מסע של שמונה שנים הגיע לשיאו הזמני בסוף השבוע, כש"איפה אנה פרנק" של ארי פולמן ערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן, במסגרת הרשמית אך מחוץ לתחרות. הבמאי חיכה כמעט עשור עד שיצליח להשלים את פרויקט האנימציה השאפתני, ונדרש לחכות עוד קצת כדי לזכות להראות אותו לעולם. רגע לפני שהפרמיירה עמדה להתחיל, כשכולם חנוטים בטוקסידו ומחכים במתח, נשמעו לפתע צעקות מן היציע. בתחילה כולם חשבו שמדובר במחאה אנטי-ישראלית, אך אז התברר שאחת מן הצופות חשה ברע, עד כדי סכנת חיים. ההקרנה התעכבה עד שכוחות ההצלה הגיעו למקום והצילו את המצב, ורק אז אפשר היה לצאת לדרך.
כשהסרט התחיל, מיד התברר כי פולמן עשה זאת שוב: כ-13 שנה לאחר שהסעיר את פסטיבל קאן עם "ואלס עם באשיר" ופרץ דרך בכל הקשור לייצוג של זיכרון המלחמה, הוא משנה כאן את הכללים בכל הקשור לזיכרון השואה, או לפחות לזיכרון של אנה פרנק. היומן שלה זכה כבר לשלל עיבודים, בקולנוע ובפורמטים אחרים, והיצירה הזו שונה מכולם.
כמי שמכיר את היומן בעל פה, אני יכול להעיד כי "איפה אנה פרנק" משעתק מעט מאוד ממנו. תחת זאת, פולמן בוחר נקודת מבט חדשה - זו של קיטי, חברתה הדמיונית והטובה ביותר. הסרט מעתיק את מרבית העלילה לימינו, ובמקום לשמר את הפולחן של האייקון כפי שהוא, ממציא אותו מחדש כדי לשאול מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו כדי לשמר את המורשת של הילדה שכל כך אהבה לחיות. התשובה: המסר ההומניסטי שלה יכול וצריך לכוון אותנו בהתמודדות עם משבר הפליטים באירופה.
את כל זה, כהרגלו, מבצע פולמן עם אנימציה עוצרת נשימה ושימוש מפעים במוזיקה, אותה כתבה קארן או. למרות שיש בו משהו דידקטי, ואף שעבודת הדיבוב באנגלית מעט מאובנת, קל להבין למה "איפה אנה פרנק" זכה לתשואות רמות ולביקורות משתפכות ברחבי העולם. סביר להניח שעוד נשמע עליו רבות, ובהחלט ייתכן שהבמאי שוב ימצא עצמו מועמד לאוסקר, והפעם בקטגוריית האנימציה.
הסרט מוקדש להוריו של פולמן, שורדי שואה שבמקרה היו על אותה רכבת למחנות כמו אנה פרנק עצמה. "הלוואי שלא הייתי שומע מהם את הסיפורים ששמעתי על הזוועות", אמר במסיבת העיתונים לאחר הפרמיירה. "שמעתי דברים שלא הייתי צריך לשמוע, בגיל צעיר מדי".
פולמן הגיע להקרנה עם ילדיו. סיפרתי לו כי קראתי שאחד מהם כתב על הסרט ביקורת ברשת לאחר הפרמיירה. "אני מקווה שדברים טובים", אמר בחיוך. "אני עובד על הסרט שמונה שנים. הבת שלי היתה בת שש כשיצאנו לדרך, והיא אומרת שהיא לא זוכרת איך החיים נראו לפני כן. הם היו מעורבים עד מאוד בפרויקט, אולי אפילו יותר מדי. ביקשתי מהם כל כך הרבה פידבק, שכבר נמאס להם. אני מקווה שהם לא בטראומה. הם מאוד חיכו להקרנה, זה היה רגע גדול בשבילם".
"אי אפשר לתאר עד כמה אנימציה זו הפקה מורכבת. עבדתי כאן עם המפיק יאני טילטגס. הוא עשה בעבר שבעים סרטים עם שחקנים בשר ודם. זה סרט האנימציה הראשון שלו, ולדבריו גם האחרון. אחד מהאנימטורים הצעירים שעבדו איתי אמר שההפקה הזו היתה ארוכה יותר מהשירות הצבאי שלו. הוא ועמיתיו עבדו על הסרט עשר שעות ביום במשך כמה שנים".
הסרט מבקש להשתמש בזיכרון של אנה פרנק כדי להאיר את עיני העולם לטרגדיות האנושיות שמתרחשות בו גם כיום, ולהזכיר לכולנו את הציווי המוסרי שלה - שצריך לעשות הכל כדי שכל ילד וילדה בעולם יזכו לחיות בשלום. הוא מנסה להיעזר במורשת שלה בתור כלי חינוכי, כדי למגר את שנאת הזרים ורדיפת האחר, ובתור דוגמה לכך משתמש בסיפורם של ילדים אפריקאים שממשלת הולנד מאיימת לגרש.
עיתונאי הולנדי שאל את פולמן האם הוא עורך השוואה ישירה בין מה שמתרחש בימינו ובמלחמת העולם השנייה. "חלילה לא אשתמש במושג 'השוואה', הבהיר. "זה עלול לשחק לידי קיצוניים, שיעשו בכך שימוש לרע. יש לכם משימה חשובה מאוד כעיתונאים - להבהיר שאסור להשוות ושאין כאן שום השוואה, אחרת ייקחו את זה למקום לא נכון. איך אפשר להשוות בין רצח עם למשהו אחר? אני בעצמי בן של שורדי שואה, למה שאשווה אותה למשהו שקורה עכשיו. לא אעשה זאת לעולם".
בתום ההקרנה, מנהל הפסטיבל תיירי פרמו הפקיד את המיקרופון בידיו של פולמן, ובמקום לדבר על עצמו כפי שכולם עושים, הוא ניצל את ההזדמנות כדי להוקיר תודה לאחרים. "עבדו על הסרט הזה מאות אנימטורים ואנימטוריות מרחבי העולם. בואו תנו להם סטנדינג אוביישן שלא ישכחו בחיים", ביקש - והקהל נענה לבקשתו בשמחה. ההקרנה התחילה ברגע של דרמה מלחיצה ומסכנת חיים, והסתיים במחווה אצילית של אהבה והערכה.
בצד "איפה אנה פרנק", סרט ישראלי נוסף ערך את הבכורה שלו בקאן במהלך הסופ"ש - "ויהי בוקר" של ערן קולירין, גם הוא אורח קבוע בפסטיבל, שכבר הציג בו את "ביקור התזמורת" ואת "מעבר להרים ולגבעות". בכך, הושלם רצף מקומי נדיר. ביום רביעי, כזכור, הוצגו כאן גם "הברך" של נדב לפיד ו"מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ. לגמר היורו כנראה שלא נגיע בחיים, אבל בקולנוע אנחנו בהחלט על המפה.
בעבר, ערבים היו נוכחים נפקדים בקולנוע הישראלי, אך "ויהי בוקר" מצטרף לרשימה הולכת וגדלה של סרטים שמשנים את המאזן. כמו ב"סופת חול" וב"לא פה לא שם", למשל, גם כאן אלה היהודים שבולטים בהעדרם. מופיעות בסרט שתי דמויות יהודיות, יש בו שתי דקות נטו של דיאלוגים בעברית, וכמעט כל השחקנים בו מגדירים עצמם פלסטינים ופלסטיניות. "שאלתי את קולירין אם זה סרט ישראלי או פלסטיני", אמר מנהל הפסטיבל תיירי פרמו כשהציג את הסרט לפני ההקרנה, "והוא ענה לי - שניהם".
בכל הקשור לזהות אישית ולאומית ולמתח בין המדינה והיצירה, אנחנו חיים בסיטואציה מורכבת, בלשון המעטה. הסרט קיבל את המימון של קרן הקולנוע הישראלי, ולפני כמה שנים, בעקבות פרשה סבוכה אחרת סביב "וילה תומא", עבר חוק לפיו כל הפקה שכזו חייבת להציג את עצמה כ"סרט ישראלי". כמחאה על כך, החליטו הכוכבים והכוכבות שלו שלא להשתתף בהקרנה, וקולירין הגיע אליה בגפו.
"למה הממשלה רוצה שתכריז משהו מובן מאליו?", אמר על כך בריאיון לאתר דדליין. "כאילו שאני לא יודע מי אני, וצריך למחוק את הזהות של האחרים. אני לא רוצה להשתמש בסרט הזה כהלבנה של משהו, כי הדברים שנעשים הם איומים", והתייחס כמובן לפעולות של המדינה והצבא מול הפלסטינים.
בהתבסס על כתביו של סייד קשוע, הסרט מתאר פעולה שכזו, ועוקב אחר תושביו של כפר פלסטיני שנתון במצור שרירותי של צה"ל. יש בו מן הסתם ביקורת על הצבא, ויש בו גם תיאור של פשע מלחמה, אבל יש לציין כי החיילים מתוארים בו בצורה אנושית ואמפטית, וכי עוד יותר מאשר הביקורת על ישראל, יש בו ביקורת פנימית על החברה הפלסטינית, על כל הצביעות, השחיתות והניוון שיש בה.
"ויהי בוקר" מעניין גם בגלל עיצוב הדמות של הגיבור שלו. הוא שונה מגיבורים פלסטינים אחרים שראינו עד כה בסרטים ישראלים. בגילומו של אלכס בכרי, הוא מתגלה כבורגני שעובד בהייטק, מנהל רומן עם יהודיה, חי בירושלים ולכוד בכפר הולדתו רק בגלל העוצר של צה"ל. קולירין מתנער כאן מהסטריאוטיפים והקלישאות לגבי ערבים שחיים בישראל, ובהשראת המקור של קשוע פותח כאן פרק חדש בכל הקשור לייצוג שלהם בקולנוע המקומי.
ומעבר לכל הפוליטיקה, יש כאן גם קולנוע, וקולנוע יפהפה: בשיתוף פעולה עם הצלם שי גולדמן, שעבד גם ב"הברך" של נדב לפיד, קולירין יוצר כאן סרט המזכיר את עבודותיו של נורי בילגה ג'יילון הטורקי, אולי הבמאי הכי מוערך כיום בעולם הפסטיבלים. "ויהי בוקר" לא חף מבעיות, וכיאה לסרט אמנותי הוא גם מייגע ומכביד לעתים, אבל יש בו כמה וכמה סצינות שעצרו את נשימתו של הקהל. הדרמה הזו משתתפת ב"מבט מסוים, מסגרת הצד המובילה של הפסטיבל, ולא יהיה מופרך להמר שהמסע שלה בקאן יסתיים עם פרס בסוף השבוע הקרוב.
קולירין הוא לא רק אחד היוצרים הכי פוליטיים בתעשיית הקולנוע המקומית, אלא גם אחד הליצנים הגדולים בה. כשביקשתי ממנו שלשום להגיב על "הסערה" סביב "ויהי בוקר", ענה לי שהוא בדיוק אוכל סוכריות טבעוניות ושותה בירה בטיסה, ושלח תמונה. להקרנה בקאן הגיע עם לימון, וכשתהיתי למה, ענה "כדי להכין סלט". כל אחד יחליט לבדו אם זה מצחיק או לא, אבל תמיד אעדיף חוש הומור על תשובות פומפוזיות ומלאות חשיבות עצמית.