"הסודות של איסטאון", "וונדהויז'ן", "פה גדול": מצעד סדרות 2021 - מקומות 30-21

מצעד סדרות 2021: מקומות 50-41 | מקומות 40-31

לא מסכימים עם הבחירות שלנו? ספרו לנו מה הן סדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: The Wheel of Time
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

מהתיאור המילולי, "מחזור כישור הזמן" נשמעת כמו עוד אחת מסדרות הפנטזיה שלא עושות טוב למי שאינם מעריצי הז'אנר: המון פרטים שצריך לזכור לכאורה, מיתולוגיה, מושגים. בקיצור, מעט מאוד תכל'ס. אלא שבפועל, זו בדיוק המעלה הבולטת ביותר שלה. בעוד לא מעט סדרות פנטזיה קורסות תחת המשא הכבד הזה של אקספוזיציה וטחינת מים מוקדמת עד שהכלים מסתדרים סוף סוף על הלוח, סדרת הפנטזיה של אמזון פשוט דוהרת קדימה כמעט מבלי לעצור. פרטים והסברים מגיעים תוך כדי תנועה וכמעט אף פעם לא כהרצאה או הטפה כמקובל בז'אנר, ומנגד גם למי שאינם בקיאים בספרים אין תחושה של בלבול או מחסור בפרטים.

מעבר לכך, הבחירה של הסדרה לסטות לא מעט מחומר המקור - בעיקר בכל הקשור לזהות החידה במרכזה - מוסיפה הרבה עניין וסיכון להרפתקה, והיא אכן כזו: מותחת, סוחפת ומלאת תפניות. וככל שאנחנו מתוודעים יותר לסיפורם של חמשת הגיבורים, ובייחוד ליחסים ביניהם, כך גורלם הופך הרבה יותר יקר לליבנו. הפן החזותי של הסדרה מרהיב ומרשים. כיף להיסחף אחרי הקרבות וההרפתקאות של "מחזור כישור הזמן", כשם שכיף גם לעקוב אחר טוויית החוטים התסריטאית והמעניינת שלה. בהחלט ייתכן שמעריצים אדוקים ייראו בחופש היצירתי הזה משום חילול הקודש, אבל הוא מצליח לפשט לא מעט אירועים מורכבים וארוכים מהספרים, ובעיקר להפתיע את מי שבטוחים שהם יודעים לאן כל זה הולך.

שם מקורי: Staged
גוף שידור: BBC (בישראל בהוט)

מאז שהתפשטה אל כל העולם במרץ 2020, הקורונה הכניסה לחיינו לא מעט סדרות שניצלו את התקופה הייחודית כדי ליצור טלוויזיה ייחודית. ובכך הכוונה היא לסדרות שמתרחשות בשיחות מחשב. בהתחלה היה בזה משהו חדשני שאיפשר שפה חדשה (אם כי בואו, "מסכים" הישראלית הייתה שם כבר ב-2007), אבל במהירות הגיונית מאוד זה איבד מטעמו. הרי כי גם ככה החיים של רובנו כללה שימוש זהה במסך, בטלוויזיה תנו לנו מפלט.

"מבוימים" עלתה בבריטניה ביוני 2020 והציגה שני שחקנים וחברים טובים מיקירי הממלכה, מייקל שין ודיוויד טננט (שמככבים יחד ב"בשורות טובות"), המגלמים גרסאות של עצמם בתקופה המאתגרת הזו של סגר. כדי לא להשתגע בבית (עם המשפחה ונשותיהן, ג'ורג'יה טננט ואנה לונדברג, שהשתתפו אף הן בסדרה), השניים החליטו לעשות חזרות למחזה חדש שכתב סיימון אוונס, שיצר את "מבוימים" וגילם את עצמו. אלא שזה לא בדיוק עזר, והשניים בהחלט איבדו אט אט את שפיות דעתם.

העונה הראשונה הייתה נחמדה, גם אם לפעמים לא היה פשוט לשהות במחיצת שין וטננט הנפרמים, בואכה גרוטסקיים - האחד נעשה יותר ויותר לוחמני והאחר שוקע באפתיות. העונה השנייה, שהגיעה בינואר השנה, הציגה רובד חדש ומלבב בהרבה בשכבות המטא הרבות שלה. פתאום התברר שהעונה הראשונה הייתה מבוימת, בדיוק כפי שהיא במציאות. הפעם נדמה היה ששין וטננט מגלמים גרסאות קרובות יותר לעצמם, אנושיות יותר, ועל כן מעוררות הזדהות. העלילה בעונה החדשה עסקה בניסיון עיבוד אמריקאי ל"מבוימים", אבל כזה שלא כולל את צמד השחקנים עצמם. הטייק הזה איפשר לסדרה להעביר בסך שורה של כוכבים אחרים שנשקלים לתפקידים הראשיים בגרסה החדשה, כולם כמובן בשיחות זום, וזה היה מצחיק, מענג ושובר-מונוטוניות.

חשוב מכל, הגרסאות המאופקות יותר של שין וטננט לקחו את הדמויות שלהם למחוזות נפשיים כנים יותר. המשבר הגלובלי הוציא מהם חרדות, והאופן שבו "מבוימים" שרטטה את הקשר הכמעט-סימביוטי ביניהם בעודו עומד למבחן בתקופה כמו זו, יצר משהו באמת יפה ומרגש לצד השעשוע התמידי שהנחילה הסדרה.

שם מקורי: Star Trek: Lower Decks
גוף שידור: פרמאונט פלוס (בישראל באמזון פריים וידאו)
במצעד 2020: מקום 28

אחרי עונה ראשונה שבה ניכר היה בבירור ש"מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים" מחפשת את עצמה, נדמה שהתשובות הגיעו במלואן עם הגעתה לעונה השנייה. "מסע בין כוכבים" ידעה להקליל ולצחוק לאורך השנים, אבל אף פעם לא הציבה את ההומור בקדמת הבמה. יד פחות בוטחת על ההגה עלולה הייתה להפוך את היצירה הזו לסוג של פארודיה על כל מה שקודמותיה עמלו לבנות במשך שנים, אלא שהיוצר שלה, מייק מקמהן, וצוות תסריטאי הסדרה, מצליחים למצוא את האיזון המושלם שבין כבוד ואהבה ליצירה ובין מודעות עצמית וציניות בריאה לגבי הנושאים השונים שבהם היא עוסקת.

התוצאה היא הדבר הקרוב ביותר לעונות הטובות של "ריק ומורטי". הרפתקאות פרועות, טעונות בהרבה חוכמה, רפרורים והגיון מדעי, עם קצב בדיחות מסחרר שנדחס לתוך פרקים קצרים ומהנים מאוד. הסדרה עושה את כל אלה, תוך כדי שילוב של הרבה מאוד הומור פנימי שיקרוץ מאוד למעריצים ותיקים, אבל לא יעיק על מי שאינם שוחים בפרטים ובשמות. ובעיקר, החברות הגראמפית שבין הדמויות הנהדרות שלה, יוצרת עוגן כיפי שמאפשר להן להתפתח לצד ההרפתקה השבועית, ולגדול לנגד עינינו לתלכיד שכיף לפגוש בכל שבוע מחדש.

שם מקורי: Goliath
גוף שידור: אמזון פריים וידאו
במצעד 2018 (עונה שנייה): מקום 36

להלן התזכורת השנתית שלכם לכך שיש דבר כזה ושהוא שווה צפייה בממשק של אמזון פריים וידאו. העונה הרביעית והאחרונה של "גוליית", שרבים הביעו פליאה על ההתעקשות של אמזון להתמיד איתה, הוכיחה את עצמה בענק כיצירת מופת שהצליחה להחיות את ז'אנר הפילם נואר בצורה כל כך נהדרת ומפעימה. רחובות צ'יינהטאון האפלולית והגשומה, זוויות צילום מעיקות ומסתוריות, עסקאות סודיות במחשכים וקונספירציות שנחשפות במלוא הדרן היו רק חלק מהתמהיל הטעים הזה, שהכיל גם סצנות חלום מטאפוריות, סנסציות בית משפט כמו שרק דייויד אי קלי יודע לספק, ותצוגות משחק מרנינות של בילי בוב ת'ורנטון המעולה, נינה אריאנדה המלכה וברוס דרן הנצחי.

זו הייתה עונה שעסקה במשבר האופיואידים בארה"ב, והספיק לה מונטאז' אלגורי אחד של שירים, ריקודים וג'יי קיי סימונס כדי להמחיש את הזוועה ולהעביר עליה ביקורת, בצורה הרבה יותר מקורית מאשר סדרה שלמה בשם "Dopesick". סימונס, אגב, חזר בחסות "גוליית" לחליפת הנבל האימתני שתפורה עליו כה היטב, והתנגחות הראשים בינו לבין ת'ורנטון פשוט הניבה עונג צרוף. אי אפשר למצוא יותר מדי מותחנים איכותיים עם תכלית ומשמעות בטלוויזיה, ועכשיו עם לכתה של הסדרה הזו אפילו קשה יותר. אף אחד לא ראה אותך, "גוליית", אבל זה רק הופך אותך להרבה יותר מיוחדת ויקרה.

שם מקורי: WandaVision
גוף שידור: דיסני פלוס (עדיין לא זמינה בישראל)

קשה לדמיין פריצה רשמית אפקטיבית מוצלחת יותר של "אולפני מארוול" הקולנועיים למחוזות סדרות הטלוויזיה מאשר "וונדהוויז'ן", המיני-סדרה שהתפוצצה בתחילת השנה על המסך הקטן (מה שזה לא אומר בימינו) אחרי דחיית קורונה קלה, והציפה את הרשת, השיח הציבורי והעולם כולו בשלל תאוריות, פרשנויות, ניתוחים, ספקולציות, ממים, שירים ויראליים ובסופו של דבר גם שבחים ופרסים.

אליזבת' אולסן ופול בטאני החליקו בקלות מרשימה לנעלי הדמויות הקולנועיות שלהם, שבהחלט סבלו מחוסר פיתוח במסך הגדול, ועיצבו אותן מחדש לאורך שנים ועידנים של סיטקומים בתוך מין יצור כלאיים מסקרן. הסדרה שילבה בין מחוות טלוויזיוניות מושקעות לכשעצמן, מסתורין פנטסטי, מסרים על התמודדות עם אבל ואובדן, וסיפור מקור של גיבורת על חדשה-ישנה. שלל דמויות המשנה שנשלפו מהנפטלין המארוולי השלימו את התמונה לקולאז' מבדר, וקת'רין האן כהרגלה הקסימה בכל פריים.

בסופו של דבר גם מי שרצה מאוד, התאכזב מהשנייה הראשונה או גלגל עיניים לכל האורך, לא הצליח להתעלם מ"וונדהוויז'ן". מכונת יחסי הציבור של דיסני וההייפ של מארוול דחפו אותה עד לנקודה מסוימת, אבל את הדרך להאשטאג ששובר את האינטרנט פעם אחר פעם היא עשתה בכוחות עצמה. "וונדהוויז'ן" לא הייתה סדרה, היא הייתה חוויית צפייה שליבתה את עצמה משבוע לשבוע, והפכה לתופעה פופ-תרבותית שהוכיחה לכולם את הכוח האדיר של המדיום הטלוויזיוני.

שם מקורי: Feel Good
גוף שידור: נטפליקס

בעונה הראשונה נדרש ל"מיי וג'ורג'" קצת זמן (הכל יחסי - כל עונה שלה מונה רק שישה פרקים) למצוא את האיזון שהפך אותה לנפלאה, אבל העונה השנייה (והחותמת) שהגיעה השנה הייתה מצוינת מההתחלה ועד הסוף. זו סדרה נוספת ממגמת הדרמות הקומיות הבריטיות המחוספסות והנפלאות שבמרכזן דמות נשית מורכבת. היוצרת מיי מרטין גילמה בה גרסה של עצמה - סטנדאפיסטית קנדית שפועלת בבריטניה, מכורה נגמלת, לסבית שמתמודדת עם תסבוכים מגדריים.

במקביל להמשך סיפור האהבה התנודתי בינה לבין ג'ורג' - שעד למיי הייתה לכאורה סטרייטית וכעת מתקשה עם ההגדרה החדשה שלה - העונה החדשה חיטטה בפצע שהפך את מיי למה שהיא, שמונע ממנה להתקדם באמת. זה היה אגרוף לבטן שתואר בחמלה, כנות והומור. מיי עצמה הייתה כובשת יותר מאי פעם, הן בניסיון שלה להפיג את הערפל של עברה והן בניסיון להגדיר את עצמה של ההווה והעתיד - מאפיינת את המגדר שלה באמצעות האופן שבו אחרים רואים אותה. "רגע, אני בן?", היא שאלה מישהו שטעה לחשוב שהיא זכר.

בדרך החתחתים שעברו שתי הגיבורות, היצירה עצמה תמיד אהבה אותן, תמיד אמפתית, תמיד זיהתה את האנושיות מאחורי ההרסנות. הגישה הזו הפכה את הקומדיה של "מיי וג'ורג'" - אחד השמות העבריים המיותרים והמבאסים בשנים האחרונות - למפוכחת יותר, עם הרגליים על הקרקע, והקנתה לה משקל סגולי ממשי. במקביל היא גם שימרה בה מתיקות שהפכה אותה למסע רגשי מצחיק, שלם ומספק.

שם מקורי: Big Mouth
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2020: מקום 8

מאז שעלתה ב-2017, למעט נפילה קטנה עם שימוש יתר ב"מכשף הבושה" בעונה השנייה, "פה גדול" מעוררת פליאה באופן שבו היא שומרת על רמתה. העונה החמישית לא שונה. קומדיית ההתבגרות המונפשת של נטפליקס המשיכה להיות קורעת מצחוק, מגעילה בטירוף, הומה מנשמה ומלאה בתובנות חכמות ומעוררות השראה על גיל ההתבגרות.

על אף שעוד ועוד יצורים ודמויות מצטרפים לסדרה מדי עונה, "פה גדול" גם יודעת שעליה להשתמש בהן בצורה מחושבת. למשל, יתושי החרדה וקרפד התודה שהיו חלק מהותי מהעונה הרביעית, מפציעים רק לרגע בעונה החדשה. כמוהם גם חתולת הדיכאון שמאיימת על ג'סי, אותו מכשף בושה וכן הלאה. כנ"ל המאמן סטיב, אחת מהדמויות המופרכות והמאתגרות של הסדרה, שגם הפעם רק מבליח לרגע ומסתפק רוב הזמן ברקע.

גם העונה החמישית הציגה בפנינו ובפני גיבוריה יצורים חדשים שעליהם להתוודע אליהם ולהתמודד איתם. הפעם היו אלה פרפר האהבה וזחל השנאה, ומה שהיה כל כך מבריק הוא שמדובר היה באותו יצור בגלגולים שונים. זו בדיוק הרוח החכמה ששורה בקביעות על "פה גדול", מרבד גדול של שאר רוח פרוס מתחת לליטרים של הפרשות הגוף שהיא מעלה על נס. בהדרגה היא יוצרת מיתולוגיה מרהיבה של תחושות מוכרות ומעוררות הזדהות, צובעת בצבעים חדשים את גיבוריה הצעירים ועוזרים להם לגדול ולמצוא את עצמם.

כמו תמיד הקאסט - המונה בין היתר את ניק קרול, מיוצרי הסדרה, ומאיה רודולף - פשוט מופלא, וכמו תמיד גם הפעם ראוי לציין במיוחד את ג'ון מלייני, שמעניק את קולו לאנדרו. אישיותו הסוטה של הנער גם ככה היסטרית, אבל הדיבוב האגבי של מלייני מכפיל את זה פי כמה וכמה. וכשם שאמרה ג'סי בסוף העונה וצדקה: התחת של אנדרו התגלה ככוכב המפתיע של העונה.

שם מקורי: !Schmigadoon
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

אף שהיא מבוססת ומתכתבת עם מחזות זמר קלאסיים, לא צריך להכיר את המקורות כדי ליהנות מהקסם של "שמיגדון!". גיבוריה הם מליסה וג'וש (ססילי סטרונג וקיגן-מייקל קי), צמד רופאים מניו יורק, הנמצאים בזוגיות מזה מספר שנים ומגלים שהרומנטיקה נעלמה, בדיוק כשהם נקלעים אל עיירה ציורית-מדי שכל תושביה שרים ורוקדים. עד מהרה הם מגלים שהם כלואים במקום עד שימצאו אהבת אמת. באמצעותם מקפידה "שמיגדון!" לעמוד בפני עצמה ולהצביע תכופות על דמיונות למקורות מסוימים, ובמקביל מחדדת תחלואים כאלה ואחרים של הסוגה בכללותה - סקסיזם, מהלכי עלילה אוויליים, הדרת אוכלוסיות וכן הלאה.

"שמיגדון!" בעצם רוקדת בעליצות על שתי החתונות: היא בה בעת פרודיה על הז'אנר וכן מחווה אוהבת ומתרפקת. אבל היא גם הרבה יותר מזה. צמד הגיבורים נדרש למצוא אהבת אמת. אבל מהי בכלל אהבת אמת? מהי בכלל אמת? האם המקום המלאכותי והמשוכפל-במופגן הזה, לא הומה מנשמה וקסם אמיתי וגועש? זה בדיוק מה שכל כך מבריק ב"שמיגדון!": היא מגייסת את הדואליות שבמרכזה - המתחים בין הכנות לזיוף, בין רומן אמיתי ומורכב לבין העולם השטחי שמציגים מחזמרים קלאסיים - כדי לבחון הן את הז'אנר והן זוגיות שקצת נתקעה. השילוב בין העליצות לבין הפיכחון של יחסים אמיתיים העומדים למבחן, יוצר קונפליקט חכם שמפליא להציף את האגדה שבמציאות ואת המציאות שבאגדה.

גוף שידור: HBO Max (בישראל ביס ובהוט)

כסדרה העוסקת בקומדיה, "Hacks" סובלת מבעיה של לא מעט סדרות בסגנון: הכתיבה שלה מתקשה לשכנע שהגיבורות הן באמת כשרונות גדולים בתחומן. ג'ין סמארט ("הסודות של איסטאון","השומרים") מגלמת את דברה ואנס, סטנדאפיסטית ותיקה שימיה הטובים מאחוריה, ובניסיון להציל את המופע שלה בלאס וגאס, נשלחת אליה אווה דניאלס (הקומיקאית האנה איינביינדר), קומיקאית צעירה, יהירה ובוטה שזה מכבר פוטרה מעבודתה.

על אף המגבלה הזו שניכרת לכל אורכה, "Hacks" עודנה חמודה מאוד ומלאה בנשמה. מיקום העלילה בלאס וגאס המזויפת מזקק את האמת המפעפעת בסדרה. במוקד שלה עומדים פערי הדורות בין שתי הגיבורות שבמרכזה, ובאמצעותם זורקת הסדרה אור על ההיסטוריה הלא-מספיק-ידועה של התלאות שקומיקאיות נאלצו לעבור בדרכן למעלה. עולם של גברים נלוזים במועדוני לילה מפוקפקים, כאלה ששולחים ידיים כעניין שבשגרה ושולטים בקריירה ובגורל של הנשים שמנסות להצליח בתחום. אווה חיה בעולם אחר, חדש ואמיץ יותר, אבל הוא נעשה כזה בזכות מישהי כמו דברה שסללה את הדרך לנשים אחרות.

וזו מעלתה הגדולה של הסדרה בסופו של דבר: היחסים ההפכפכים בין שתי הנשים הם הלב שלה. הם אורגניים, מסקרנים ונוגעים ללב, נעים כל הזמן בין נחישות לפגיעות, ושומרים על העניין והרגש לאורך עשרת הפרקים של העונה הראשונה. מעבר לכך, כל סדרה שמציבה במרכזה את ג'ין סמארט משודרגת אוטומטית. ממש כמו הסדרה הבאה ברשימה.

שם מקורי: Mare of Eastown
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)

בשנים האחרונות רשת HBO התאהבה בז'אנר מאוד מסוים של מיני-סדרות: קחו כוכב קולנוע גדול, השילו ממנו את הזוהר והציבו אותו במרכזה של עיירה כל-אמריקנית חבוטה ומיוסרת. טקסי הפרסים מתים על זה. במקרה הזה, מדובר בדרמת פשע שבמרכזה תעלומת רצח. קייט ווינסלט מגלמת את מייר שיהאן, בלשית בעיירה קטנה בפנסילבניה. הכל נראה קודר ומרוט במקום הזה, כולל התושבים, כולל הגיבורה. קשה לזכור הזדמנות שבה ווינסלט נראתה כל כך אפורה, לבושת ג'ינס וחולצות הפלנל, שקיות מתחת לעיניה.

למעשה, "הסודות של איסטאון" מתארת מרחב שנראה כאילו הוא וכל דייריו לכודים בבינוניות מחניקה, רבים מהם נפגעים ישירים, או סתם "נזק היקפי", של מגפת האופיואידים הפושה באומה האמריקנית. כולם שם מכירים את כולם, מחוברים בקשרי משפחה וחברות. הפמיליאריות הזו מקנה למייר את היכולת לנהל ביתר קלות משברים קטנים בקהילה. מצד שני, היא גם מקלה על התושבים לבקר את כישלונה למצוא את הנערה הנעדרת.

יש כל כך הרבה סיפורים שמנסים לשדך בין דרמה עגומה על קהילה קטנה לבין פשע שקורע אותה מבפנים, אבל רבות מהן לא באמת מתעלות מעבר לקונספט. "הסודות של איסטאון", הגם שאף היא לא מושלמת, מצליחה ללכד בין מרכיביה בצורה שכל אחד מהם מדגיש את האחר. התוצאה נוגעת ללב חלק גדול מהזמן, ובשיאיה של המיני-סדרה, בפרט בפרק האחרון, גם ממש מועכת אותו, ובכך מרוממת את כל מה שבא לפני כן.