המהדורה האמריקאית הראשונה של יומנה של אנה פרנק התפרסמה ב-1952, עם הקדמה מאת אלינור רווזלט - אלמנתו של הנשיא רוזוולט, שהיה יכול להציל את הילדה היהודייה לו רק היה מעניק לה ויזה או מפציץ את המחנות, אבל התרבות הפופולרית לא טרחה להתעסק בסוגיות כאלה. תחת זאת, היא העדיפה להפוך את מחברת היומן לאייקון אוניברסלי ועל-זמני, לרוב תוך טשטוש ומחיקת היהדות שלה והתעלמות מההקשר ההיסטורי.
שלוש שנים לאחר פרסום היומן באנגלית, הגיעה הצגה זוכת פוליצר, ומיד אחריה גם סרט הוליוודי שהיה מועמד לשלל אוסקרים ואף זכה בכמה פסלונים. מאז, הטקסט המקורי זכה לעוד שלל עיבודים, בכל פורמט אפשרי.
שבעים שנה אחרי פרסום אותה מהדורה אמריקאית ראשונה, אנה פרנק היא עדיין אייקון והדמות שלה ממשיכה להעסיק יוצרים ויוצרות, אבל לעתים מכיוונים אחרים. "איפה אנה פרנק", סרט האנימציה הטרי של ארי פולמן, העמיד במרכזו את דמותה של קיטי, חברתה הדמיונית, ועשה זאת כדי לעסוק במורשת ההומניסטית של היומן והרלוונטיות שלו לימינו; "החברה הכי טובה שלי אנה פרנק", שעולה היום בנטפליקס, הוא סרט עם שחקניות בשר ודם שגם עוסק בדמות בשר ודם - חנה גוסלר, שכמשתמע משמו היתה חברת נפש של מחברת היומן, אך בניגוד אליה שרדה את השואה, וחיה כיום בירושלים.
תזמון עליית הסרט בנטפליקס נראה ציני - בדיוק כשהתקשורת האמריקאית מלאה כותרות בעניינה של אנה פרנק, בגלל התחקיר החדש והשנוי במחלוקת שהתיימר לחשוף מי הסגירו אותה ואת משפחתה. חשוב אם כך לציין: לא מדובר בהפקת מקור של שירות הסטרימינג, אלא בדרמה שכבר עלתה בהולנד בספטמבר ומזמן נרכשה בידיו להפצה בשאר העולם. הטריילר שלה, למשל, עלה בחשבון היוטיוב שלו לפני כמה חודשים, הרבה לפני הסנסציה החדשה.
בדומה לאנה פרנק, גוסלר נולדה בגרמניה ועברה לאמסטרדם עם משפחתה לפני תחילת המלחמה. דרכיהן של השתיים הצטלבו בלימודים, נפרדו בתחילת הזוועות ונפגשו שוב במחנות, בצורה שנראית כמו המצאה מופרכת של תסריטאי בנטפליקס, אך למעשה התרחשה במציאות.
רוב העולם מקשר את אנה פרנק למחבוא בעליית הגג, אך חלק ניכר מהסרט מתרחש בתקופה שקדמה לכך ומתאר את אמסטרדם בימים שבהן היא וחנה עוד היו יכולות להסתובב בחוץ. בסצינות האלה, ניכר כי לא מדובר בהפקה נטפליקסית עתירת תקציב, אלא בדרמה הולנדית צנועה, עם ערכי הפקה נמוכים, שלא לומר עלובים. גם שאר האספקטים של העשייה הקולנועית מתגלים כירודים ונחותים.
ניכר גם כי הדרמה הזו מנסה להמחיש כי חנה, ולכן גם אנה, אינן דמויות היסטוריות לא נגישות, אלא נערות ככל הנערות, עם תשוקות פרוזאיות וחלומות נעורים שנגדעו באיבן, שהיו יכולות להיות כוכבות של כל דרמת נעורים אחרת, אילולא הנסיבות ההיסטוריות.
הנסיבות הללו הובילו אותן למחנות, וחלק מהסרט מתרחש גם בהם. אפשר להעריך אותו על כך - הרי רוב הסרטים על מלחמת העולם השנייה מקפידים להתעלם מן האספקט הזה. לא סתם העולם המערבי חיבק דווקא את היומן של אנה פרנק - נוח יותר לפתח פטיש כלפי סיפור שמתרחש ברובו בעליית גג ולא במקומות שהעולם העלים מהם עין בזמן אמת, ומקפיד לעשות זאת גם כעת.
נוסף לכך, בניגוד לאותם סרטים מפוקפקים שפשוט העלימו את היהדות של אנה פרנק, כאן הממד הדתי נוכח בחיים שלה ושל גוסלר, כולל משפטים בשפת הקודש וריטואלים דתיים למיניהם.
ניכר שהסרט מבקש להגיע לקהל רחב, חוצה גילאים וחוצה גבולות ככל האפשר, להנגיש לצופים הצעירים את השואה ולחנך אותם לגביה ולשמש כלי פדגוגי יותר מאשר קולנועי. לפיכך, ראוי ואפילו רצוי לשפוט אותו בחומרה, וכך נעשה.
מעבר לאיכות האמנותית הפאתטית, יש בסרט בעיה מובנת: עצם הבחירה להשתמש במותג של אנה פרנק, כדי לספר סיפור של מישהי אחרת, מעוררת השראה ככל שתהיה, ויש להניח שזה לא במקרה.
מעניין לציין כי מבין עשרות הסרטים הקודמים שנעשו על אנה פרנק, הרי שעד הסרט הזה אף אחד לא היה תוצרת הולנד. למה? אולי מפני שהמדינה נרשמה בהיסטוריה בנסיבות איומות. יחסית לגודל האוכלוסייה, זו הטריטוריה שבה נשלחו למותם הכמות הגדולה ביותר של יהודים.
כ-140 אלף יהודים חיו בהולנד לפני המלחמה. כמאה אלף נשלחו למחנות, ורק כחמשת אלפים שרדו. כשלושת-רבעי מן האוכלוסייה היהודית של הולנד נמחקה, הרבה בגלל הכניעה המהירה של המדינה בפני הצבא הנאצי ולאחר מכן שיתוף הפעולה של הולנדים רבים עם הכובש, כולל כמובן אותם מקומיים שהסגירו יהודים.
לכן, לא מפתיע שהקולנוע ההולנדי לא רצה לעסוק באנה פרנק, וכשסוף כל סוף הוא עושה זאת - אז זה דרך סיפורה של אחת מן היהודיות ההולנדית המעטות ששרדו את המלחמה. כל מה שנאמר וכל מה שעוד ייאמר, חשוב לי להדגיש, נאמר מתוך הערצה והצדעה לגוסלר וכבוד לבני משפחתה, אבל גם הם בטח שמו לב שהשם שלה אפילו לא מופיע בסרט, שבכוונה שומר מלכתחילה על עמימות לגבי הסיפור שהוא רוצה לספר.
נכון, הסרט מראה את המחנות. אך "המחנות", למרבה הצער, זה מושג רחב, וגרוסלר היתה באזור מזוויע פחות מזה של חברתה הטובה. סביר להניח שאם היוצרים שלו היו מעזים להראות את הזוועות שעברו על אנה פרנק בימיה האחרונים, נטפליקס לא היו רוכשים אותו. גם לתרבות ההולנדית וגם לתאגיד הבינלאומי נוח יותר עם גרסאות מרוככות של השואה.
וכך, גם אם האלימות כאן קיימת, היא תמיד ברקע. רוב הדמויות מתקתקות, אפילו החיילים הנאצים, והתסריט מקפיד לחתור לעבר ההפי-אנד, ולמסגר את הסיפור בצורה חיובית מבחינת שתי הדמויות. חנה שורדת את השואה, ואנה? כותרות הסיום מכריזות כי היא "הפכה בסופו של דבר למה שרצתה: מפורסמת בכל העולם", כאילו מה שחיפשה כשכתבה את היומן זה ליייקים וסרטים כאלה.
את הסרט ביים בן סומבוגארט, איש קולנוע ותיק שכבר עסק במלחמת העולם השנייה לפני עשרים שנה בסרטו "אחיות תאומות", וגם אז, באופן לא מפתיע יחסית לתרבות ההולנדית, עשה זאת בצורה בעייתית. כשהדרמה התקופתית ההיא הופצה כאן, מבקרים רבים יצאו נגדה ואחד אף כתב כי "זה הדבר הכי קרוב להכחשת שואה שאי פעם נראה על מסך הקולנוע בישראל".
"החברה הכי טובה שלי, אנה פרנק" אינו הכחשת שואה, אבל הוא תזכורת נוספת לכך שלתרבות הפופולרית המערבית יש זיכרון סלקטיבי בכל הקשור למלחמת העולם השנייה. שישה מיליון יהודים ויהודיות נרצחו בשואה. לא פלא שנטפליקס מספרת דווקא על זו ששרדה.