הקומיקאי האגדי ג'ורג' קרלין סיפר באחת מהופעות הסטנדאפ שלו שיש מחשבה שמטרידה את מנוחתו. "במקום כלשהו, ממש כרגע, עובד הרופא הגרוע ביותר בעולם", הוא נהג לספר והוסיף: "והמחשבה המפחידה ביותר היא שיש למישהו תור אליו מחר". זו בדיחה טובה, ויש בה מן האמת. במקרי חירום אמיתיים, כשאנחנו מגיעים חס וחלילה לבית חולים, אנחנו לא יכולים לבחור מי הרופא שיטפל בנו או באהובינו. אם סבתא קיבלה התקף לב באמצע הלילה, ניאלץ לסמוך על הרופא שנמצא כרגע בבית החולים הקרוב לביתה. על ההכשרה שקיבל, על הניסיון שצבר ועל שעות השינה שהיו לו השבוע בין המשמרות. אין לנו ברירה. באופן דומה, גם בהגיענו לבית משפט, המצב דומה. אנחנו לא בוחרים את השופט שיכריע בתיק שלנו, אבל לעיתים הוא יכול לחרוץ גורלות ולהשפיע על חיינו לא פחות ממנתח לב פתוח. הצדק עיוור, אבל מי שאחראי על עשיית הצדק יכול להיות השופט הטוב בעולם, ויכול להיום שמדובר בשופטת שהתקבלה לתפקיד בזכות קשר מיני.
במשך ריאיון ארוך עם עמרי אסנהיים, ניסתה השופטת בדימוס אתי כרייף להציג את הצד שלה בפרשה שזכתה לכינוי העממי "מין תמורת מינוי". זה היה ריאיון חושפני מאוד, שפלרטט עם הגבול הצהוב (אך לא עבר אותו), בו כרייף הבהירה בצורה מאוד ברורה ושקופה את ציר הזמן שהתחיל במסע השאפתני שלה אל עבר גלימת השופטת, דרך הקשר המיני שלה עם אפי נוה ועד המינוי המפתיע שלה לתפקיד לאחר התערבותו של מי שהיה אחד האנשים החזקים ביותר בעולם המשפט הישראלי עד לפני כמה שנים.
הטלוויזיה והקולנוע הרגילו אותנו לרעים מסוג מסוים ולטובים מסוג מסוים. בסרטי ג'יימס בונד הנבלים תמיד יהיו גרוטסקים. תהיה להם צליעה מוזרה, גמגום בולט, עין עצלה, צלקת על הפנים, חתול ישן על הברכיים או מבטא מזרח אירופי מוגזם. אפשר לדמיין את אפי נוה מגלם נבל בסרט בונד, אולי אפילו באיזה סרט קומיקס. מבטו זחוח, סביבו תמיד אנשים בעלי כוח ושררה - והוא זה ששולט בהם, ולא להפך. להבדיל, "שותפתו לפשע", אתי כרייף, לא נכנסת לטייפקאסט המרושע הקלאסי. מדובר באישה רהוטה, שאפתנית, שהחליטה מגיל צעיר שהיא רוצה לשבור את תקרת הזכוכית שנקבעה לה כאישה מזרחית מהפריפריה והפכה בגיל צעיר לשופטת פלילית. על פניו, אלמלא היינו יודעים את מה שהיינו יודעים, היה מדובר בסיפור סינדרלה של ממש.
קל להתפתות ולהאמין לכרייף. אנחנו אוהבים סיפורי סינדרלה. והלו, למה מה היא כבר עשתה בעצם? עבדה קשה כדי להפוך לעורכת דין, הגישה מועמדות להיות שופטת, וניצלה את העובדה שהכירה את אחד האנשים הכי משפיעים על הוועדה למינוי שופטים כדי שיגשים לה את החלום. כרייף הופכת את המראה אל הצופים, ומנסה לשכנע אותם שכולם היו נוהגים כמוה. כולנו צבועים. מי מאיתנו לא היה משתמש בפרוטקציה כדי להתקדם בקריירה? מי מאיתנו לא היה משתמש בקשרים כדי להשיג לאבא שלו טיפול טוב יותר בבית חולים? מי לא היה מרים טלפון לדוד שמכיר את מנהל המלון כדי לשדרג את החדר הפשוט לסוויטה? ככה זה בישראל, אם כולם מושחתים אז אף אחד לא מושחת.
זה היה יכול להיות טיעון משכנע, אלמלא הוא פשוט לא היה רלוונטי. למעשה, הבחירה הנדושה של כרייף לפנות למחוזות הוואטאבאוטיזם רק הדגישה כמה אין שום הצדקה מוסרית למעשים שהיא בעצמה מודה שהיא עשתה. יש הבדל בין שימוש בקשרים שכולנו עושים כדי להתקמבן על כרטיסים טובים להופעה של עומר אדם לבין מינוי שופטת שנכשלה במרכז ההערכה לעורכי דין המבקשים להתמנות לכהונה שיפוטית. חשוב להדגיש את זה: כרייף כנראה לא הייתה הופכת להיות שופטת אלמלא היו לה קשרים עם נוה. המילה "כנראה" נכנסה למשפט הקודם נטו מנימוס.
הגישה שכרייף מציגה לקשר המיני שלה עם אפי נוה מרעננת ומפתיעה. לרגע נראה שמדובר בפרק ישן של "סקס והעיר הגדולה" או "בנות" ולא בתחקיר של "עובדה". הטענות של כרייף מודרניות, פמיניסטיות ושוברות מוסכמות. ראוי להקשיב להן, כי מעבר לניסיון ההגנה, כרייף בוחרת לקחת אחריות על המעשים שלה בקשר עם נוה, ולא מתקרבנת. לטענתה היא לא "נתנה" שום תמורה מינית לאפי נוה, וזו סתם חשיבה גברית מיושנת. הבעיה האמיתית מבחינתה היא שהיא בגדה בבן זוגה ופגעה בילדיה שנחשפו למעללים המיניים שלה. אבל יאללה, אנחנו במאה ה-21, אנשים בוגדים. אפשר לחשוב שהיא הראשונה.
ושוב, הלוואי שאפשר היה לקבל את הטענות שלה בלי להתייחס לפיל שיושב בבית הדין: יחסי הכוחות בין נוה לכרייף היו מאוד ברורים. זה לא היה סתם "רומן". היא: עורכת דין צעירה ואלמונית עם חלום ידוע להיות שופטת. הוא: ראש לשכת עורכי הדין, והאיש המשפיע ביותר באותה תקופה על הוועדה למינוי שופטים, שעוזר לה להגשים את החלום. זה מצוין שהיא לוקחת אחריות, אבל אישה חכמה וחזקה כמוה לא יכולה לטעון שהייתה כאן סיבה ותוצאה. או במילים אחרות, וסליחה על הבוטות, כמו שלא כל מי שמזדיינת היא זונה, גם לא כל מי שמתדיינת ראויה להיות דיינית.
הניסיון שלה להשוות בין סטוץ לקשר משפחתי רק מדגישה את הבעיה המובנית בקשר שלה עם אפי נוה: הוא היה סודי. בתמורה לקידום הקריירה שלה, כרייף ביקשה להזמין את נוה לארוחה. הוא ויתר על הארוחה, וקפץ אליה ישר ל"קינוח". כרייף עצמה הסיטה את מסך הערפל וחשפה בפנים גלוים את ציר הזמן הכל כך בעייתי הזה. אף אחד לא ידע על הקשר הזה. כרייף לא הצהירה בשום שלב על ניגוד עניינים בנוגע לנוה. מה היה קורה אם הייתה נאלצת לשפוט בתיק שעוסק בנוה, באחד ממקורביו או באחד מיריביו (וברוך השם, יש לו הרבה מאלה ומאלה)? האם הייתה מתבקשת להחזיר טובה בבית המשפט כפי שעשתה לכאורה בחדר המיטות? האם מישהו מאמין שמישהי שהמצפן המוסרי שלה מכוון ל"מותר להיות מושחתת אם כולם מושחתים" הייתה עושה את הדבר הנכון למען הצדק או למען האיש לו היא חייבת את הקריירה שלה?
לא ברור למה כרייף הסכימה לריאיון הזה. אסנהיים סיפר שהוא ניסה להושיב אותה מול מצלמה עשר פעמים ונכשל. מדוע הפעם הסכימה? האם מדובר בסגירת חשבונות? ניסיון נקמה? רצון לעשות יחסי ציבור לעסק חדש שהיא מקימה? או אולי רצון אותנטי לנקות את שמה. אולי רצון להביך את מערכת המשפט שהקיאה אותה מתוכה? בכל מקרה, התוצאה הייתה כישלון ידוע מראש. לא ברור מי ייעץ לה שזה רעיון טוב לבוא ולחשוף בפני הציבור את החטאים שהיא עשתה מול הציבור הישראלי. מי חשב שזה רעיון טוב לראות אותה יושבת ומוחקת בחדר החקירות את כל ההתכתבויות שלה עם השר משה כחלון ועוד ארבעה אנשי קשר. לטענתה: בינה לבין השר כחלון לא היה שום קשר מעבר לחברי, כולל הסבר מאוד לא משכנע למשפט המפורסם שכתבה לכחלון: "אני לבד הערב וממש רציתי להרים את נטל הראיה". יכול להיות כמובן שהיא אומרת את האמת, אבל איך אפשר בכלל להאמין למילה ממה שהיא אומרת אם לפני רגע היא אמרה שזה בסדר לרמות כי כולם עושים את זה?
אילנה דיין, צוות "עובדה" ובעיקר אסנהיים עצמו עשו עבודה מדהימה עם הכלים שניתנו להם. בסופו של דבר אסנהיים ישב על כיסא, שאל שאלות בנימוס, וחשף את הריקבון העמוק שהשתלט על מערכת שלטון החוק. לעיתים קשה להאמין שתכנית ברמתה של "עובדה" יוצאת מאותו פס ייצור במפעל שמביא לנו את "הזמר במסכה", "אופירה וברקו" או "יצאת צדיק". ערוץ שמקדש את בידור האינסטנט מצליח עדיין לשמור על היהלום שנותן לתחקירנים שלו אורך נשימה ויכולת להכיל את הסיפור עד תום בלי לחץ. בתחילת התכנית מבקש אסנהיים להקשיב לכל דבריה של כרייף לפני שחורצים את דינה. בקשה עיתונאית ראויה. בקשה אנושית בסיסית. אלא שבערוץ שהמציא את התרבות בה אסי ורותם צועקים על הצופים להצביע מהר באפליקציה לפני שהשיר נגמר כדי להרים את המסך לאיזה מתמודד שהם מעולם לא שמעו, זה מרגיש הכי לא טבעי בעולם. "עובדה" מזכירה לנו מדי פעם כמה הטבע שלנו לפעמים מהונדס בצורה מעוותת. איזה מזל שהיא קיימת.
יש הרבה קורבנות חפים מפשע לפרשה הזאת, בין השאר בני המשפחה של כרייף ונוה - אלא נראה שמיותר לציין שהנפגעת העיקרית מהחשיפה הזאת היא מערכת המשפט. יש מספיק אנשים שרוצים שנאבד אמון בבתי המשפט שלנו, פרקליטו של אחד מהם ישב אתמול באולפן של אילנה דיין. הידיעה הזאת לא השפיעה על אנשי "עובדה", וטוב שכך. מערכת המשפט חשובה, אך לא קדושה ובטח שלא עומדת מעל לכל ביקורת - בטח מוצדקת כפי שהוצגה אתמול על המסך. זה סיפור מביך ומביש, חבל שהוא קרה, אך טוב שהוא נחשף.
חשוב להזכיר שלצד הבעיות, בתי המשפט בישראל מלאים באנשים טובים ואמינים, שהתמנו לתפקידים שלהם ביושר ובכבוד, לאחר שהצטיינו בתפקידיהם, צברו ניסיון ועברו את כל השלבים הנדרשים לפני שהפכו לשופטים. אבל כן, יש גם כאלה ש"קיבלו ציון 3" במרכז ההערכה ובכל זאת הפכו לשופטים, לכו תדעו מאילו סיבות. זו מחשבה איומה, בדיוק כמו על הרופא הגרוע שעלול לטפל בסבתא שלך. ובכל זאת, המערכת יודעת לסנן את העשבים השוטים החוצה, ובטח שלא לקדם אותם. זו אולי נקודת האור הכי בולטת בתחקיר הזה. בסיום התכנית של עובדה אילנה דיין הציגה קטע ישן של נשיאת העליון בדימוס מרים נאור, שהלכה השבוע לעולמה. זו הייתה סגירת מעגל טלוויזיונית יפה, שהזכירה שיש עדיין אנשים שמקדישים את חייהם למען החוק והצדק. חבל שאנשים קטנים מטילים על שומרי הסף שלנו צל כל כך גדול.