"בהתחלה, כשהעולם היה צעיר, היו הרבה מאוד רעיונות אבל לא היתה שום אמת. האדם יצר את האמיתות בעצמו וכל אמת היתה מורכבת מהמון רעיונות מעורפלים. העולם היה מלא אמיתות וכולן היו יפהפיות… ואז הופיעו בני האדם. וכל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר מהן. היו אלה האמיתות שהפכו את בני האדם לגרוטסקות… ברגע שאדם מסוים לקח לעצמו אמת אחת, קרא לה האמת שלו וניסה לחיות את חייו לפיה, הוא הפך לגרוטסקה, והאמת שאימץ הפכה לכזב".
הקטע הזה מופיע בפתיחת הסיפור הראשון בקובץ "ווינסברג, אוהיו", של הסופר האמריקני שרווד אנדרסון (מובא כאן בתרגום מ-2009 של רחל פן). זהו הספר שהופיע לפתע בספריית קיבוץ חולדה בספטמבר 1959, וגרם לחבר הצעיר עמוס עוז "לשחרר את היד הכותבת", כלשונו. בדיעבד, זה היה אחד הרגעים המכוננים בתולדות הספרות העברית. בספרו האוטוביוגרפי "סיפור של אהבה וחושך", מתפייט עוז על כך שאלמלא נתקל בספרו של אנדרסון, הוא כנראה לא היה הופך לסופר. "אני אודה לו על כך כל חיי", הוא מספר, ומבהיר שבזכות הקריאה בספר הוא הבין מניין הוא בא: "מתוך פקעת רהויה של עצב והעמדות פנים, של געגועים וגיחוך ועליבות וחשיבות פרובינציאלית, של חינוך סנטימנטלי ואידיאלים שאבד עליהם כלח ופחדים חנוקים והכנעה וייאוש".
קצת יותר משלוש שנים אחרי מותו של אחד מאנשי הרוח החשובים בתולדות מדינת ישראל, ודמותו עדיין יוצרת כותרות, ומפתיע יותר: היא עדיין יוצרת ספרים. אחרי "דבר שמתחפש לאהבה" שכתבה בתו גליה עוז, ו"מה שאבד בזמן" שכתבה ידידתו נורית גרץ - יוצא השבוע "אוסף צדפים", שכתב בנו דניאל - כתגובה לספרה של אחותו גליה. היא אומרת: אבא שלי העביר אותי בילדות "שגרה של התעללות סדיסטית". הוא אומר: גם אם יש אמת בחלק מטענותיה הנקודתיות, המסגור של עמוס עוז כ"אבא מתעלל" שגוי מן היסוד.
אילנה דיין, דוקטור למשפטים בהשכלתה, מינתה את עצמה לשופטת בקרב המתוקשר הזה של משפחת עוז. כביכול, זה מצב מאוד מסוכן לכל חברה דמוקרטית, בו עיתונאים ממנים את עצמם לשופטים. ואולם, שבוע אחרי שאותה אילנה דיין חשפה ב"עובדה" את הדרך בה מתמנים בני אדם בשר ודם לשופטים בישראל, נראה שממילא, גרוע יותר כבר לא יכול להיות.
בית המשפט של "עובדה" היה רחוק מלהיות מאוזן. התכנית התבססה על ריאיונות שערכה דיין עם פניה עוז-זלצברגר ודניאל עוז, בתו הבכורה ובן הזקונים של הסופר המהולל. גליה עוז עצמה לא השתתפה בתכנית, כאשר את מקומה תפסו מילים שנבחרו בקפידה מתוך ספרה, כמו גם קטעי ארכיון מריאיונות לגואל פינטו ודנה ויס. לא הוגן במיוחד, מצד שני, יש שיטענו שלכתוב כתב אישום חמור על אדם מת שלא יכול להגן על עצמו זה לא בדיוק בסיס למשפט צדק.
אלא שמי שטרח וקרא את ספרה הקצר של גליה, ולא הסתפק רק בכותרות בתקשורת, למד כי היא לא ביקשה לשים את אביה על ספסל הנאשמים. הספר לא דרש נקמה או סגירת חשבון, אלא תיקון. בשום שלב היא לא ביקשה להחרים את ספריו או לפגוע במורשת שלו. היא לא צייצה מילה כשהחליטו לקרוא לתיכון עירוני כ"ד בתל אביב על שמו של אביה. הצלקות הנפשיות שלה לא נגרמו על ידי עמוס עוז איש הרוח, אלא על ידי עומס עוז האבא. זה שטען שהיא "אוהבת אותו יותר מדי", מה שזה לא אומר.
טולסטוי צדק. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה. נראה שבתולדות ישראל לא הייתה משפחה שידעה לתאר את האומללות שלה בצורה כל כך רהוטה כמו משפחת עוז. כמעט כל משפט שיוצא לפניה ודניאל מהפה מרגיש כאילו נלקח מפואמה אפית, אפילו אם הם סתם מדברים על חדר השירותים בבית ההורים. האומללות הזאת, כמו הכישרון, היא רב-דורית. עמוס עוז בחר לספר את סיפורו האישי דרך סיפור קורות משפחתו. ביצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך", הוא בחר לא לשפוט את הוריו. ביד אמן הוא בחר להמיר את המרמור בחמלה, ואת הכעס בגעגועים. גם גליה בוודאי קראה את הקטע המרגש בו אביו של עוז מבקש ממנו סליחה, רגע לפני שהוא עוזב את ביתו בירושלים ועובר לקיבוץ. היא כבר לעולם לא תזכה לסגירת מעגל כזאת. הגאולה שלה מתאפשרת רק בשיתוף ובכתיבה. את הכאב שלה היא לא יכלה להמיר בהומור, אז היא בחרה לשתף את הכאב, וגרמה לעוד צער, ועוד עצב - למשפחה ממנה התנתקה.
בהרצאתו האחרונה, בהתייחסו לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסביר עמוס עוז שפצע לא מרפאים עם מקל. הבחירה של גליה לחשוף את הפצעים שלה בפומבי ולחטט בהם עם מקל ספרותי גרמה להרבה כאב למשפחתה - לאמה, לאחותה, לאחיה. חלק מהבחירות הספרותיות של גליה היו לא הוגנות, בלשון המעטה. היא מתייחסת לאמה כאישה מוכה, דבר אותו נילי עוז ושאר בני המשפחה מכחישים מכל וכל. הטענה "זו האמת שלה", כפי שהוזכר בפתיח, היא מבוא לגרוטסקה. פליטי ריאליטי יכולים להתהדר בכך שהם נאמנים ל"אמת שלהם", אך אדם בעל רגישות עמוקה כמו גליה עוז לא יכול לקבוע לאדם אחר אם הוא סובל מטראומה. אי אפשר להצמיד למישהי את הכינוי "אישה מוכה" מאחורי גבה, וללא הסכמתה.
ספק אם גליה עוז, שספריה זוכים להצלחה (לאחרונה עובדו ספרי "שקשוקה" שלה לסדרת טלוויזיה בכאן 11) רצתה את סוג הפרסום הזה. קשה להאמין שהיא רצתה בסערה שממשיכה ללוות את הספר גם שנה אחרי שיצא לאור, ומאידך, בתור מישהי שמכירה כל כך טוב את אחיה ואחותה, קשה להאמין שמשהו מזה אמור להפתיע אותה.
הדרמה הזאת, הכל כך אישית ופרטית, הגיעה ל"עובדה" בלי הרבה פרטים חדשים. מחלקת הפרומו המוצלחת כל כך (בלי טיפה של ציניות) של קשת 12 שכנעה אותנו במשך שבוע שהתכנית עומדת לחשוף סוד אפל מעברו של עמוס עוז. הציפייה הייתה לכך של הפחות נגלה ש"מיכאל שלי" הוא בעצם שיר עם באסקי. במקום, נחשפו קשקושים שכתב כהערות שוליים על ספר העיון "הורים מרעילים" של ד"ר סוזן פורווארד. הספר שעוסק בזיהוי תופעת ההורות הרעילה ומציע דרכים להתמודד עמה, נגע כנראה בנקודה רגישה אצל עוז. בכתב ידו הוא "מתעמת" עם גליה בין פסקאות הספר, ומאשים אותה בכך שהפסיכיאטרית המפורסמת שטפה את מוחה. אם כבר, הקטעים "החדשים" רק מוסיפים לטענות של גליה על התעללות רגשית מתמשכת. כעת, באמצעות "עובדה", אביה ממשיך לעשות לה גזלייטינג מעבר לקבר.
בתפקידה כשופטת, בוחרת אילנה דיין שלא לפסוק לטובת אף אחד מהצדדים. כביכול, זה מה שמצופה ממנה כצד אובייקטיבי, והרי ממילא הכל זה עניין של הצגת חוויות אישיות. גליה זוכרת את אביה כמפלצת, דניאל ופניה זוכרים את אביהם כמלאך. אלא שתכנית שנקראת "עובדה" הייתה יכולה לעשות סוף לסיפור העגום הזה בעזרת הצגת העובדות היבשות. והרי כל הצדדים לא מכחישים את הטענות המרכזיות: גליה עוז מתארת בספרה בדיוק שני מקרי אלימות פיזיים שספגה מאביה - בפעם אחת הכה אותה וגרר אותה אל מחוץ לביתו, בפעם השנייה שפך עליה קנקן קפה קר. אחותה פניה מאשרת ששני המקרים התרחשו. למעשה, גם עמוס עוז התייחס למקרים האלה עוד בחייו. "האמת" נמצאת על השולחן, ואין עליה חולק. איך אמר פעם איש חכם? "כל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר". נותרת השאלה האם בעקבות שני מקרים אפשר לקבוע על אדם שהוא אבא מתעלל, סדיסט, מתעלל סדרתי ועוד שאר טייטלים קשים? האם זה מצדיק ספר ועוד ספר תגובה? האם זה נושא שמחזיק תכנית שלמה בתכנית התחקירים הכי טובה בתולדות ישראל?
אילנה דיין בחרה שלא לענות על השאלות האלה, לא בגלל שאין לה את התשובות - אלא כי ממילא היא לא ביקשה לפתור את הבעיות של משפחת עוז. דיין יודעת שיותר מכל שערורייה משפטית, שחיתות פוליטית או פרשייה ביטחונית חמורה - אין סיפור יותר מרתק מסכסוך משפחתי טוב. בריאיון לגילי איזיקוביץ ב"הארץ", סיפרה הילה בלום, כלת פרס ספיר הטרייה, כי "אין בעולם דבר מעניין ותעלומתי יותר ממשפחות. משפחות הן סיפורי מתח מרתקים. המתח השגור, היומיומי, הדרמות הכי קטנות — אלו בשבילי הספרים הכי מעניינים כקוראת". דיין, משוררת טלוויזיונית, יודעת את זה. לכולנו יש משפחה, לכולנו יש זכרונות מתעתעים מהילדות, לכולנו יש עצב והעמדות פנים של געגועים וגיחוך ועליבות וחשיבות ופחדים חנוקים והכנעה וייאוש. בסופו של דבר, עמוס עוז הוא רק המקל, איתו אנחנו מחטטים בפצעים של עצמנו.