עכשיו מה בעצם קורה פה? כדאי להתעכב רגע על איזה עניין מרתק, שמאוד קל לפספס אותו. מגיע יניב ביטון, שהוא באמת אחד מגדולי הדור, לפחות בכל הקשור למשחק וקומדיה, ונותנים לו משימה בלתי אפשרית: להיות מצחיק יותר מאבישי בן חיים. החיקוי מבריק, אחד לאחד, וביטון מצליח לתפוס את הניואנסים הכי קטנים, מתנועות הידיים ועד החיוך התמים-אך-מקריפ - ובכל זאת אין לו סיכוי. למעט כמה רופאים מתמחים במחלקות הקורונה, קשה לחשוב על אדם שנאלץ לעבוד קשה יותר בימינו מאשר יניב ביטון, עם סיכויי הצלחה קטנים יותר. לא משנה כמה מגוחך יהיה החיקוי, לא משנה כמה הטקסטים שישימו בפיו יהיו מטופשים, הם לעולם לא יוכלו לעמוד באמת מול המקור של הדוקטור. זה קרב אבוד מראש.
בעוד מהחיקוי של יניב ביטון עדיין אפשר ליהנות, הבדיחה שהיא "הפרשנות" של אבישי בן חיים כבר מזמן הפסיקה להצחיק. התיאוריה המופרכת שלו, שאונסת כל אירוע פוליטי לתוך מסגרות שנפרצו כבר לפני עשרות שנים, מעולם לא הייתה ראויה לבמה רחבה. מהותה, מאז ומתמיד, הייתה לחתור תחת שלטון החוק במטרה להצדיק את המשך כהונתו של נאשם בפלילים בתפקיד ראש הממשלה. בגמישות רטורית של נערת גומי, הצליח בן חיים שוב ושוב להתאים את התיאוריה שלו להתפתחויות השונות בפרשה, עד שהגיע לשיא והאשים את כל מערכת הצדק הישראלית בקשירת קשר נגד המנהיג האותנטי של ישראל השנייה. כן, המולטי מיליונר מקיסריה, אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם.
אנשי ערוץ 13 ידעו מאז ומתמיד שהנוכחות של בן חיים באולפן הפכה בשנים האחרונות לאנטי-חדשות. הייתה תקופה שבמערכת חדשות 13 עוד חשבו שהניסיון הזה לעורר את השד העדתי מרבצו בצורה מנומסת ומחוייכת שווה להם נקודות רייטינג ושיח ציבורי. בפועל, כל מה שקרה זה שהצופים הנאמנים שליוו את מערכת החדשות המוערכת של ערוץ 10 עזבו. למען ההגינות נציין שהבחירה להגדיל את החשיפה של בן חיים לא הייתה הטעות היחידה שהבריחה את הצופים מהמסך.
שיטת הרייטינג בישראל בעייתית, ובאופן אישי אני לא חושב שזו הדרך הנכונה לבחון מהדורות חדשות - אך גם קשה להתעלם מהמגמות הברורות. ברגע שהמותג של "חדשות 10" נמחק, ונעשה לו וידוא הריגה בעזרת "התיאוריה" של בן חיים, גם הרייטינג החל לצלול. בתקופה האחרונה, כשהדוקטור נעלם מהמסך (השמועות מדברות שלקח פסק זמן לצורך כתיבת הספר שלו על ישראל השנייה), החלה מגמת התאוששות קלה ברייטינג של המהדורה. מתאם לא מוכיח סיבתיות, אבל כיף לעצור רגע ולפנטז, ולו רק לשבריר שנייה, שאולי ציבור צופי הטלוויזיה בישראל פחות מטומטם ממה שעושים ממנו.
הבעיה היא שאפילו בזמן שנראה שהביביסטים מתחילים להיגמל מנתניהו, ערוץ 13 עדיין לא הצליח להיגמל מבן חיים. מאז החשיפה של העיתונאי בן כספית על המגעים לעסקת טיעון בין היועץ המשפטי לממשלה לבין בנימין נתניהו, חזר בן חיים לחיינו בשיא הכוח. הדוקטור חזר להפגיז את דעותיו בטוויטר, ובתוכניות האקטואליה הבלתי נגמרות של ערוץ 13.
בתחילת השבוע הגיע בן חיים לתוכניתו של שרון גל כדי להסביר שהדרישה להטיל קלון על נתניהו היא "דרישה וולגרית וימי בייניימית יותר מעונש מלקות". בן חיים לא יכול היה לקוות לשותף זורם יותר לשיחה משרון גל, שנתן לו להמשיך ולתקוף (בדרכו החביבה, ברור שחביבה) את עורכי הדין של נתניהו ותיאר אותם כ"אנשים קטנים ונטולי תודעה היסטורית". בהמשך הוסיף אזהרה, ספק איום, על מה שיקרה עם תומכיו של נתניהו במידה ו"ההגמוניה" תכניס אותו לכלא.
זה היה מונולוג הזוי וחסר כל היגיון, אפילו במושגים של בן חיים. נראה שמשהו בפילטר הפנימי של בן חיים נפגם, וכל ניסיון להציג איזו פסאדה עיתונאית נעלם. לא פרשן, לא דוקטור ובטח שלא עיתונאי: פשוט תגרן בשוק שמגיע להגן על אהוב נפשו. זה יכול היה להיות רומנטי אם לא היה כל כך מסוכן. אדם שמקבל במה גדולה כדי להפיץ תיאוריית קונספירציה נגד שלטון החוק המוכה ממילא.
בערוץ כנראה אהבו את מה שראו, והחזירו את בן חיים כגלדיאטור לאותה זירה, כשמולו כמה אריות רעבים. את מקומו של שרון גל תפס אור הלר, ולצדו הפרשן המשפטי ברוך קרא, עורך הדין קובי סודרי והכתב הפוליטי של עיתון "הארץ", מיכאל האוזר טוב. בפתח הדברים הוצג סרטון ביתי של איציק זרקא, מהבולטים והבוטים שבפעילי הליכוד, שקורא לנתניהו להמשיך להילחם עד הסוף בבית המשפט ולא לחתום על עסקת טיעון. מכאן החל דיון על השאלה הפילוסופית האם לבית משפט יש זכות מוסרית להטיל קלון על פוליטיקאי או לא. סודרי עוד ניסה לעמת את בן חיים עם שאלת התכל'ס - האם הוא, כדובר הרשמי של ישראל השנייה, לא חושב שהודאה בעבירות שמיוחסות לנתניהו מצדיקות קלון. בן חיים ענה בשלילה. במילים אחרות: אין בעיה שראש הממשלה יהיה פושע שהודה בעבירות חמורות. יכול להיות שבן חיים באמת מאמין בזה, אבל כמה הוא מזלזל ב"ישראל השנייה" כדי לטעון כזו פיקציה בשמה?
הדיון הסתיים לא לפני שנערכה השוואה מוזרה של נתניהו לנלסון מנדלה, אותה העלה בן חיים כדי לטעון שהוא לא מסכים עם ההשוואה הזאת (אגב, אני לא חושב שיש מקום להשוואה בין אבישי בן חיים לבין האנשים שהסתערו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021 ולכן אני לא מעלה אותה). אחרי הדיון, בחר מיכאל האוזר טוב לשבור שתיקה והסביר מדוע לא השתתף בדיון. במילים מנומסות, הוא הסביר שהדיון לא צריך היה להתקיים לדעתו מכיוון שעל ספסל הנאשמים בבית המשפט יושב בנימין נתניהו, ולא ציבור שלם כפי שמנסים אנשים כמו אבישי בן חיים לטעון.
כולם באולפן ידעו שהאוזר טוב צודק, אבל לא יכלו להתווכח איתו באמת. בין השורות פלט האורח מעיתון "הארץ" שהדיון לגיטימי כי יש לתוכנית עורך והוא בחר לערוך את הדיון הזה. בתמורה השיב לו אור הלר שאכן יש לתוכנית עורך והוא מאיץ בו באוזניה לחתוך לפרסומות. זה היה רגע נדיר של ארס-פואטיקה עיתונאית. לכמה רגעים הצופים יכלו לראות איך מייצרים את הנקניק המעובד שמוגש להם.
הישראלים מכורים לחדשות, והתרגלו למוצר הרע והמקולקל שמוכרים להם בערוצים המסחריים. בתוך ההתמכרות הזאת, אבישי בן חיים הוא כמו המדבקה האדומה על המוצרים המשמינים בסופרמרקט, וכמו האזהרות המפחידות על אריזת הסיגריות. עוד משהו שצריך להתעלם ממנו בדרך לשאיפה העמוקה מהדבר שעושה לך כל כך רע.