אחת הסדרות המדוברות והמוצלחות ביותר של 2021 הייתה "רק רציחות בבניין" (Only Murders in The Building), שתגיע לישראל בקיץ הקרוב עם בואו של דיסני פלוס. קומדיית הפשע בכיכובם של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז עקבה אחר שלושת חובבי הסכתי פשע שנקלעים בעצמם לפרשיית רצח, ומחליטים ליצור פודקאסט מהניסיון שלהם עצמם לרדת לשורש התעלומה החדשה. הסדרה הייתה מין פארודיה על הסכתי פשע אמיתי, ובו זמנית השתמשה בהם כתבנית לסיפור שגוללה.
כך עושות - בדרגות שונות מאוד של הצלחה - גם שתי קומדיות פשע חדשות שמגיעות במקרה בו זמנית. האחת, שעולה היום (שישי) בנטפליקס, מצהירה כבר בשמה את כוונותיה: "האישה מהבית שממול לבחורה בחלון" (The Woman in the House Across the Street From the Girl in the Window), שטאנץ מוכר וטיפשי בסרטים פארודיים, שמלחימים מספר כותרים מוכרים לכדי שם אחד וארוך מדי. במקרה הזה, כפי שאפשר להבין, מדובר בעקיצות כלפי מותחני פשע פרבריים - בדרך כלל כאלה שמתחילים כספרי טיסה פופולריים ובנאליים שאפשר ללעוס, לבלוע ולשכוח במהירות, ושנטפליקס הומה מהם.
בהתעלם מהשם, על הנייר יש סיבות טובות להתרגש לקראת "האישה מהבית". ראשית, מככבת בה קריסטן בל האהובה ("המקום הטוב", "ורוניקה מארס"), מה שבדרך כלל מבטיח בקרת איכות מסוימת. שנית: הפעם הקודמת שבה עלתה בשירות הסטרימינג סדרה פארודית על ז'אנר סופר-פופולרי בנטפליקס עצמו, זכינו ליצירת המופת "חוליגן אמריקאי" (American Vandal).
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
איריס קול בשיחה עם עידו ישעיהו על קומדיות הפשע ועל סדרות מגפות
זו כמובן טעות מוחלטת להסתמך על סדרה ספציפית מהעבר כדי להסיק על אחרת רק כי הן חולקות רעיון כללי ופלטפורמת שידור, והשגיאה הזו מתבררת במלוא עוזה כבר בדקות הראשונות של "האישה מהבית". העלילה עוקבת אחר אנה, אישה שחיה על תערובת של יין, כדורים, תבשילי קדרה ודמיון מפותח, המטפחת אובססיה לשכן החתיך שעבר לבית שממול, עד שהיא עדה לרצח בביתו. או אולי לא? התעתועים של הגיבורה הם נקודת המבט של "האישה מהבית", כולל קריינות שלה, כך שאין לנו דרך להבין מה היא באמת ראתה ומה היה פרי דמיונה, והאמת, כסיפור בלשי הסדרה עובדת סביר. יש לה שמונה פרקים בני חצי שעה (כולם נשלחו לביקורת מבעוד מועד) והם עוברים בחטף ובקלילות כמו הלא-איומות שבסדרות שעליהן היא מסתמכת - בעיקר הודות לחמידות והקסם המובנים של קריסטן בל.
אבל זה לא כל העניין, כמובן. בשאר הרבדים שלה, שמקרינים גם על הרובד העלילתי, "האישה שבבית" פשוט תמוהה. לא ברור מה היא רוצה להיות. האם היא סיפור מתח אמיתי - ורוב הזמן שגרתי - או פארודיה מהסוג ה"רציני" במסורת סרטי צוקר, אברהמס וצוקר ("טיסה נעימה", "האקדח מת מצחוק" וקלאסיקות רבות אחרות), שבה הכל הרה גורל ומאוד מגוחך בה בעת? מצד אחד היא בנויה כמו יצירות מהסוג שהיא לועגת להן, כולל אלה ששמה מאזכר במפורש - המוזיקה המותחת, הפילטר הצונן, זוויות הצילום המערערות וכו'. מצד שני היא כוללת אלמנטים שאין אלא לשער שהם אמורים להיות הומוריסטיים: כוסות היין העצומות שאנה שותה מהן, חיבתה האובססיבית לתבשילי קדרה, הפוביה שלה מהגשם; ומדי כמה פרקים מגיעה סצנה מגוחכת שמובאת בחומרת סבר - החולצה של אנה נתקעת לה על הראש בעודה מנסה להתפשט בסצנה לוהטת, קטע כלשהו עם בובת פיתום או הקריינות שפותחת את הסדרה.
אלה רגעים תמוהים לא רק כי הם נדירים, אלה כי על אף הקלילות שבה הסדרה קולחת, הטון שלה מאוד כבד. בעברה של אנה יש טרגדיה איומה, מהסוג שאמנם הפך לקלישאה שחוקה בז'אנר ואפשר להבין למה יושם גם כאן, אבל "האישה שבבית" סוחטת אותו בצורות שבינן ובין קומדיה אין דבר. בעיקר נדמה שהסדרה משתמשת בסיווג הזה כדי להציג עלילה שאפשר לחפף בה. רוב הזמן היא מתקדמת כמתבקש מכללי הז'אנר, ואז פה ושם חושפת פרט לא סביר או התפתחות שערורייתית שלא היינו חיים איתם בשלום אילולא הייתה "פארודיה".
הסיבה לכך ש"רק רציחות בבניין" הפכה ללהיט גדול הייתה היכולת שלה לרקוד על שתי החתונות באותה מידה של אפקטיביות. גם סיפור בלשי מעניין שמתפתח מצוין וגם קומדיה שמטפחת דמויות מעניינות שכיף לשהות במחיצתן. "חוליגן אמריקאי" הייתה מבריקה ומתוחכמת אפילו יותר: לא זאת בלבד שפעלה בשתי הרמות האלה, אלא הוסיפה רובד עמוק ומעורר מחשבה על גיבוריה, בני דור ה-Z. בשני המקרים האלה מדובר במיצוי מושלם וחכם של הרעיון המרכזי. ב"האישה שבבית", לעומת זאת, כל אחד מהרכיבים גורע מהאחר.
חיים בסרט
המקרה של קומדיית הפשע השנייה שמגיעה היום - במקרה הזה לאפל טיוי פלוס, והפרק הראשון זמין בחינם גם ביוטיוב - כבר טוב בהרבה. גם The Afterparty (להלן "אפטר פארטי") היא פארודיה, הפעם על תעלומות רצח א-לה אגת'ה כריסטי (חדר מלא באנשים שאחד מהם נרצח - מיהו הרוצח?). אלא שבנוסף הסדרה משתמשת גם בפורמט ה"ראשומון", שבו מדי פרק מישהו מהנוכחים מספק זווית שונה לאותם אירועים, ומנצלת אותו לטובת שורה שלמה של הומאז'ים לשלל סוגות קולנועיות נוספות.
לכל אחד יש "סרט במוח", כפי שמגדירה זאת הבלשית שחוקרת את המקרה, וכך מדי פרק כל אחד מהם חווה את האירועים בהתאם לז'אנר שמעיד על אישיותו: קומדיה רומנטית, אקשן, מחזמר, אפילו אנימציה, וכן, גם גרסה מוצלחת בהרבה למותחן הפרנואידי ש"האישה מהבית" כושלת איתו. זה קונספט פיקחי בפשטותו ש"אפטר פארטי" מנצלת כדי לרענן באמצעותו את הנוסחה המוכרת של הסיפור הבלשי - במקרה הזה קבוצת בוגרי תיכון שמתאחדים אחרי 15 שנים בביתו של אחד מהם שהפך לכוכב ענק, וכשהוא מוצא את מותו מתברר שכמעט לכולם יש מניע וסיבה לרצות במותו.
למרות שהסדרה לא מושלמת, היא מהנה להפליא. לא רק מפני שזגזוגי הז'אנר שומרים על רעננות תמידית, אלא בעיקר כי הקאסט מורכב מאסופה מרהיבה של קומיקאים שמאכלסים חלל אחד. את הבלשית דאנר מגלמת טיפאני האדיש ("טיול בנות"), החוקרת את מותו של אקזבייר (דייב פרנקו, "שכנים"), שבתיכון היה בדיחה אבל הפך לאחר מכן לזמר פופולרי, שחקן קולנוע מצליח ובעיקר דוש שלא ברא השטן. חברי הכיתה שלו לשעבר - החשודים ברצח - כוללים את אניק טוב הלב (סם ריצ'רדסון, "ויפ"), שמאוהב בזואי (זואי צ'או, "סיפור אהבה") עוד מימי התיכון. עכשיו אולי יש לו סיכוי נוסף איתה, מאחר שהיא מתגרשת מבעלה הקשוח והדביל (אייק ברינהולץ, "מאבדים את זה", "מינדי"), רק שהאחרון מתקשה לשחרר ממנה.
במקביל יַספר (בן שוורץ, "מחלקת גנים ונוף"), שהיה שותפו המוזיקלי של אקזבייר בתיכון, עומד לחדש את שיתוף הפעולה איתו. צ'לסי האלכוהוליסטית והשבורה (אילנה גלייזר, "ברוד סיטי") מבקשתלנקום על משהו שנעשה לה בתיכון, ו-וולט (ג'יימי דמיטריו, "Stath Lets Flats") רק מייחל שכולם יזכרו שגם הוא למד איתם בבית ספר. אם כל אלה לא מספיקים, הקאסט המורחב כולל גונבי הצגות מוכחים כמו ג'ון ארלי (אליוט מ"משלחת חיפוש") בתפקיד השותף של הבלשית דאנר, וטייה סירקר (ויקי מ"המקום הטוב") כאחת מהחבורה שנהנית להתנשא על אחרים.
לנוכח השמות האלה מתבקש ש"אפטר פארטי" תהיה אחת הסדרות הכי מצחיקות שידע המסך, אך היא לא, וזו אולי האכזבה הגדולה ביותר בנוגע אליה. אבל האמת היא שהיא לא מנסה להיות הדבר הכי מצחיק, אלא בעיקר מתמסרת לקונספט שלה כדי להציף את האישיות של כל אחד מגיבוריה. יש משהו נבון ומקסים ברעיון שכל אחד חווה את העולם כז'אנר קולנועי אחר, וההתנגשות בין הגרסאות השונות ממחישה אף היא את מה שכל אחד חושף או מסתיר, בין אם בכוונה ובין אם בתת-מודע. כל פרפסקטיבה כוללת שינויים גדולים וקטנים מרעותה, ללא ספק יידרשו צפיות נוספות כדי לאתר את כולם.
בהתאם, למרות התחושה שהקומדיה לא ממצה את היכולות שעומדים לרשותה, השחקנים רחוקים מלהתבזבז כאן. להפך - בסופו של דבר הסדרה שווה בזכות הקאסט המסחרר שלה. כולם מפיחים אנושיות כובשת ומבדחת בדמויות ארכיטיפיות במהותן, כולם גם זוכים לנתח נאה באור הזרקורים, וכמעט כולם גם ממש מצחיקים כשזה נדרש. שלושת הפרקים הראשונים לבדם, שעולים היום (שאר החמישה יגיעו מדי שבוע), כוללים סצנת קריוקי מעולה של ריצ'רדסון, הנשמה של הסדרה; קרבות מילים (ושתן!) קורעים בין ברינהולץ לפרנקו, ותצוגת תכלית מופלאה של שוורץ, שעושה כאן את תפקידו הטוב ביותר מאז ז'אן-רלפיו ב"מחלקת גנים ונוף", ואולי בכלל.
את הסדרה יצר וביים כריסטופר מילר, ההוא מהשותפות הקבועה עם פיל לורד (המשמש גם כאן כמפיק בכיר), שהניבה יצירות כמו סרטי "רחוב ג'אמפ", "סרט לגו" ו"ספיידרמן: ממד העכביש" שהפיקו. השניים ידועים במיומנתם לנתץ קלישאות ולהזריק מרץ לסוגות שעל פניהן נראה שכבר קשה לחדש בהן, וזה המקרה גם עם "אפטר פארטי". מאחר שאפל שלחה לביקורת את כל הפרקים מלבד האחרון, קשה לשפוט את התעלומה המרכזית של הסדרה בלי החלק האחרון בפאזל. ועם זאת, גם ביצירה שמסתפקת בחמידות כללית ולא בפריצת דרך, כדרכם של לורד-מילר - המסלול לשם רצוף הברקות, עונג והשראה. אנחנו כבר יודעים שזה רחוק מלהיות מובן מאליו.