"תוכנית הבוקר", "כבודו", "ג'יני וג'ורג'יה": מצעד סדרות 2021 - מקומות 50-41

1923. זה מספר סדרות המקור ששודרו השנה בארצות הברית. דרמות, קומדיות וריאליטי מכל העולם שהיה זמין בשלל הערוצים ושירותי הסטרימינג האמריקניים - כך על פי ניתוח של וראייטי. זהו שיא חדש שממשיך את מגמת היותר-מדי-טלוויזיה של 20 השנים האחרונות - מ-127 סדרות בשנת 2002 ליותר מפי עשר ב-2021. המדהים הוא שהפעם זה קורה למרות שאילוצי המגפה עיכבו לא מעט הפקות. ב-2020, לראשונה זה 12 שנה (גם אז הייתה בלימה כפויה בהוליווד, במקרה ההוא בשל שביתת התסריטאים), הייתה ירידה במספר הסדרות המופקות. אבל כצפוי, זו הייתה רק מכה קלה בכנף והנסיקה ממשיכה. בשנה הבאה, קרוב לוודאי, נחצה לראשונה אי פעם את קו האלפיים.

אלה מספרים משוגעים שמצד אחד פותחים שפע חסר תקדים בפני צופי הטלוויזיה, ומצד שני מקשים עליהם לא פעם למצוא את הידיים והרגליים ומעמיקים את חוסר היכולת להשתלט על הכל. וכמו מדי שנה במילים הפותחות שלנו במצעדי סיכום הסדרות, אנחנו עושים גילוי נאות לגבי חוסר היכולת לצפות באמת בכל התכנים, ובהתאם ייתכנו חוסרים שגולשים כאלה ואחרים יסברו שהם שערורייתיים.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

כך או כך, הקונצנזוס בקרב שלושת מדרגי המצעד הזה היא שהכמות המטורפת לא עלתה בקנה אחד עם האיכות המפוקפקת. יותר מדי סדרות שתלינו בהן תקוות הכזיבו - עונות חדשות של סדרות שמאוד אהבנו לפני כן אבל קרסו הפעם, או לחילופין יוצרים שהלהיבו אותנו בעבר אך לא ממש הצליחו לסחוף אותנו הפעם (עוד בעניין הזה - בסקירת מפחי הנפש של השנה ביום שישי הקרוב).

ומלבד האכזבות, חלק הארי של הטלוויזיה היה מורכב מסדרות שהן בסדר כאלה. סבירות. לא מחדשות כלום אבל מעבירות את הזמן בלי סבל גדול מדי. אבל האם בעידן עם כל כך הרבה טלוויזיה, צפייה בסדרות בינוניות היא לא השחתת זמן? לא שחייבים לצפות בסדרות פרסטיג' מאתגרות כמו "הלוטוס הלבן" או "מחתרת המסילה", אבל יש גם הרבה דברים חמודים שהם מאוד מאוד טובים. את המבחר שמכל אלה אנחנו מקווים לייצג במצעד שלפניכם.

כמו בכל שנה, הרכבנו אותו על סמך האיכות האובייקטיבית, החשיבות של כל סדרה במרקם התרבותי ובשיח, ומעל הכל - טעם אישי. יותר מאי פעם ברור שלאהבה האישית יש יותר ויותר משקל, כי היא זו שמחברת אותנו אל דברים. ואחרי שכל זה נלקח בחשבון, לאורך השבוע נמנה את 50 הסדרות שהכי אהבנו ב-2021. מתחילים עם מקומות 50-41.

שם מקורי: The Morning Show
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
במצעד 2019: מקום 40

אין דרך אלגנטית להגיד את זה: העונה השנייה של "תוכנית הבוקר" הייתה קשקוש גחמני שחיפה בצעקות על היעדר נפח דרמטי, בטח ובטח שהיעדר עדינות וניואנסים. במילים אחרות, הסדרה התמסרה לגמרי - ולא בטוח שבכוונה - למיתוג שלה כסבוניה יוקרתית. הקטע הוא שמתברר כי אפילו כך זה לא מעט, מה שמעיד על הנוסחה היעילה של הסדרה. למרות השטחיות, הנחפזות, סצנות מביכות, קווי עלילה קלושים והמשחק הגרוע של ג'ניפר אניסטון - רוב הפעמים פשוט לא רצינו שהפרקים ייגמרו.

כמה מהיתרונות הבסיסיים של הסדרה נותרו בעינם: השפע ניבט כמעט בכל פריים. היא עדיין הסדרה שניו יורק נראית בה הכי יפה בטלוויזיה, והפעם גם הפליאה להציג את נופיה המדהימים של קומו שבאיטליה. לאורך העונה היו רגעים נוגעים ללב וסצנות שבכל זאת מותירות חותם. ברמות הכי טכניות, מעניין לראות כיצד הקורונה השפיעה על אחורי הקלעים של תוכנית אולפן מהסוג שבמרכז העלילה. לקאסט המרשים גם ככה הצטרפו הפעם ג'וליאנה מרגוליס ("האישה הטובה", "E.R") בתפקיד משנה משמעותי, ובתפקידים קטנים יותר וויל ארנט, קת'י נג'ימי, חסן מינאג' והולנד טיילור. ואולי הכי חשוב: ריס וויתרספון נפטרה מהפאה הנוראית של העונה הראשונה, תודה לאל.

שם מקורי: Shadow and Bone
גוף שידור: נטפליקס

העיבוד הטלוויזיוני של "צל ועצם" חב כמובן חוב גדול ל"משחקי הכס". יש הרבה קווים מקבילים בין שתי הסדרות, אבל מה שמונע מ"צל ועצם" להיות שכפול נטול נשמה הוא גיבוריה. ההרפתקאות שלהם אמנם לא מקוריות והם עצמם לא עמוקים במיוחד, אך הם פשוט מעוררי חיבה - לא מעט בזכות הליהוק. הכימיה ביניהם כובשת ומוסיפה כוח רב לסיפור על שני חברים/נאהבים/בני משפחה שגורמים רבי עוצמה מפרידים ביניהם.

אחד המהלכים הכי חכמים של העיבוד הטלוויזיוני הוא לא להסתפק בספר שעל שמו הוא קרוי אלא לשזור בו גם את "שישה עורבים", רומן נוסף של יוצרת האפוס, לי ברדוגו, במסגרת אותו עולם, מה שמזריק כיף ואקשן של סרטי שודים אל מיתולוגיה קלאסית על אור ואפלה. מעבר לכך, הנוכחות של שלוש הדמויות המרכיבות את הצוות - המנהיג חמור הסבר קאז (פרדי קרטר), המתנקשת האתלטית אינז' (אמיטה סומן) והאקדוחן והפורץ חובב הכיף ג'ספר (קיט יאנג) - מחדדת את הרעיון המרכזי של "צל ועצם". זה רעיון שעוזר לה להתגבר על מה שפחות מרשים בה: ככל שההיכרות עמם מעמיקה, ניכר כי שלושת הגנבים הם לא סתם עמיתים ארעיים למקצוע, אלא כאלה שמצאו זה בזה קשר אנושי חיוני והדוק. על אף המסעות והתמורות של הגיבורים, בבסיסה היא סיפור על בית, לא משנה היכן הוא, ועל חיפוש אחר משפחה.

שם מקורי: Arcane
גוף שידור: נטפליקס

צירוף המילים "מבוסס על משחק מחשב" מספיק כדי לגרום לרבים מאיתנו לוותר מראש על צפייה. לזכות אלה ייאמר שהיסטוריית העיבודים לגמרי מצדיקה את הבחירה, עם מספר מרשים של יצירות חלולות, טיפשיות ובעלות חזות מצועצעת. בטח ניחשתם ש"ארקיין" לא עונה על אף אחד מההגדרות האלה. ואף שטכנית היא אכן מבוססת על אחד המשחקים הפופולריים בעולם כיום (League of Legends) לא נדרשת כל היכרות עם חומר המקור כדי לצפות בה. בניגוד לכל כך הרבה יצירות מהסוג הזה, "ארקיין" מסרבת להשטיח או לרדד את הדמויות והסיפור שבמרכזה, ובונה בחכמה עלילה שמשלבת פערים חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים, שמשפיעות דרמטית על יחסיהן של שתי האחיות במרכזה: וי ופאודר.

אבל גם אם הסיפור עצמו לא יפיל אתכם מהכיסא, זו החזות של "ארקיין" שהופכת אותה לאירוע טלוויזיוני. עבודת האנימציה המרשימה בוראת עולם יפהפה ומלא בניואנסים, והדמויות עצמן מאופיינות לפרטי פרטים, עם הבעות אנושיות עד לרמה שבה הן יכולות להעביר רגש מבלי לדבר. ההשקעה הזו באה לידי ביטוי גם בסצנות הקרב המספקות והמהנות לאורכה, שמייצרות רף חדש למה שאפשר לצפות ממנו מיצירת אנימציה בכלל - ומאנימציה של משחקי מחשב בכלל.

שם מקורי: The Chair
גוף שידור: נטפליקס

הדרמה הקומית של נטפליקס היא הסדרה הראשונה שדיוויד בניוף ודן וייס חתומים עליה מאז שהסתיימה "משחקי הכס" ב-2019. שמות הסדרות בלעז אמנם מתכתבות (הנוכחית קרויה על שם תפקיד ראש החוג לאנגלית שמגלמת סנדרה או, גיבורת הסדרה), אבל הן לא יכולות להיות יותר רחוקות זו מזו. את "החוג לאנגלית" יצרו וכתבו אמנדה פיט (רעייתו של בניוף) ואנני ג'וליה וויימן, והיא מתרחשת באוניברסיטה פיקטיבית שרואה כיצד המתח בין הדורות - המרצים והסטודנטים, המרצים בינם לבין עצמם - עולה על גדותיו.

מצד אחד הסדרה מצליחה לומר משהו על תרבות הביטול של הדור הצעיר, שמנטרלת את היכולת לנהל דיונים מורכבים, ומצד שני ממחישה גם כיצד הדורות המבוגרים יותר מאובנים בהלכותיהם ומסרבים להתקדם עם הזמנים. בתווך הגיבורה, ג'י-יון, בגילומה הנהדר של או, מינוי חדש בתפקיד ראש החוג שרק רוצה לקדם ולעדכן את המקום, ומוצאת את עצמה מנסה לכבות את השריפות שהולכות ואוחזות גם בשולי גלימתה.

אם בכל זאת יש פספוס מבאס ב"החוג לאנגלית", זה שהיא לא לגמרי מפתחת את הנסיונות של ג'י-יון ליצור חוג עדכני ומתקדם יותר, בפרט כמישהי שעצם מינויה כאישה אסייתית הוא פריצת דרך עבור המקום. אולי שני פרקים נוספים על השישה הקיימים היו עוזרים לה לנשום טוב יותר, אבל גם כך היא חכמה, מבדרת וקולחת. בונוס (ספוילר הופעת אורח): דיוויד דוכובני מתארח בתפקיד עצמו וצוחק על עצמו, כשם שלא עשה מאז ימי "לארי סנדרס" בשנות התשעים.

שם מקורי: Resident Alien
גוף שידור: SyFy (בישראל ביס ובהוט)

הנה לנו סדרה שהיא מעשייה קלאסית על דג מחוץ למים, גבר שנאלץ להתייצב לתפקיד של רופא בעיירה קטנה מרוחקת, קפואה וציורית, כשיד ימינו במרפאה היא אישה מהשבט הילידי המקומי. עד מהרה הקהילתיות הכובשת של התושבים המקומיים ממסה את ליבו של הגיבור, עד שמטרתו הראשונית כמעט מתעמעמת, ובסוף מושמע השיר "My Town" אייריס דימנט. התיאור הזה לא חל (רק) על "תושב חוץ" אלא גם על אחת הסדרות הנפלאות בתולדות הטלוויזיה, "חשיפה לצפון". הדמיון בין שתי הסדרות, שהלך והתעצם לאורך העונה הראשונה, הוא רק אחת הסיבות לכך ש"תושב חוץ" משרה קסם כבר מתחילתה (אם כי צופים אחרים מדווחים שנדרשו להם כמה פרקים כדי להתחבר).

במקרה הזה סיפור העלילה קיצוני בהרבה: הגיבור, בגילומו של אלן טודיק האדיר ("פיירפליי"), הוא חייזר שהגיע כדי להשמיד את האנושות. החללית שלו התרסקה בסמוך לעיירה אמריקנית צפונית קפואה, ולכן הוא הורג את הרופא המקומי ונוטל את עורו ואת זהותו. אבל קיצונית ככל שתהיה, יש ב"תושב חוץ" אנושיות מתוקה ומאירה שמטביעה את האפלוליות, ומנגד אותה אפלה מקנה לסדרה את העוקץ שמונע ממנה להפוך לסכרינית. איזון מושלם. מעל הכל, טודיק כל כך מצחיק בתפקיד האאוטסיידר שלגמרי לא מבין את המין האנושי שעליו לכלות.

התוצאה אמנם עדיין לא באמת נפלאה כמו "חשיפה לצפון", אבל "תושב חוץ" חמודה מאוד ומשתפרת ככל שהיא מתקדמת - גם בדומה לסדרה הקלאסית - ובהחלט יכולה להפוך למשהו גדול מזה. משמח שהעונה השנייה כבר מעבר לפינה.

שם מקורי: Made for Love
גוף שידור: HBO מקס (בישראל ביס)

קריסטין מיליוטי ("איך פגשתי את אמא", "פארגו 2") ובילי מגנוסן ("מטורף", "קימי שמידט") כיכבו יחד לפני כשלוש שנים בפרק הנהדר "USS קאליסטר" של "מראה שחורה". שזה מצחיק, כי הקומדיה החדשה שלהם ב-HBO מקס נשמעת כביכול כמו רעיון קביל וריאלי לפרק טיפוסי של "מראה" - אישה נחרדת לגלות שבעלה החדיר בראשה שבב שמאפשר לו גישה למוח שלה. אך בעוד "מראה שחורה" מן הסתם הייתה לוקחת את העניין הזה לכיוון של ביקורת טכנולוגית מעוררת יראה, "Made for Love" דווקא מעוניינת יותר לדבר על נושאים אחרים, ובצדק רב.

הסדרה מתרכזת פחות באלמנט הבדיוני שבה, ומנסה לתעל אותו לכדי דיון בתפוח האדמה הלוהט של התקופה האחרונה - פרטיות והחדירה אליה. הסיוט המתגשם של הגיבורה מהדהד במידה רבה לסנטימנטים וחששות שהאנושות כולה מסוגלת להזדהות עמם, וגם כשהסדרה לוקחת תפניות קומיות או הזויות מדי, זה בהחלט הכיוון הכללי והוא יותר ממעניין וראוי. בכך היא חוברת לקומדיות על טבעיות אחרות מהשנים האחרונות שמשתמשות בקונספט הפנטסטי שלהן כמקפצה לגבהים ארציים אחרים. ואף על פי שהתוצאה היא לא מעבר לחביבה, מיליוטי האהובה היא שמש קורנת שמאירה כל דבר בסביבתה, והחיבור שלה ושל מגנוסן מייצר מספיק רגעים מהנים שלחלוטין מצדיקים שמונה פרקים בני חצי שעה.

שם מקורי: Ginny & Georgia
גוף שידור: נטפליקס

חרף חריקות, על פי רוב גלגלי השיניים של "ג'יני וג'ורג'יה" מסתובבים ביחד היטב, ויוצרים מערכת מתקתקת עם סיפור מהנה, הומור מוצלח ודמויות שרובן כובשות ונוגעות ללב. שרה וייסגלס בתפקיד מקסין מאפילה בקביעות על אחת מאלה ששמה מופיע בשם הסדרה, ג'יני, בגילומה האנמי של אנטוניה גטרי. חיפושי האהבה של מקסין מתוקים להפליא, היא קומיקאית נהדרת, ובאופן כללי נראית ככוכבת בהתהוות. ג'ניפר רוברסטון (ג'וסלין מ"שיט'ס קריק") אדירה בתפקיד אלן, אמם של מקסין ומרקוס, המתחברת אל ג'ורג'יה מיד עם הגעתה לעיירה. גם עם זמן מסך לא גדול היא תמיד מצחיקה ומעוררת הזדהות. ריימונד אבלאק ("אורפן בלאק"), שמגלם את בעלי המסעדה ג'ו, חינני ומשעשע באופן שבו הוא אף פעם לא מצליח לעמוד בפני המכבש הקרוי ג'ורג'יה. לאורך העונה קשה לא לקוות שיקרה ביניהם משהו.

וכמובן, ישנה ג'ורג'יה עצמה. כמו בתה גם היא כתובה עם קלישאות קלות, אבל מלכתחילה משורטטת כדמות כיפית ומצחיקה יותר, כך שקל למחול עליהן. מעל הכול, בריאן האווי מפיחה בג'ורג'יה תועפות של קסם וחן דרומי, המבהירים תדיר כיצד היא לוכדת את תשומת הלב כשהיא נכנסת לחדר, כל חדר. האווי מעולה ברגעים הקומיים והנינוחים שלה, אבל גם נוגעת ללב בקלות ברגע שהיא מפגינה פגיעות.

המאסה הגדולה של דמויות שקל להתאהב בהן היא הקלף החזק ביותר של "ג'יני וג'ורג'יה", שמעיד על קסמה הכללי. בין אם חובבי "בנות גילמור" ימצאו בה את האדולן שלהם ובין אם לא, וגם אם לא תהפוך כמוה לקלאסיקה, הסדרה החדשה ממצבת את עצמה בקלות כאופציית צפייה מענגת בפני עצמה.

שם מקורי: Your Honor
גוף שידור: Showtime (בישראל ביס)

העיבוד האמריקאי לסדרת הישראלית, משתמש בכמה נקודות מהרעיון הקיים לטובת עלילה חדשה, ובדרך מרפא כמה מהתחלואים של המקור. העלילה שמועתקת מבאר שבע לניו אורלינס, מגוללת את סיפורו של מייקל דסיאטו, שופט נכבד (בריאן קרנסטון) שבנו בן העשרה, אדם, מעורב בתאונת פגע וברח. שורת שיקולים מובילים אותו לנסות להעלים את הראיות והעקבות שעלולים להוביל לבנו, מה שהופך אותו לחלק מהקנוניה ועלול לפגוע בקמפיין שלו לראשות העיר.

הסדרה עשויה מעולה, אסתטית להפליא ומדי פעם בפעם מבליח בה שוט מצודד במיוחד. זו אולי לא חוכמה גדולה להפגין מהוקצעות כשהתקציב גדול פי כמה וכמה, אולם "כבודו" החדשה היא מעבר לזה. על אף המתווה העלילתי הדומה לישראלית, כמו גם הדילמה המוסרית המעניינת, הפרטים הקטנים שונים ועושים את כל ההבדל. בראש ובראשונה, וחשוב להדגיש עד כמה זה קריטי, האנטר דוהן ("Truth Be Told"), שמגלם את אדם, עובר בתור בן עשרה אמין שמצפונו מייסר אותו, ולא נראה כמו אזרח ותיק שגויס לשם כך.

מעבר לכך, הדים אקטואליים כמו שוטרים אלימים עם מרכיב גזעי, מהדהדים ישירות ל-Black Lives Matter ומאפשרים לסדרה לעמעם את הדמיון המובהק שלה ליצירות פרסטיז' אחרות, בראשן - מעצם נוכחותו של קרנסטון - "שובר שורות". גם אם "כבודו" לא תעמוד בשורה אחת עם יצירות פורצות דרך שקדמו לה, והיא לא, הסדרה בהחלט סולידית, מסקרנת ועושה חסד עם סיפור שהיה ראוי לביצוע מוצלח יותר.

שם מקורי: Search Party
גוף שידור: HBO מקס (בישראל בסלקום טיוי)
במצעד 2017 (עונה שנייה): מקום 15

מאז ראשיתה, דרמת הפשע הקומית השחורה העבירה את גיבוריה - בראשם דורי, בגילומה של אליה שווכאת ("משפחה בהפרעה") - שלל הרפתקאות ציניות. הן החלו בחיפוש אחר חברה שנעלמה ונמשכו ברצח, וככל שהעלילה הקצינה, משהו מהחדות של תחילת הדרך התעמעם, זו שהפכה את החיפוש המעשי לחיפוש אלגורי של הגיבורים בנפשם. אבל עכשיו צריך לחזור לדבר על "משלחת חיפוש". זינוק קריאטיבי של סדרה די עלומה שנמצאת כבר בעונתה הרביעית הוא לא עניין שאפשר לעבור עליו בשתיקה, בטח שלא בשנה דלה כמו 2021.

הסיבות כנראה מרובות: אולי זה בגלל שזו העונה הראשונה של הסדרה שהופקה לאחר המעבר ל-HBO מקס המתירני יותר והנוסחתי פחות; סביר להניח שזה בגלל השינוי התמטי המפתיע לעולמות התוכן של "מיזרי" או "חדר", רק בתיבול אבסורדי, מילניאלי ומלא גיחוך; אין ספק שזה בגלל קול אסקולה המצוין בתור צ'יפ, מעריץ הזוי של דורי שמחליט לחטוף אותה ולשכן אותה במרתף בית דודתו, והביצוע מופרך בעשרות מונים מהרעיון. המשימה של "משלחת חיפוש" תמיד הייתה לשרטט התבגרות בדרך הכי קווירקית שרק אפשר, והעונה הרביעית שלה בהחלט מצאה זווית עקומה חדשה להוסיף לתרשים - אימה, אבל מטומטמת להחריד, ועל כן חיננית מאוד לצפייה. והיא כללה גם את אחת הסצנות המצחיקות של השנה, בה אסופה של אנשים טיפשים רודפים זה אחר זה במעגל, תרתי משמע. אין יותר קולו של דור מזה.

גוף שידור: Starz (טרם נרכשה לשידור בישראל)

כל מי שהיו מכורים להיאבקות מקצועית (WWF ודומותיה) בשלב כזה או אחר של חייהם, מכירים את החוק שאיש לא מזכיר: שום דבר כאן לא אמיתי. זו הצגה, טלנובלה עם שרירים. ה"רעים" ו"הטובים" הם תוצרים של תסריט ידוע מראש, וכל הדרמות בזירה הן משחק. אלא שהמציאות הוכיחה שגם ברמות הגבוהות הללו של תיאטרליות, יש אינטריגות, אגו והרבה דם רע שרוחש מתחת לפני השטח, ומפתיע לפעמים גם את מי שחושבים שהם יודעים הכל ("תרמית מונטריאול" שנעשתה על היטמן, למשל). כל ההיסטוריה הזאת נחוצה כדי להבין מה הופך את "Heels" לדרמה שהיא הרבה מעבר לפרמיס שלה: אחורי הקלעים של ליגת היאבקות מקומית בעיירה קטנה בג'ורג'יה.

ג'ק (סטיבן אמל, "החץ") מקבל את האחריות על הליגה, לאחר שאביו - מייסדה ואחד מכוכביה הגדולים - שם קץ לחייו, על רקע הקשיים של פרויקט חייו להתרומם. כך הופכים חייו של ג'ק, בעצמו כוכב בזירה, לכאלה שבהם מציאות ופיקציה מתנגשים פעם אחר פעם. הקשיים של החיים עצמם מתערבבים באלו של ההצגה, וזהו הדין גם לגבי יתר הגיבורים של "Heels", קטנים וגדולים, שאפתנים ותמימים. הערבובים התמידיים האלה של אמת ושקר הופכים את היחסים בין הדמויות למרתקים, בתוך ומחוץ לזירה, ומעלים כל העת את השאלה מי הם באמת: טובים (Face) או רעים (Heel). ומכיוון שמדובר במושגים מוחלטים וחסרי ניואנסים, אלו התנודות שביניהם שהופכות את "Heels" לסוחפת, ובלא מעט מקרים גם מרגשת.