"יורשים", "החטא", "הביטלס - גט באק", "הלוטוס הלבן": מצעד סדרות 2021 - עשר הגדולות

לא מסכימים עם הבחירות שלנו? הצביעו לסדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: For All Mankind
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

לטוב ולרע, וכמתבקש משמה, "עבור כל האנושות" מקנה תחושה כבדת ראש, מסיבית, לעתים איטית ואולד סקול. תכופות הסדרה, שמדמה מציאות חלופית שבה הרוסים הקדימו את האמריקנים לחלל ב-1969, מרגישה כאילו היא עצמה נוצרה בתקופה שעלילתה מתארת. כמו בדרך כלל ביצירות על אסטרונאוטים העשויים ללא חת, ובוודאי שביצירות על הנסיונות של ארצות הברית להוביל את העולם קדימה, לא פעם היא פומפוזית. אבל, וזה חלק מהיופי והפיוט הקוסמי של "עבור כל האנושות", הסדרה מתעלת את האסטרונאוטים שמאכלסים אותה: מצד אחד משתרכים לאיטם בחליפת חלל מסורבלת באפס כבידה, מצד שני עושים זאת בריחוף המדמה להם קלילות של בלרינה.

ככל שהסדרה מתקדמת, כך מתברר עד כמה היא מיטיבה להביט על הדברים מנקודות מבט שונות, להיות דבר אחד ובמקביל דבר אחר. מצד אחד חולשת על עשורים שלמים, ומנגד נאמנה לאופן שבו גיבוריה מתפתחים ומביטים על הדברים באופן שונה עם חלוף הזמן. אבל מה שעושה את "עבור כל האנושות" הוא הצורה שבה היא רותמת את גיבוריה לטובת הסיפור הגדול, בקשר בלתי נפרד שמקרין עליה עצמה. בניואנסים היא מתארת איך האנושות, על פגמיה ושאפתנותה, ניתקת מהקרקע ושועטת אל החלל, מביאה לשם את אותם מטענים נפיצים, תרתי משמע, ואת ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית. כמו אותם אמיצים שיצאו אל הריק השחור והגדול, כך גם הסדרה חוקרת טריטוריות חדשות, מעוררות השראה וחרדה בה בעת, הן בשמיים והן על הארץ.

שם מקורי: Girls5eva
גוף שידור: פיקוק (בישראל ביס ובהוט)

קצת מקומם עד כמה זניחה הסדרה הזו, שעוסקת בחברות בלהקת בנות מסוף שנות התשעים שמנסות לעשות קאמבק. לא עוזר שטינה פיי ורוברט קרלוק, יוצרי "רוק 30" ו"קימי שמידט", הם מפיקיה, ושהיא אחת הסדרות הכי מצחיקות וחכמות של השנה. אפילו מועמדויות כאלה ואחרות לאמי היא לא הרוויחה. מגע ידם של השניים מורגש היטב לאורך שמונת פרקי הסדרה: סחרחרת הבדיחות הבלתי נגמרות, קווי המתאר המחורפנים, הרפרנסים הבלתי פוסקים לתרבות הפופ, הגיבורות שמהלכות על הקו שבין עלובות לווינריות - "בנות לנצח" כוללת את אלה ומתבלת באסופת שירים קורעים.

כל נשות "בנות לנצח" נפלאות, ושתיים מהן במיוחד: ראשית, שרה ברייליס. הזמרת והיוצרת שהתפרסמה בזכות שירי פופ מתקתקים ונשכחים, עושה כאן את תפקיד המשחק המשמעותי הראשון שלה, ומדובר בהפתעה מרשימה. אבל את ההצגה גונבת רנה אליס גולדסברי ("המילטון"), שמפליאה לגלם את הכוכבת הגדולה והמלאה מעצמה. זו עם הכישרון הענק שכולם חשבו שתצא לקריירת סולו ענקית. זו שתמיד תלהטט בקולה כדי להאפיל על חברותיה ללהקה ולהדגיש עד כמה היא טובה יותר. הקריירה של גולדסברי מכובדת מאוד אבל היא לא בדיוק הייתה שם שמוכר לקהל הרחב. ההופעה שלה כאן פנומנלית, והעובדה שזה קורה בסדרה העוסקת בנשים בגיל העמידה שחוצבות לעצמן הזדמנות שנייה לתהילה - מרגישה הולמת ופואטית.

שם מקורי: Loki
גוף שידור: דיסני פלוס (עדיין לא הגיעה לישראל)

הייחודיות הגדולה של "לוקי" בנוף היצירה של מארוול היא האומץ לעסוק בסוגיה הכל כך לא "גיבורית" של חרטה, של חשבון נפש, של ניסיון של דמות לתקן את פגמיה. ודאי וודאי כשהגיבור שלה הוא נבל איקוני. לוקי תמיד היה הסיידקיק, הליצן העצוב. אפילו בתור הנבל הגדול של "הנוקמים" הוא היה עדיין כזה. "לוקי" מראה לנו דמות שלא מסוגלת להבין את עצמה. כלואה בתוך "המטרה הנעלה" של הרס וחורבן, היא מתרסקת שוב ושוב, נכשלת ובוגדת בכל אוהביה, לא יכולה להיוושע מעצמה למרות שהיא יודעת שהיא מובילה את עצמה לגיהנום. הדרך לצאת מהפלונטר היא מסע גילוי עצמי, שכורך בחכמה עולם שלם של דמויות שקרנית ושכבות של מסכי עשן. זהו כלי סיפורי מרתק כי הוא מציב את כל הדמויות בפני אותו אתגר: כולן מגששות באפלה כדי להבין מי הן באמת ומי אחראי למצב שאליו נקלעו.

המיצוי של המסע הזה לכשעצמו, כולל סיפור האהבה הנהדר שעומד במרכזו, מספיק כדי להפוך את "לוקי" לסדרת מארוול הטובה ביותר עד היום בפער, אבל את הבונוס היא מספקת בפרק סיום יוצא מן הכלל. מבלי לספיילר, מדובר בהוכחה הטובה ביותר שהשבלונה העצלה של נבלים צרחניים, ברקים ואפקטים ממוחשבים, היא ממש לא הכרח בסיפורי גיבורים. בפחות משעה "לוקי" לא רק סוגרת את כל קצוות החוט שלה בחכמה ופותחת צוהר ענק לקראת הבאות, אלא מציגה לעולם נבל חכם, מפחיד ומתוחכם, שמזקק את המשחק שלה על אשליות, כזבים ובחירות קשות. המסע הזה, השינוי, הגדילה של הדמויות מולנו, הן שהופכות את "לוקי" ליצירה כל כך מהנה ומיוחדת.

שם מקורי: The White Lotus
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)

אף שלכאורה היא כוללת את כל המאפיינים של תבנית "שקרים קטנים גדולים" (קאסט נוצץ, נופים מרהיבים, פסקול איכותי ועלילה שבמרכזה אירוע מכונן, שאת הדרך אליו אנחנו מגלים בהדרגה), "הלוטוס הלבן" היא למעשה סאטירה עליה ועל דוגמתה. המלחין הספרדי כריסטובל טאפיה דה ויר ייצר עבור הסדרה נעימות שבטיות אגרסיביות, שמלוות אותנו מהפתיח ועד לוויכוחים סוערים, תגליות מרעישות או רגעי מתח. הדיסוננס התמידי הזה הוא האצבע המשולשת הראשונה של היוצר מייק ווייט לכיוון הז'אנר. במקום לנסות לשאזם את להיט האינדי התורן, "הלוטוס הלבן" כמעט מתגרה בנו להסיר מבט או להתעסק בטלפון.

עבור ווייט, הגיבורים הלבנים והאמידים מאוד של הסדרה הם כלי להצגה שנונה, מעצבנת (במובן הטוב כמובן) ובעיקר יעילה של פערי המעמדות. לעתים ההתנגשות הזו בוטה, קטנונית ומופגנת, אך במקרים אחרים ומענגים לא פחות, היא נטולת מודעות עצמית לחלוטין. כך, פולה, חברתה המתבגרת של אוליביה, נאלצת להתמודד פעם אחר פעם עם התחושות של צעירה שחורה שנלקחה לחופשה על ידי משפחה לבנה ועשירה, שאינה מסוגלת לראות את הפריבילגיה של עצמה גם כשהיא מביטה בה במראה. בעיות העולם הראשון האלה מקבלות לפתע טוויסט אחר. ככל שהן דרמטיות יותר, כך הן נראות נטולות חשיבות, מנותקות ומפונקות.

אף שמדובר על הנייר בקומדיה, קשה לומר ש"הלוטוס הלבן" קורעת מצחוק. יש לה הברקות לא מעטות, חלקן מתגנבות עלינו כמעט בהפתעה, אבל עיקר כוחה היא הדינמיקה בין הדמויות השונות והתחושה התמידית של חוסר נוחות מהפנטת. למרבה השמחה, הליהוק הנהדר מספק שלל הופעות יוצאות מן הכלל. המשחק והמתחים בין הדמויות השונות כל כך יעילים, עד שהסוד הגדול תופס מקום שולי בהתרחשות הכללית. כאילו כדי להוכיח שהסדרה יכולה להסתדר גם בלעדיו.

שם מקורי: Maid
גוף שידור: נטפליקס

הדרמה, המבוססת על רב מכר באותו שם, מגוללת את סיפורה של אלכס (מרגרט קוואלי, "הנותרים", "היו זמנים בהוליווד"), אם יחידנית, שנמלטת ממערכת יחסים מתעללת עם בתה בת ה-3, מאדי, ומוצאת עבודה כעוזרת בית כדי לשרוד. מבעד לעיניה של אלכס אנחנו נחשפים למעגליות הבירוקרטית, השוחקת וחסרת הרחמים של חיי עוני. האבסורד שבו כדי להיות זכאית לסיוע לנפגעות אלימות משוללות הכנסה, נדרשת אלכס למצוא עבודה. כאן גם נכנסת לתמונה בחירה אמנותית חכמה, ובה הטפסים שמציפים את אלכס מכל כיוון הופכים בעריכה לכותרות אשמה: "זבל לבן", "טפילת ביטוח לאומי" וכיוצא באלה. הסטיגמות שמהן פחדה חוזרים לרדוף אותה מהתת מודע.

על אף המוטיבים המתסכלים שמלווים אותה לכל אורכה, מה שמאפשר לצלוח את "עוזרת בית" ולהפוך אותה לסדרה מרגשת ומזככת הוא זיק קטנטן של תקווה. גם ברגעים החשוכים הרבים לאורכה, הוא אף פעם לא נעלם. אחת הסיבות לכך היא אנשים טובים שנקרים בדרכה של אלכס, האמפתיה שניתן למצוא גם בתהומות הגדולים ביותר, הנחישות והאמונה בכוח האנושי לטפס מתוכן והכוח הגדול של משפחה. סיבה נוספת היא הקשר יוצא הדופן בין אלכס ומאדי. בעזרת כתיבה חכמה וסצנות מחממות וגם שוברות לב, מזקקת הסדרה את הקשר הזה בטיולי טבע, בנסיעות במכונית ובמפגשים עם אחרים. הכוח ששואבת אלכס ממאדי להמשיך בכל זאת, הוא גם זה שממלא אותנו במהלך הצפייה. וכמובן לא מזיק בכלל שריילי נבאה וויטט, שמגלמת את הילדה, היא גוש חמידות מועך לב, שמצליח לעלות חיוך על הפנים גם אם רק לפני רגע הן התמלאו בדמעות.

גוף שידור: הולו (עדיין לא הגיעה לישראל)

ההקבלה הקרובה ביותר, אך הלא מדויקת, של "Only Murders in the Building" היא ל"חוליגן אמריקאי" המעולה: מצד אחד פארודיה על יצירות פשע אמיתי, ומנגד סדרת סיפור פשע אמיתי בעצמה, שמתייחסת אליו ברצינות תהומית מדי. אך בעוד "חוליגן אמריקאי" הסתפקה בגרפיטי של זין, שלושת גיבוריה של הסדרה - כוכב טלוויזיה מזדקן שימי הזוהר שלו הרחק מאחוריו (סטיב מרטין), יזם ומפיק צבעוני ומרושש שהקריירה שלו מלאה בכישלונות מהדהדים (מרטין שורט) וצעירה מתבודדת עם עבר מסתורי (סלינה גומז) - אכן יוצאים לחקור רצח שהתרחש בבניין הדירות שבו הם מתגוררים. את ניסיונותיהם לעלות על זהותו של הרוצח, הם מתעדים בפודקאסט שהם מקווים כי יהפוך ללהיט כמו היצירות שהם עצמם מכורים להן.

הדבר הבולט ביותר ב-"Only Murders in the Building" הוא הגבול הדק שהיא מייצרת בין מודעות לפאתטיות של גיבוריה, לבין ההתלהבות האמיתית שנוצרת מהחידה שהם מנסים לפתור. כך היא מצליחה ליישב את הפער הדורי העצום שבין שני הגברים בני השבעים פלוס, לבין גומז שטרם חגגה את יום הולדתה השלושים.

מתחת לכל אלה פועם, כאמור, סיפור חקירה מסקרן ועשוי היטב בפני עצמו. הסדרה בנתה פאזל פנטסטי. בכל פעם שהיה נדמה שהיא הולכת לכיוון אחד, היא פנתה נהדר והלכה לכיוון אחר. אלה לא היו טוויסטים לשם הטוויסטים, אלא כאלה שהקרינו בצורה אחרת על גיבוריה ונבליה והעמיקו בהם, כך שהשימוש בהם היה כלי חכם שנועד להעצים גם אותן. וזו מילה חשובה, "להעצים", כי הסדרה אוהבת את הדמויות שלה, ולמרות שהן לפעמים עלולות להיות קצת נלעגות, היא עדיין מאפיינת אותן באנושיות ובנשמה שהרחיבו בקביעות את הנפש.

שם מקורי: Bridgerton
גוף שידור: נטפליקס

על פניה "ברידג'רטון" היא לא מסוג התכנים שהתרגלנו לקבל משונדה ריימס. היא אינה מלודרמה הנטועה בעולם מחוספס ועכשווי (ואמריקני), אלא חוליה בשרשרת של סבוניות בריטיות תקופתיות מענגות כ"אחוזת דאונטון", "בלגרביה" ו"פולדארק". את כולן היא מזכירה בצורה כזו או אחרת, אבל גם שונה מהן במפגיע.

"ברידג'רטון" לוהטת בהרבה מהדרמה התקופתית השגרתית. כיאה לתקופה שהיא מתארת, תחילת המאה ה-19, היא לא עושה את זה באמצעות מיניות בוטה. להפך, היא ממחישה לנו כיצד מחוות שלעינינו הן לגמרי מהוגנות ותמימות - כמו מחזר המהדק בציבור את החפת בשרוולה של עלמה - משולות לנשיקה יצרית, קורמות אירוטיקה מאופקת מהאוויר הריק. "ברידג'רטון" מתארת את זה במידה מסוימת של אירוניה, אבל גם בחיבה עזה שקשה לא להישאב אליה. כמו במערכת יחסים, ככל שהסדרה מתקדמת כך היא משתחררת יותר - שיחות נעשות נועזות יותר ולבסוף נאהבים גם נסחפים בתשוקותיהם. בלב כל זה ניצב כמובן צמד הגיבורים. החיבור ביניהם מתהווה באיטיות ומשטה בעקביות, מה שטוען את הסדרה כולה בחשמל וקסם.

גם מי שאינו ממעריצי היוצרת ימצא את "ברידג'רטון" מהנה וממכרת. אולי כי היא מסתפקת בשמונה פרקים לעונה, אולי כי היא מבוססת על ספר קיים, אולי כי בהתאם לעונת היציאה לחברה - הנערכת בחודשי האביב - כולה מלבלבת, פורחת ושופעת בצורה שקשה לעמוד בפניה.

גוף שידור: דיסני פלוס (עדיין לא הגיעה לישראל)

באחד הרגעים מעוררי ההשתאות בפרק הראשון של "הביטלס: גט באק", מתמקדות המצלמות של מייקל לינדזי-הוג בפול מקרטני בעודו מנגן על הגיטרה, בניסיון ליצור מהצלילים האקראיים שיר חדש. כמו פסל שלש את החומר ובורא ממנו משהו חדש, בהדרגה צומח מהניסוי והטעייה האלה משהו שיהפוך מהר מאוד לאיקוני, השיר שנתן למיני-סדרה את שמה.

זו סצנה מדהימה שבעצם משקפת את הסדרה כולה, וגם את תהליך היצירה שלה. פיטר ג'קסון, הבמאי חובב הטרילוגיות ("שר הטבעות", "ההוביט") ששיפץ וערך את הסדרה, מתעקש שחומרי הגלם כולם הצביעו על נראטיב שונה מזה שהכרנו בעבר בנוגע לתקופה הזו בחיי הלהקה. כולנו חשבנו שזו הייתה כרוניקה של התפוררות, אבל בעצם - מעבר לרגעים הדרמטיים כמו ההתפטרות של ג'ורג' הריסון - ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו היו רוב הזמן שמחים והפגינו המון אהבה, וזה מה שהוא משקף בסדרה. זו בחירה קולנועית מאוד ספציפית, אפילו מניפולטיבית, ובכל זאת קשה לא להתמסר לה.

כי כן, זו הייתה תקופה מחורבנת עם רגשות עכורים, ולא בכדי הביטלס התפרקו שנה לאחר מכן, אבל היא גם אכן מציפה את החיבור והחברות המיוחדים שהיה ביניהם, את הכישרון האדיר וההפריה ההדדית שלעולם לא תשוחזר בקריירות הסולו. חמישים שנים וקצת אחרי כן, אנחנו רואים את הביטלס כפי שמעולם לא ראינו אותם בעבר, וזה מרגש מאין כמוהו. הסדרה הזו היא אירוע תרבותי שייחקק בדברי הימים של הביטלס, ועל כן של תרבות הפופ.

שם מקורי: It's a Sin
גוף שידור: ערוץ 4 הבריטי (בישראל ביס)

"החטא" מתחילה בשנת 1981, רק 14 שנים אחרי שהומוסקסואליות הפסיקה להיות עבירה פלילית בבריטניה, ובמרכזה שלושה הומואים וקבוצת החברים שמלווה אותם, שהתקבצו אל העיר הגדולה לונדון כדי לחיות את חייהם רחוקים ממבטים עקומים ופחדים. האופן שבו הסדרה מתארת אותם סוחף ומלבב להפליא. למעשה, "החטא" פשוט גורמת לנו להתאהב בהם.

אלא שזו כמובן מלכודת דבש. הסדרה מציגה את כל זה כתמונה נוסטלגית של חדוות עלומים, דרור ופוטנציאל מתפקע. וכל העת הזו, אהבת החיים הענקית של הדמויות ניצבת בלי ידיעתן מול קרחון מבעית, טראגי ובלתי נמנע - מחלת האיידס. אנחנו אפילו לא צריכים לחכות שהוא יגיע, צלו המאיים מעיב כבר בפרק הראשון העולץ, גם אם הגיבורים עצמם עדיין לא מודעים לו. וכשכל אחד מהם בנפרד, אופטימי ומבטיח, נשאל אז היכן הוא רואה את עצמו בעוד חמש ועשר שנים, הלב מתחיל להיסדק.

לא בכדי הסדרה קרויה כפי שהיא קרויה (במקור "It's a Sin", על שם שירם היפהפה של פט שופ בויז). היא גורסת כי אילולא הבושה והאשמה שהיו כרוכים, ועדיין, באורח החיים הלהט"בי, רבים מאלה שנדבקו והדביקו היו מתנהגים בצורה פתוחה וכנה יותר זה עם זה, וניתן היה לחסוך כך בחיי אדם. אבל גדולתה של "החטא", וזו שהופכת אותה לסדרה מעולה ומענגת לצפייה למרות הנושא הכואב, הוא שאינה מתמסרת רק ליגון ולקושי. היא מדגישה גם ובעיקר את היופי, חוגגת את החיים של הבחורים האלה ושל כמותם. מעלה על נס את החברות, האחווה, הכישרון והאהבה שזרמו כבירה.

שם מקורי: Succession
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)
במצעד 2019: מקום שישי

"משחק הדיונון", "לופן", "משרתת", "הלוטוס הלבן" - כולן מתקיימות בתדרים שונים של אותה סקאלה. פנים שונות של אותו סיפור על מלחמת מעמדות, מלחמת הישרדות שהולכת וניטשת בין העניים לעשירים, בין העשירים לעניים ובין כל מעמד לבין עצמו. אך טבעי שגם במקום הראשון תתנוסס סדרה מאותו מילייה, אבל כזו שחכמה מספיק כדי לדעת שהנשק היחיד שנותר לנו הוא לעג.

בדומה לשנה הטלוויזיונית שאותה היא חותמת, גם העונה השלישית של "יורשים" סבלה משני שלישים ראשונים בעייתיים - בסטנדרטים שלה כמובן. גם אז, לאורך ששת הפרקים הראשונים, היא ידעה להיות שנונה, אכזרית, יפהפייה ומתוחכמת כמו מעט מאוד סדרות שנראו על המסך בשנים האחרונות. גם בהם היא סיפקה לנו סצנות מנצחות ומעולות, רובן ככולן קרב יריות מילולי בין יריבים חמושים היטב. ובכל זאת, משהו הרגיש תקוע, כאילו "יורשים" התאהבה מדי במשיכות החבל התמידיות שבין בני ובנות רוי והגלים שהם שולחים בקרב כל מי שנקרה בדרכם. מענג ככל שיהיה הנד-נד הזה בין לוגן וקנדל, נדמה היה ש"יורשים" מסרבת בתוקף להגיע להכרעה, לשבור את השבלונה של עצמה ולגדול. אלא שאז הגיע השליש האחרון, וזה בדיוק מה שהיא עשתה.

בדיעבד, הרבה מהמהלכים שנראו מוכרים וחוזרים מהפרקים הראשונים של העונה, נראים על רקע סיומה המדהים כנדרשים - גם אם בהחלט לא כולם. בעולם שבו נבלים הם כבר מזמן המלכים והסגידה לכוח חזקה מאי פעם, "יורשים" היא מופת שמצליח להיות אותנטי ופארודי בעת ובעונה אחת. הקטנוניות והניתוק הרגשי של גיבוריה, האוגוצנטריות המוחלטת שבה הם מתנהלים, מצליחים לחלחל ולקרוע מצחוק לפעמים בעת ובעונה אחת. האנשים האלה הם לא קריקטורות, הם לא שם כדי להקצין את המציאות. אם כבר, "יורשים" מתגרה בנו לא להודות שאנחנו מתמוגגים מההתפלשות הזו באגו, משיגעון הגדלות, מהרעב הבלתי נגמר לנצח בכל מחיר. היא נושאת בגאון את היכולת שלה לדחוק את גיבוריה עד לקצה גבול תהום, להשפיל אותם עד עפר, רק כדי שידהימו אותנו בכל פעם מחדש.

וכך, בשלושת פרקיה החותמים, הגיעו כל אלה לדרגת אמנות של ממש. כשהיא מערבבת מיתולוגיה, היסטוריה ומציאות, יצאה "יורשים" למסע מסחרר שבו קברה את חלק מגיבוריה עמוק באדמה, רק כדי לגרום להם להיוולד מחדש; שיחקה בנו כשהדירה אותנו מחדרי ההחלטות וגרמה לנו לחפש תשובות כאחרונת דמויות המשנה; פיזרה רמזים על טוויסט כשבעצם הגיעה מכיוון שונה לחלוטין. בדרך היא הזכירה לנו שהתכונות שאנחנו מייחסים לגיבוריה הן בסך הכל נקודת מבט רגעית. מי שנדמה רשע עשוי לפעול דווקא מאהבה, מי שנדמה תמים עשוי להיות הזאב בעור הכבש, ומי שחושב שהצליח להערים על האחר בסך הכל רואה חצי תמונה. אין עוד סדרה שמשחקת שחמט טלוויזיוני בדרך כל כך מרהיבה ומתוחכמת, אין עוד סדרה שמכילה כל כך הרבה תצוגות משחק אדירות במקביל, אין עוד סדרה שפעם אחרי פעם משאירה את מעריציה עם לסתות שמוטות רגע לפני עונה חדשה. ברכות ג'סי ארמסטרונג, פאק אוף.

חלק ראשון

50. תוכנית הבוקר
49. צל ועצם
48. ארקיין
47. החוג לאנגלית
46. תושב חוץ
45. שבב של אהבה
44. ג'יני וג'ורג'יה
43. כבודו
42. משלחת חיפוש
41. Heels


חלק שני

40. סוויט טות': נער עם קרניים
39. אבק כוכבים
38. פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר
37. אבודות בטבע
36. משחק הדיונון
35. דייב
34. מסע אגדי
33. לופן
32. דקסטר
31. חינוך מיני


חלק שלישי

50. מחזור כישור הזמן
49. מבוימים
48. מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים
47. גוליית
46. פה גדול
45. וונדהוויז'ן
44. מיי וג'ורג'
43. שמיגדון!
42. Hacks
41. הסודות של איסטאון


חלק רביעי

20. המוסד
19. הטובות לקרב
18. תרגיע
17. טקס חצות
16. מה שקורה בצללים
15. קתרינה
14. המדריך לחיים בניו יורק
13. בלתי מנוצח
12. הסוכנות
11. נשות הלעולם לא


חלק חמישי

10. עבור כל האנושות
9. בנות לנצח
8. לוקי
7. הלוטוס הלבן
6. עוזרת בית
5. Only Murders in the Building
4. ברידג'רטון
3. The Beatles: Get Back
2. החטא
1. יורשים