"משחק הדיונון", "לופן", "דקסטר", "חינוך מיני": מצעד סדרות 2021 - מקומות 40-31

מצעד סדרות 2021: מקומות 50-41

לא מסכימים עם הבחירות שלנו? ספרו לנו מה הן סדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: Sweet Tooth
גוף שידור: נטפליקס

בניגוד לחומר המקור האפלולי והקודר הרבה יותר שעליו מבוססת "סוויט טות'", העיבוד הטלוויזיוני בוחרת לדבוק במכוון בתקווה. מעלה חשובה בהתחשב בכך שמדובר בסדרה על תוצאותיה של מגפה קטלנית - תזמון לא מדהים, בלשון המעטה. היא מאירה את החשיכה הדיסטופית בעזרת האופטימיות החולמנית של הגיבור שלה, הילד גאס, שרואה מבעד למסך הדכדוך שירד על העולם. וכך, בין החיבה הגדולה למתוק (ומכאן הכינוי שנושא את שם הסדרה) לאמונה הנאיבית בכל מי שנקרה בדרכו ובמטרתו הסופית, גאס מדביק גם את הדמויות שנקרות בדרכו וגם את הצופים בזיק של אמונה בטוב. הבחירה הזאת מונעת מהסדרה לשקוע עמוק מדי לתוך דכדוך וסבל שהם מנת חלקן של סדרות רבות בז'אנר, והופכת אותה תחת זאת להרפתקה שכיף לגמוע במחי בינג' סופ"שי.

הבחירה הזאת לא מסתכמת רק במובן התסריטאי של המילה. גם בהיבט הוויזואלי שלה, "סוויט טות'" חורגת מגבולות הז'אנר, ונראית לפרקים כמו יצירה של ווס אנדרסון. הנופים המרהיבים של ניו זילנד, שם צולמה הסדרה, מחמיאים ומוחמאים מהבחירות העיצוביות של הדמויות עצמן ומהתום הילדותי שנובע מהן. גם תסמיני הנגיף הקטלני המינימליסטיים (שהסדרה בוחרת להציג) הם כאלה שאינם מעיבים על הצבעוניות והתקווה שבוקעת ממנה כמעט בכל סצנה. אמנם גם במציאות הזו "סוויט טות'" עדיין עוסקת בנושאים ובאירועים קשים, אבל בשום שלב לא מאבדת את האיזון העדין בין מתח לאובדן תקווה. וכן, בהחלט עוזר שחלק נכבד מהפרקים הם באורך של כ-40 דקות. המיקוד הזה מבטיח שלא נסבול גם מהתקף סוכר.

שם מקורי: Starstruck
גוף שידור: BBC (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)

אין הרבה דברים ב"אבק כוכבים" שאפשר באמת לקרוא להם מקוריים - מערכת יחסים בין סלב ל"אזרחית" כבר ראינו המון בעבר, כמו גם בחורה במשבר זהות אורבני או אכילה בשוגג של בראוניז מלאי מריחואנה למשל. מזל שב-2021 "רעיון מקורי" הוא קונספט נדיר ולא הכרחי, אחרת רוז מטפאו הניו זילנדית לעולם לא הייתה מקבלת אור ירוק לכתוב קומדיה קצרה וקלילה על החיים שלה בלונדון, ורובנו לא היה נחשף לכיף הגדול הזה.

מטפאו השתמשה במוסכמות של ז'אנר הקומדיה הרומנטית, ובפרט כמובן "נוטינג היל", כדי ליצור משהו שונה, טבעי, שובה לב. היא עיצבה, וסביר שעל בסיס עצמה, את דמותה של הגיבורה כאישה בשלה, אמיתית, לא מתפשרת, בטוחה בעצמה ושלמה עם המוזרויות שלה, האנטי-תזה המוחלטת ל"אלי מקביל" למשל, ויש משהו שובה בפשטות שלה ושל הסדרה כולה. אפילו ברגעיה הרציניים יותר, מטפאו המדויקת קורנת מעל המסך כאילו הייתה כדור דיסקו גדול וזורח. צריך להדגיש את זה כי על זה בערך קמה ונופלת "אבק כוכבים": מטפאו פשוט נפלאה. היא עושה את הסדרה הזו, מעבר לעניין שטכנית היא אכן עשתה את הסדרה הזו. הכימיה המשובבת בינה לבין ניקש פאטל, שמגלם את כוכב הקולנוע שחג סביבה ומסרב בצדק להרפות, מחממת ומרחיבה את הלב, והיא בעיקר זו שהופכת את "אבק כוכבים" לקומדיה רומנטית מרעננת מזן חדש והרבה יותר בריא, שנון ומקסים.

שם מקורי: Pretend It's a City
גוף שידור: נטפליקס

בעולם התוכן העשיר שבו אנחנו חיים, כשבכל יום בערך קמה או נופלת רשת סטרימינג חדשה, קשה להתלהב מסדרה דוקומנטרית בשבעה חלקים, שמלווה אישה נרגנת בת 70 שלא מפסיקה להתלונן על דברים בנאליים, כמו העובדה שמוכרים תיקים בחנויות ספרים, אנשים שעוצרים ברחוב כדי להסתכל בטלפון או סתם הקושי בלמצוא דירה. אלא שפראן ליבוביץ היא לא עוד אישה, היא מוסד של מילים, דעות ותבונה. מרטין סקורסזה לא בוחר למקד יצירה בכל אחד או אחת, והעובדה שכאן הוא משמש גם כמנחה, או יותר נכון כמי שמרים את הכדורים שליבוביץ' מנחיתה, אנחנו זוכים לראות אותו באופן נדיר נהנה מהתהליך. סקורסזה נקרע מצחוק בכל סצנה. הצחוק שלו מתגלגל. אותנטי. ממכר. ליבוביץ באמת מצחיקה אותו, כי היא באמת מצחיקה. קשה שלא להתגלגל בצחוק יחד איתו.

חשוב להבהיר שאין כאן סיפור אהבה שמעוור את עיני האמן ומציג לצופה מין גרסה נקיה של ניו יורק. זו לא "חברים" שמוכרת לנו גרסה של העיר שאין בה שחורים או הומואים ושמלצרית מובטלת יכולה לשכור דירה ענקית יחד עם חברה. זו גם לא "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" שמציירת את ניו יורק כמין סיוט מתמשך, רועש ומיזוגני. ליבוביץ מציגה מין גרסה מציאותית של "סיינפלד", עם שילוב אסתטי של סרטי וודי אלן הקלאסיים, בקצב שנע בין הסווינג של סינטרה לצ'ארלס מינגוס. אין פלא שהמחשבה הבולטת בצפייה בפראן ליבוביץ היא שמדובר בגרסה הנשית ללארי דיוויד. במובנים רבים, הם הופרדו בלידתם.

(עמית סלונים)

שם מקורי: The Wilds
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

בזמן ש"הצהובות" ממגנטת אליה את כל הבאזז בשבועות האחרונים, כדאי להתעכב על סדרה עתירת טוויסטים אחרת שעסקה בקבוצת נערות מתבגרות שהמטוס שלהן התרסק על אי בודד. אף שאין שום דבר מקורי בסיפור בריות שמוצאות את עצמן מבודדות ונאלצות להסתדר וללמוד לשרוד בכוחות עצמן, השטיק של "אבודות בטבע" (שם גנרי וטיפשי, בוודאי לנוכח "נערות פרא" המתבקש) עובד, בין היתר גם בגלל המודעות העצמית. באחד הפרקים פוסקת אחת הבנות בפני נערה אחרת ש"אנחנו לא נהיה 'מועדון ארוחת הבוקר'". אלא שזה בדיוק מה ש"אבודות בטבע" עושה בהצלחה: כור היתוך דרמטי וסוער של בנות תשחורת בשלב שבו הנעורים הם ברף הדרמטי ביותר שלהן, שלעולם לא היו מגלות עד כמה היו זקוקות זו לזו אלמלא היו ננטשות יחד.

חלק מהייחוד של "אבודות בטבע" הוא העובדה שהגיבורות באמת לבדן. אין רע מסתורי להתאחד מולו, לפחות למיטב ידיעתן, מלבד הבדידות והרעב. אין הצצה לאירועים עתידיים המבקשים שננחש את הפערים בין אז לעכשיו. הנערות פשוט תקועות זו עם זו ועם הפחדים, השריטות והנסיבות שהובילו אותן אל המקום הזה. התוצאה היא דרמה יעילה ולפרקים אפילו מרגשת, שמחזיקה היטב גם בעונה של עשרה פרקים בני כשעה, ועושה חשק לראות מה קורה בהמשך. למרבה השמחה, צפוי כזה: הסדרה חודשה לעונה שנייה.

שם מקורי: Squid Game
גוף שידור: נטפליקס

מה עוד אפשר לומר על התופעה המדהימה ביותר של השנה בטלוויזיה, ואולי בכלל בתרבות הפופ. משום מקום הגיעה הסדרה הקוריאנית הזו והפכה לסנסציה גלובלית מפה לאוזן, בלי כוכבים גדולים, בלי להסתמך על מותג מוכר או על תקציב עתק. מהקרקע היא צמחה וכבשה את כל העולם, אבל את כולו. הסדרה הכי נצפית אי פעם בנטפליקס, ובהתאם גם הסדרה הנצפית ביותר השנה בטלוויזיה ברחבי העולם.

כבר היו מספיק נסיונות לפענח את סוד ההצלחה, כולל כאן אצלנו, והכל נכון. "משחק הדיונון" בעליל פרטה על מיתר קולקטיבי עצום ובסיסי בקרב קהל ברחבי העולם, ששיקף משהו שגם אם רבים מהצופים לא ניסחו בעצמם לעצמם, הם חשו אותו על בשרם. ובניגוד להרבה הצלחות אחרות (למשל "בית הנייר"), "משחק הדיונון" באמת טובה, מה שסייע לה לשגשג גם אצל כאלה שבדרך כלל מעקמים את האף.

בינות לאלימות הגראפית והאכזריות המובנית בסיפור על עשירים שמשסים את העניים זה בזה, צמחו רגעים דרמטיים מהמדהימים השנה בטלוויזיה. רובם הגיעו לשיא בפרק השישי של העונה הראשונה, כשהגיבורים בחרו בן זוג למשימה הבאה, ואז התברר להם שהם נאלצים להתמודד זה מול זה בידיעה שניצחון של האחד משמעו מותו של האחר. פתאום הנופך הטראגי, שעד כה היה יחסית בשוליים, קיבל משנה תוקף מפתיע ושובר לב, שהמחיש עד כמה נבונה "משחק הדיונון" באופן שבו בנתה את עלילתה, ועד כמה היטיבה לברוא דמויות שנצטער על לכתן.

שם מקורי: Dave
גוף שידור: FX (בישראל ביס)
במצעד 2020: מקום 13

אחד המאפיינים המובהקים של "דייב" מאז ראשית דרכה היה הדבקות המוחלטת שלה במקומו של הגיבור. כשהוא מתגלה ככישרון גדול בראפ ובקומדיה, כך גם היא מתגלה כהפתעה עמוסה במיומנות ובהשראה. כשהוא מתבגר כאדם, כך הסדרה מפגינה בשלות. לכן כאשר בתחילת העונה השנייה דייב מצא את עצמו בפני שוקת יצירתית שבורה, הסדרה וצופיה נאלצו לתעות יחד איתו במחוזות מעיקים. זה הגיע לשיא בפרק השלישי, שבו הוא וחברו בני מתבטלים להם בביתו של האחרון ועושים דברים תמוהים ודוחים, כמו להסתובב בעירום ולשתות האחד את מי המקלחת של האחר.

אבל עוד באותו פרק דייב ננזף על ידיו חבריו ומתעשת, ואיתו גם הסדרה. וכאשר בהמשך הוא מנסה להתגבר על הבצורת עד שהוא לבסוף מצליח, כך - ניחשתם - עושה גם הסדרה. במקביל אליו, בדומה לעונה הראשונה, אותם חברים שנזפו בדייב זוכים לסיפורים נפרדים, שמוסיפים להפוך גם אותם לדמויות ממשיות מצד עצמן ומרחיבות את היקום שהסדרה מתנהלת בו. זו אריגה חכמה שמובילה אל הקרשנדו של העונה בפרק החותם, כשהחברות בין דייב לגייטה - ההייפ-מן שתפקידו לשלהב את הקהל בהופעות ובאופן כללי להרים את המורל של הגיבור - עומדת למבחן בדיוק כשהקריירה של דייב פורצת שיאים חדשים.

בדומה לפעם הקודמת, גם סוף העונה הראשונה של "דייב" היה נפלא והעיד על כיוון מאוד מבטיח שלבסוף נתקל במהמורות. למרות זאת, האחידות והנסיקה בחלק השני של העונה השנייה התעלו אפילו על רגעיה הטובים מפעם, כך ששוב נראה כי היא בדרך הנכונה וכי הטוב ביותר עוד לפניה. כמו אצל הגיבור שבמרכזה.

שם מקורי: Mythic Quest
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
במצעד 2020: מקום 4

עם שובה המצופה כל כך של הקומדיה הנהדרת על אחורי הקלעים של חברת גיימינג, נדמה היה שהיא נמצאת בדיוק באלמנט שבו עזבנו אותה. קדם לה ספיישל בידוד מופלא לנוכח מציאות הקורונה, שבניגוד להרבה ניסיונות אחרים - לא רק לכד באופן נפלא את התחושות, הקשיים והתאונות המבדחות של הריחוק החברתי, אלא ארג את כולם בצורה הוליסטית לתוך היקום שבו פועלת הסדרה - כולל סיום שהוא ככל הנראה המנחם והמספק ביותר שנראה בתחום הזה בטלוויזיה ב-2020. אלא שאז, עם תחילתה הרשמית של העונה השנייה, משהו קרה ל"מסע אגדי". היא הסתבכה בתוך החיפוש העצמי של גיבוריה, בעיקר פופי ואיאן, ושכחה לנוע קדימה באותו טירוף יצירתי שאפיין כל כך את העונה הראשונה. ללא המומנטום הזה, אפילו ההתנגחויות השנונות בין הגיבורים נראו לפתע יותר נבזיים ממשעשעים.

אלא שלמרבה המזל, גם בעונה לא אחידה, מצאה "מסע אגדי" את המקומות להזכיר את כוחה. זה קרה בעיקר בפרקים 6 ו-7 שהוקדשו לסי דבליו, ושפכו אור שונה לחלוטין על הדמות הנלעגת הזו. כפי שעשתה נפלא בעונה הראשונה, גם כאן זהו המסע אחורה בזמן שמעניק ל"מסע אגדי" את האפשרות לברוא עולם שלם בזמן קצר, לגלות יופי בשברון לב ובהתגברות על מכשולים, ולגרום לנו להבין טוב יותר את התחום שבתוכו היא פועלת. לא פלא שגם הפרקים שהגיעו לאחר מכן, אלו שנעלו את העונה, נהנו מהתנופה הזאת, שבתקווה תמשיך איתנו מיד עם תחילת העונה הבאה.

שם מקורי: Lupin
גוף שידור: נטפליקס

קסמה של סדרת העוקץ הלהיטית של נטפליקס טמון בערבוב שמתקיים בה בין אז ועכשיו. מצד אחד, הסגנון שלה קלאסי - אין בו מאפיינים סגנוניים עכשוויים, למשל עריכה תזזיתית ושימוש יתר בגאדג'טים, וכיאה לאופי של גיבורה, יש בו איזו ג'נטלמניות ואלגנטיות שאופיינית יותר לזמנים אחרים. מצד אחר, התכנים שלה מודרניים, אקטואליים ורלוונטיים. וכך, מאחורי עלילות הפשע, המסתורין והפעולה, שלא פעם גולשות למחוזות מופרכים, מסתתר עיסוק רציני ביותר בשאלות של גזע ומעמד.

בזכות כל זה, "לופן" היא לא סתם סדרה כיפית לצפייה, אלא משהו מעבר - יוצריה מיטיבים להשתמש בקלאסיקה צרפתית כדי לדון בהיסטוריה הצרפתית, ולהראות איך היא מושתת על גזענות, קולוניאליזם, דיכוי מעמדי וקשרי הון-שלטון. בצד ההומור וסצנות האקשן, יש בה גם לא פעם נדודים למחוזות אפלים יותר, למשל דרך דמותה של עיתונאית חושפת שחיתויות, שקראה לכלב שלה על שם המאמר המפורסם של אמיל זולה בימי פרשת דרייפוס, וחייה קיבלו תפנית טרגית בשל התעוזה שלה לחשוף מה רקוב בממלכת צרפת. בניגוד ל"אמילי בפריז", הסדרה האחרת של נטפליקס שהתרחשה בעיר האורות, כאן חומרי הגלם מעולים: הצוות מורכב מן השחקנים והשחקניות הכי טובות בצרפת, הבימוי מיומן והתסריט שנון. הפעם התוצאה אינה באגט מהסופר, אלא בריוש שיצא חם מן המאפייה.

(אבנר שביט)

שם מקורי: Dexter: New Blood
גוף שידור: שואוטיים (בישראל ביס)

העונה עדיין בעיצומה, אבל כבר עכשיו אפשר להכתיר את התחייה של דרמת הפשע כאחת המוצלחות באקלים שבו יותר מדי סדרות שבות לחיים ומתרסקות (היי, "סקס והעיר הגדולה"). ו"דקסטר" הייתה צריכה את זה, כי סוף הסדרה המקורית הוא אחד המושמצים בתולדות הטלוויזיה, כך שכרך חדש לסיפור יכול לעמעם את זה. על כן הובא שוב קלייד פיליפס, שיצר את הסדרה ופרש אחרי העונה הרביעית, וככה נראית גם "דקסטר: דם חדש". המיקום אמנם שונה - את מיאמי השוקקת ושטופת השמש מחליפה עיירה קטנה ומושלגת בצפון מדינת ניו יורק - אבל מתחת לאדרת השונה קל לזהות את אותה גברת מוכרת.

ההתכתבות התמטית של "דקסטר: דם חדש" עם מקורותיה ניכרת גם בבחירות תסריטאיות - הריסון, בנו של דקסטר, מאתר את אביו וייתכן שגם הוא סובל מאותה בעיה פסיכוטית. בכך הסדרה מאזכרת את הרגעים הטובים של עברה ובמקביל מכשירה בתבונה אפשרות לדור חדש.

אין בכך לומר שהסדרה החדשה מושלמת. רחוק מזה. "דקסטר" מעולם לא הייתה יצירת מופת אמיתית אלא תמיד הסתמכה על צירופי מקרים ובחירות מטופשות של חלק מהדמויות; ודקסטר עצמו אמנם שויך לאסופת האנטי-גיבורים המורכבים של העשור הראשון של המילניום, אבל הסדרה תמיד הציגה אותו כגיבור אמיתי שתמיד מצליח להימלט וכיף להריע לו. וזה אכן כיף. במיטבה "דקסטר" הייתה מותחת וסוחפת, סדרה שמחכים להתייצב מול הפרק החדש שלה, וזה בדיוק מה שעושה "דם חדש". כל כך לא מובן מאליו.

שם מקורי: Sex Education
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2020: במפחי הנפש

העונה השנייה של "חינוך מיני" הייתה כל כך מתישה עד שכיכבה אצלנו ברשימת מפחי הנפש של 2020. בהתאם, הציפיות מהעונה השלישית לא היו גבוהות במיוחד, אבל כסדרה שבתחילתה הייתה מתוקה מאוד, היינו חייבים לה ולעצמנו את החסד של לתת לה הזדמנות נוספת. זה השתלם בהחלט.

היא עדיין אוהבת לא מעט קלישאות, ועדיין אין שום הצדקה שכל פרק בה יארך שעה, אבל העטרה חזרה ליושנה. בעונה השלישית "חינוך מיני" זנחה את הקומדיה המופרזת שאפיינה את קודמתה, וחוזרת שוב לאיזון מוצלח רוב הזמן כמו בעונה הראשונה. יותר מאי פעם נדמה שיוצרי הסדרה צופים ב"פה גדול" ורושמים הערות, ואם בעבר זה הפך אותה לגרוטסקית ומוגזמת מדי, הפעם זה נעשה בצורה מתונה יותר (טוב, מלבד תקרית חרא דוחה באחד הפרקים). "חינוך מיני", שגם ככה הייתה מאוד סובלנית, רק הפכה יותר ויותר מכילה. היא בחנה את הספקטרום המיני והמגדרי, ועשתה זאת בצורה שמזכירה את "פה גדול", למשל עם דמות א-בינארית חדשה שהצטרפה (ומדרישות הליהוק של העונה הרביעית שכבר הוזמנה, עולה שצפויה להגיע גם דמות טרנסג'נדרית).

הנימה הזאת היא חלק מהדנ"א של "חינוך מיני", סדרה על נערים שמנסים לעשות כל הזמן את הדבר הנכון, או לפחות לדאוג שההחלטות שלהן יהיו מושכלות ושקולות. רק יאה שגם הסדרה עצמה משתדלת באותה מידה.