שירים, כמו דג מלוח, הם בסך הכל עניין של טעם. עוד לפני הוויכוח אם הוא גזעני או מיזוגני, "קאקדילה" של עומר אדם הוא לטעמי לפחות לא שיר טוב, מקסימום שיר בינוני עם כתיבה עצלנית ולחן קליט. לא מדובר ביצירת אמנות כה דגולה ואיכותית, עמוקה או נוקבת שצריך להגן על זכותה להישמע בחירוף נפש. או מנגד להילחם להחרים אותה.
ועדיין, אם כל כך הרבה אנשים נעלבים מהשיר שלך - יכול להיות שהוא באמת מעליב, ולא שכל המצקצקים הם אנשים נטולי חוש הומור. נשים שעלו מרוסיה לפני שלושים שנה - וגם פחות מכך - למדו מאז עוד כמה מילים חוץ מ"נייט" ו"דה". השיר "קאקדילה" פשוט לא מצחיק אותן.
למה? כי הקונוטציה המינית נטועה בשיר הזה עמוק. אם בניינטיז המשוואה היתה שכל הרוסיות עוסקות בזנות, עם הזמן הסטיגמה השתכללה: להיות רוסיה אומר שאת "נותנת" (ומה זה בכלל "נותנת"? מישהי שמאפשרת למישהו לשכב איתה? בניגוד לאחרות שלא מסכימות?). אם את רוסיה אז קל להכניס אותך למיטה, ותסכימי לעשות דברים שנשים ממוצא אחר לא יעשו.
איך אני יודעת? כי אני רואה את העיניים נדלקות אצל גברים כשהם מגלים שאני רוסיה. כשהייתי נערה, התלהבתי מזה. "אני רוסיה, אתה יודע", ומוסיפה קריצה. ככה זה כשאת בתיכון. את רוצה שיאהבו אותך, לא משנה מה. זה אגב לא שמור לנשים רוסיות בלבד. וגם אם עמוק בפנים את חושבת נניח שאת אישה משוחררת מינית ואת רוצה את זה בעצמך - את לא באמת יודעת כלום על שחרור מיני. גם כי את צעירה, וגם כי בישראל לדבר על שחרור מיני זה כמו לדבר ברוסיה על זכויות להט"ב. במדינה הכל כך שמרנית שלנו, שבה עדיין מוחקים תמונות של נשים על אוטובוסים באזורים מסוימים, ואין דבר קדוש יותר משמירה על טוהר הגזע, אי אפשר להיות אישה משוחררת מינית. יגידו עליך שאת "נותנת".
במודע או שלא - בואו נזכה את עומר אדם מחמת הספק רק בשביל התרגיל המחשבתי, וגם בגלל שהוא מזכיר להגנתו שהוא קווקזי - "קאקדילה" משמר את כל זה ועוד. במשחק מילים דבילי בפזמון כשהוא שר "והיא בכלל לא בטו-חה", והראש רץ ל"והיא בכלל לא בתולה", אדם כמו בונה מכונת זמן לניינטיז. היא רוסיה, היא שיכורה, היא לא בתולה. אז היא "נותנת". בוא וקח. כמה זה מסוכן. ועוד לפני זה, כמה זה אידיוטי. אז מה אם היא לא בתולה? נשים ממוצאים אחרים הן כן בתולות? ומה זה משנה? בקיצור, וואט דה פאק.
אבל אם מבחינת אדם והמשוררים הדגולים שלצדו הגוף של הלא בתולות שהן גם שיכורות מותר עכשיו לכל, להבנתי זה קצת כמו להגיד על אישה שנפלה קורבן לתקיפה מינית שהיא לבשה חצאית קצרה מדי, ש"היא שתתה" וש"היא רצתה את זה". מבלבלים באופן מוחלט בין אישה שרוצה, רחמנא ליצלן, לעשות סקס, לאישה שמחליטה לשים את הגבול, או אישה שלא במצב לשים גבולות ולכן צריך לשמור עליה. ובכל מקרה הגבר לא שם לעצמו שום גבולות.
תגידו ודאי שאני כבדה, חופרת ועומר אדם "כולה צוחק". אבל זה בדיוק העניין. כשאת רוצה להיות "אחת מהחבר'ה" את צוחקת גם, את מה שנקרא "זורמת". אבל כשאת בצד השני, כשהוטרדת מינית, כשהותקפת, כשאמרת "לא" ושמת גבולות אבל הגבר שאיתך חצה אותם, את הופכת להיות אישה שמאבדת את ההומור וגם את התמימות. את הופכת להיות דרוכה, על המשמר. קודם כל כדי שזה לא יקרה לך שוב, ואחר כך אם יש בך עוד כוח, תילחמי שזה לא יקרה לאחרות. סטטיסטית, אחת מתוך שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה - משמע לפחות אחת מתוך שלוש נשים מתישהו תאבד את היכולת לצחוק על הדברים האלה. כשאת ממוצא רוסי (או בכלל מברית המועצות לשעבר), ובעצם הסטריאוטיפ עליך במדינת ישראל קשור באופן ישיר למיניות שלך, זה גם לא להיט גדול, בייחוד כשאנחנו כבר שלושה עשורים אחרי העלייה הגדולה משם.
השרה מרב מיכאלי נכנסה בעומר אדם על השיר הזה ועומר אדם נכנס בה בחזרה כשפרסם טענות נגדה על התעמרות בעובדת והציע לה: "תנשמי". אחרי לא מעט ביקורת ברשת, זה הפך להיות ספין שבו אדם הוא אביר זכויות ומיכאלי, כמו כל הפמיניסטיות, היא האישה בלי חוש ההומור. במקום לתקוף את מי שמבקר את השיר, עומר אדם יכול לקבל כעובדה את זה שיש לא מעט אנשים שהשיר הזה פגע בהם ולנשום בעצמו, אולי גם להתנצל - או כמו שאומרים את זה בשפת הסטיגמות: לצאת גבר.