפעם "תוכנית הבוקר" לגלעד לתקופה רחוקה. ההחלטה לחזור בזמן ולהציג את ראשית ימי הקורונה פיזרה את הבלגן שהסדרה היטיבה לארגן בפעם הקודמת. במקום שהקורונה תהדק את ההתרחשויות, בפועל היא רק גרמה לעונה השנייה להתפזר. החלקים השונים בה נראים לא קשורים, תפורים בגסות זה לזה. טלאים של נסיונות להמשיך את אירועי העונה הקודמת, לצד מהלכים בוטים, לא אחת קפריזיים, שמשליכים את הדמויות אל לב העלילות החדשות.
חמור מכל: נדמה שליכוד הסיפורים ממגר כמעט לחלוטין את אותו פן עדין ונבון שהפך את "תוכנית הבוקר" לסדרה רב-ממדית. אם קיווינו שהעונה החדשה תעסוק בקורונה באותו אופן מאתגר ומעורר מחשבה שבו טיפלה בניצול מיני ויחסי מרות - זה רחוק מלהיות המקרה. למעשה, גם הנושאים האלה מטופלים הפעם בידיים גסות יותר, ונעשים בעיקר מהזווית של תרבות ההוקעה - נושא מעניין שאינו ממוצה כאן כלל. העונה השנייה ביכרה את הדרמות הגדולות, משולשי אהבים, אנשים שצורחים אחד על השני (אוי אלוהים, הסצנה המטומטמת של אלכס ומיץ' צורחים זה על זה בנסיעה משדה התעופה בפרק השביעי). תסריטים נוקשים שרק מנסים להגיע מנקודה א' לנקודה ב', דוחסים את העלילה עם מינימום רבדים. זה מה שנשאר כרגע מ"מתוכנית הבוקר": סבוניה יקרה, מצודדת ואמנם מבדרת, אבל כזו שנלווים לצפייה בה תחושות אשם.
טד לאסו
שם מקורי: Ted Lasso
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
במצעד 2020: מקום 14
כמו קינוח שהמתיקות שלו הייתה מושלמת ואז פתאום הפך למתקפת סכרין רבת עוצמה עם קרמל שנדבק לשיניים, "טד לאסו" איבדה לחלוטין את האיזון שלה בעונה השנייה - מה שהגיע לשיא בפרק כריסמס מבחיל, שלא יבייש את הדביקים שבסרטי הולמרק. הסדרה מצאה את עצמה במקום חדש לגמרי, נטולת קונפליקטים ומשוכות כמעט לגמרי. כולם אוהבים אחד את השני, כולם מסתדרים זה עם זה. באופן בלתי נמנע, זה פגם בה. הרעיון הכל כך מגובש שבבסיסה, זה שהפך את העונה הראשונה למוצלחת ושלמה, נפרם והתקשה להתגבש מחדש למרות כמה רגעים ופרקים טובים לאורכה.
הרבה מהחיבה כלפי "טד לאסו" הייתה עניין של תזמון. היא נחתה בשיאם של גלי הקורונה הראשונים ב-2020, כשמסביב סגרים ורחובות נטושים ותחושות חרדה, וכך מנת היתר של הקיטש הרומנטי שלה נחתה בדיוק במקום הנכון. אלא שאהבה היא תוצר של מערכות יחסים, בוודאי כשהיא מתרחשת בליבו של תחום כל כך אמוציונלי כמו ספורט. בעונה השנייה שלה, "טד לאסו" אפילו לא ניסתה. כמו גלריה של תמונות שאטרסטוק גנריות, היא הטיחה בנו סצנות אחרי סצנות של אנשים חבוקים, דיאלוגים מביכים, סכסוכים שנפתרים בקלי קלות, קריקטורות חד-ממדיות (רוי קנט) ודמויות שאין בהן גרם של אמינות אנושית. לפרקים נדמה ש"טד לאסו" ממש כופה עלינו להתרגש גם אם אין ממה, ואז שוב ושוב, כמו מסחטה שאיבדה שליטה.
מומחה לכלום
שם מקורי: Master of None
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2017 (עונה שנייה): מקום שני (!)
בניגוד ל"תוכנית הבוקר" ו"טד לאסו", שפחות או יותר שמרו על הקו שלהן אבל סיפקו עונות פחות טובות, "מומחה לכלום" הלכה לכיוונים שונים בתכלית שבגדו ברוחה ובנפשה של הסדרה. חודשים ספורים לפני שהגיע העיבוד החדש של חגי לוי ל"תמונות מחיי נישואין" (שגם הוא גרם לנו לעקם את האף), עזיז אנסרי הפך את "מומחה לכלום" למחווה לאותה יצירה איקונית של אינגמר ברגמן. מסדרה שבעבר הייתה דרמה קומית אנושית ומצחיקה על חברות ואהבה בניו יורק, היא הפכה לשעמומון מתיש, יומרני, פלצני ומרפה ידיים.
כמעט הכל בה בלתי נסבל. רק חמישה פרקים יש לעונה השלישית של "מומחה לכלום", המתלכדים במצטבר לשלוש שעות, ובכל זאת הם מקנים תחושה מייסרת של נצח. מרחק עצום מהעונג של שתי העונות הקודמות. "רגעים של אהבה" נראית כמו תרגיל אולטרה-יומרני ומלא מעצמו של סטודנט נלהב-מדי לקולנוע. סצנות ארוכות ומפרכות שבהן הגיבורות רוקדות ביחד במשך דקות שלמות, או עושות כביסה ביחד ולחוד, פנסי רכב מאירים כביש חשוך וכן הלאה. ואם זה לא מספיק, היא מעוטרת לאורכה במוזיקת אופרה, שכנראה אמורה לצבוע את המינוריות בצבעים אפיים, על-זמניים, ובפועל רק מחדדת את הנלעגות שביומרנות.
הבחירה של אנסרי להביט בהן בלי קלוז-אפים ובלי תנועה, משיתה על הסדרה הרגשה צרה, מדשדשת, מונוכרומטית, נטולת חיות וחן. בדיוק ההפך מכל מה ש"מומחה לכלום" הייתה אמורה להיות. אולי היה קל יותר לקבל את זה אילו היה מדובר בסדרה אחרת מאת אותם יוצרים. היא אמנם עדיין הייתה סובלת מאותם תחלואים, אבל לפחות לא הייתה נלווית אליה תחושת הבגידה ברוחה של סדרה אהובה.
מורשת יופיטר
שם מקורי: Jupiter's Legacy
גוף שידור: נטפליקס
"מורשת יופיטר" הייתה אחד הכשלונות המדהדים והמביכים של נטפליקס אי פעם. הופקה בתקציב עתק, כסנונית ראשונה מיקום חדש המבוסס על עולמות הקומיקס של מארק מילר, אבל בוטלה אחרי עונה אחת בלבד. ולא פלא. למי בדיוק נועדה הסדרה הזו? סדרה שמצד אחד יש בה אזהרת גיל כי היא מציגה איברים כרותים, סמים ומיניות, ומצד שני דיאלוגים כל כך ירודים שכמו נועדו למי שמעודו לא ראה טלוויזיה. לצד הצרה הזו היא סובלת ממבנה עלילתי כל כך מייאש, עד שלא ברור איך ייתכן שיוצר ותיק כמו סטיבן ס' דינייט - האחראי על "ספרטקוס" המלהיבה וכתב בעבר לסדרות כמו "באפי קוטלת הערפדים" ו"אנג'ל" - מעז להיות חתום עליה.
אחת הרעות החולות של השנה הזו בטלוויזיה היו תסריטים שמזגזגים בין זמנים שונים, ורוב הזמן בלי שהיה בכך שום צורך מלבד הרצון להיות "מורכבים" ו"מאתגרים". מה שעשתה "מורשת יופיטר" היה מטומטם במיוחד: היא הציגה את מסע הגיבורים שלה בעבר, למרות שבהווה כבר ראינו את תוצאותיו. לא הייתה שום סיבה אמיתית לכך, בטח שלא על פני עונה שלמה. לא שענייני ההווה מרתקים יותר. הסיפורים שם נעים בין רעיון שנותר לא מפותח לבין מלודרמה משמימה ואיטית. אפשר היה לקוות שלפחות את התיאור המפורט בשני צירי הזמן תנצל הסדרה כדי ליצור הקבלה מעוררת מחשבה בין פעם לעכשיו, או לפחות לרקום בפנינו דמויות מרתקות שייכנסו לנו ללב. התשובה היא פחחחח. נדמה ש"מורשת יופיטר" ממש יצאה מגדרה כדי להיות נדושה, ואת כל זה עשתה בחשיבות עצמית כאילו היא הראשונה אי פעם.
קאובוי ביבופ
שם מקורי: Cowboy Bebop
גוף שידור: נטפליקס
עוד עיבוד יקר וכושל של נטפליקס שבוטל במהירות אחרי עונה אחת. "קאובוי ביבופ" המקורית הייתה סדרת אנימה משפיעה מאוד, מין שעטנז קול של מערבון, פילם נואר ומדע בדיוני, שאת האימפקט שלה אפשר לראות אצל יוצרים כמו קוונטין טרנטינו, ג'וס ווידון וריאן ג'ונסון. על הנייר עיבוד בשר ודם שלה נשמע כל כך מבטיח: האפשרות ללכוד מחדש את הרוח הזו ולתווך אותה אל קהל גדול בהרבה. בפועל, בניגוד גמור לנונשלנט שאפיין את המקור, התוצאה מזיעה ממאמץ. "קאובוי ביבופ" החדשה יוצאת מגדרה כדי לשחזר את הלוק האנימאי, זוויות הצילום הרעננות והסטים המקוריים - אבל למעשה היא מקנה תחושה תמידית של ילד שמנסה ללכת בנעלי אביו.
הבעיה הגדולה ביותר שלה היא נבל איום ונורא, וישס, שנראה ומגולם כאילו נשלף מסדרות ילדים מצוירות בשנות התשעים. כל רגע שבו הוא על המסך מחדד את הגרוטסקיות ש"קאובוי ביבופ" נגועה בה, ואף משרה את רוחו המגוחכת גם על סצנות בלעדיו. כי כמו שאר האלמנטים בסדרה, וישס מצועצע לעייפה בצורה שמדגישה עד כמה כל דבר בו מלאכותי. יש לה עריכה בעייתית שמשתהה יותר מדי על טייקים, בעיקר רגעים שבהם הדמויות מגיבות ללא מילים. המשחק של רבים מהשחקנים באמת לא טוב. בשום שלב אין תחושה של סיכון אמיתי, פיזי או רגשי. כל זה מנטרל את האפשרות להישאב באמת אל "קאובוי ביבופ".
תשעה זרים מושלמים
שם מקורי: Nine Perfect Strangers
גוף שידור: הולו (בישראל באמזון פריים וידאו)
הדרמה הזאת נראית כמו תוצר מפס ייצור, ובמידה רבה היא אכן כזאת. זו הסדרה השלישית שבה משתפים פעולה היוצר דיוויד אי קלי והשחקנית ניקול קידמן (קדמו לה "שקרים קטנים גדולים" ו"היית צריכה לדעת"), שגם נמנית על מפיקיה הבכירים של היצירה, וכולה זועקת ניסיון לשכפל פרסטיג' מוכח ומלכודת לטקסי פרסים. אלא שרוב רובו של הזמן "תשעה זרים מושלמים" פשוט משעממת. אפילו קצת מצחיק לראות את הנקודות שבהן היא בוחרת לסיים פרקים - מין שיאים, או רגעים שאמורים להיות שיאים, כאלה שיחזיקו אותנו במתח עד הפרק הבא, ובפועל הם לא מלהיבים כלל ורק מעידים על שממונה הכללי.
שלא במפתיע ביצירה שנדמית כשכפול מעצם היותה, יש משהו מאוד מלאכותי ב"תשעה זרים מושלמים", ולא רק בגלל הפאה הצהובה והמבטא הרוסי של קידמן. בהתחשב בכל הכוחות הפועלים, כולל ספר שכבר ברא עבורם את העולם ועליו הסדרה מתבססת (ויוצא לאור בעברית ממש בקרוב), אפשר היה לצפות לפחות לסדרה מגובשת ואפקטיבית, אבל אפילו זה לא קורה. "תשעה זרים מושלמים" נראית כמו תרגיל בדרמה שלא צולח, יורה להרבה יותר מדי כיוונים מתוך תקווה נואשת לפגוע במשהו, ומפספסת כמעט בכולם.
קווין יכול להזד**ן
שם מקורי: Kevin Can F**k Himself
גוף שידור: AMC (בישראל באמזון פריים וידאו)
האם יש טעם לכעוס על סדרת טלוויזיה? כנראה שלא. ובכל זאת, זו היא כנראה הסדרה הכי מרגיזה של השנה. העלילה הפשוטה שלה - אליסון (אנני מרפי, "שיט'ס קריק") היא עקרת בית מסיטקום שגרתי, שמואסת בחייה ורוצה שינוי - נטענה בכל כך הרבה גורמים שהיו אמורים להפוך אותה למוצר הכי מקורי מזה שנים, אבל שורה של החלטות מטופשות כתשו את כל הבאזז הגדול שלה לאבק של אכזבות קטנות וקטלניות.
בראש ובראשונה, היה לה נושא חשוב והכרחי: מעמדה המחפיר של האישה בקומדיות המצבים האמריקאיות. מה "קווין" עושה עם הקונספט הזה? כלום ושום דבר. במקום לחשוף את הזיוף של העולם הסיטקומי, הסדרה בוחרת להתקיים בשני העולמות במקביל - הסיטקום וה"אמיתי". המשמעות היא שבכל פרק נחשפים הצופים בחלק נכבד מהזמן לעלילות הבלתי נסבלות שמתרחשות בעולם הסיטקומי וכוללות פאנצ'ים עבשים, תחבולות מטומטמות ושאר הרעות החולות של סיטקומים מביכים, שכל אדם שפוי בדעתו הפסיק כבר מזמן לצפות בהם.
כפועל יוצא מכך, המעברים מן הסתם הופכים לפחות ופחות מעניינים, ומתחלפים בתחושת שטנה ומיאוס בכל הפצעה סיטקומית. מה קורה בחלק השני של הסדרה, הדרמטי? שום דבר מהפכני שלא ראיתם במקומות אחרים. הסדרה מתמסרת ל"פתרונות" קיצוניים שמצחינים מתסריטאות יתר, והתפרים שבין העולמות הולכים ומאבדים היגיון ככל שהעונה מתקדמת. נכון, אין טעם או סיבה להתרגז כל כך על סדרת טלוויזיה, אבל בכל זאת מכעיס ש"קווין יכול להזד**ן" לקחה אמתלה, תזמון, פורמט ואמצעים מצוינים, והפכה אותם לסדרה שחצי ממנה אפשר פשוט להשליך לפח, והשאר קורס איתו או בלעדיו. איזה בזבוז מפואר.