השף ישראל אהרוני הסתובב בין שורות הסלבס המבשלים של "מאסטר שף VIP", והמליץ לחובבנים להרגיע עם התבלינים. תמיד אפשר להוסיף אחר כך, אם חסר, הוא הסביר. משהו בדמותו הצבעונית של אהרוני גורמת למשפטים כאלה להישמע כמו משל חכם לחיים, אבל הם לא, סתם טיפים של בשלן עם הרבה ניסיון, בלשון המעטה.
כשהגיע אהרוני לסיר של חבר הכנסת דודי אמסלם (בזמן צילומי התוכנית, שר מכהן בממשלה) הוא הבין שזה מאוחר מדי. השף המנוסה טען שהוא יכול להריח את החריפות עולה מהסיר. אמסלם חייך, כמו חתול צ'שייר מ"אליס בארץ הפלאות". אהרוני ביקש רשות לטעום מהרוטב. לפי המוזיקה הדרמטית ברקע, זו הייתה בחירה אמיצה. לפי כמויות הפלפלים המרוטשים בעמדה שלו, זו הייתה החלטה כמעט משוגעת. אמסלם הביט אליו כאילו רוצה לומר לו: "אין לך ברירה, כולנו משוגעים כאן". אהרוני, כמתבקש מחוקי הפורמט, הביט בו ברכות ושאל בלי מילים כיצד הוא יודע שהוא משוגע, ונבחר הציבור המפורסם ענה לו בטלפתיה: "אם לא היית משוגע, לא היית כאן איתנו". אהרוני הרים את הכפית אל פיו, טעם, ופלט בהפתעה מלאת עונג: "זה ממש מתוק!". החיוך של אמסלם - למרות שזה נראה בלתי אפשרי - גדל עוד יותר. "כן, הוספתי סוכר", הגניב סוד שר המתיקות של ישראל.
זה לא נכתב בציניות. אם מקלפים מאמסלם את העסקנות, הפוליטיקה, הסחטנות, הגזענות, האלימות המילולית וההסתה נגד מערכות הצדק של המדינה בשם הנאמנות לנאשם בפלילים - דודי אמסלם באמת נראה מותק של בחור. כמו הרוטב שלו, הוא סתם נראה חריף. זה רק מריח ככה. סיפור ההתאלמנות שלו, והעובדה שגידל את ילדיו לבד, נוגעים ללב. זו לא רק האהבה שהוא מראה לילדיו דרך הבישול ועבודות הבית, אלא גם הענווה בדרך שהוא מספר את זה. שר בממשלה, עמד בצמתים דמוקרטיים חשובים, נלחם על שלטון המדינה - ומדבר על כביסה וניקיונות בלי טיפה של פחיתות כבוד. אדם שלא מתרגש מהווידוי הזה, שלא מסוגל לראות מילימטר מעל הפוזיציה הפוליטית שלו, צריך לבדוק בדחיפות את הדופק שלו.
אמסלם היה הראשון לתת את המנה שלו לשופטים, ומהתגובות שלהם היה קשה להאמין שמישהו ינצח אותו. בהמשך התברר כי כל הסלבס זכו לשבחים מוגזמים על המנות שלהם, אבל אמסלם הוא היחיד שקיבל מהשופטים ציון לשבח על העשייה עצמה. "זו מנה שמעידה על רוחב לב", מפליג חיים כהן במחמאות. החיוך של אמסלם נראה כמו הסיבה המקורית שלשמה עברנו לשידור טלוויזיוני במסך רחב. בסוף הוא באמת זכה בפרס שכולו פרסומת (על השערורייה של נבחר ציבור שמשתתף בריאליטי ממוסחר הרחיב אתמול נדב מנוחין), ותרם אותו לעמותת שלוה הירושלמית, הפועלת לסייע לאנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם. מעז יצא מתוק, מחריף יצאה צדקה.
חיים כהן לא טעה לגבי רוחב לבו של אמסלם. יש משהו מהפנט בסיפורים של אמסלם על פתיחות השולחן המסורתיות בביתו בסופי שבוע. גם העובדה שהדבר הראשון שעשה כשהגיע לשולחן השופטים הוא להזמין את כולם לארוחה אצלו מעידה עליו משהו. זה לא נטוורקינג, זו האישיות שלו. לבבית, פתוחה, חמה. אדם שמעמיד בכל יום שישי שמונה סירים למשפחה שלו לא יכול להיות אדם קר. אדם ששופך כמעט שני בקבוקי שמן לציר, מעיד על עצמו יותר מאלף דיפלומות ממוסגרות על הקיר. קשה שלא להישבות בקסמו של אמסלם, הוא אדם כובש ומתוק, למרות שמדובר בגזען.
בריאיון לקידום התוכנית במאקו, אתר הזכיינית המשדרת, אמסלם יכול היה לזרום על הדימוי החביב שהוצג מול מיכל אנסקי ואייל שני, אך במקום הוא החליט לדבר על "אשכנזים הארד קור", שלטענתו "באים מבית גידול" של גזענות. המראיינת נוה דרומי ניסתה להציב בפניו מראה בצורה מתוחכמת, אבל הוא לא חזר בו מההצהרה הזאת. הוא גם לא הבהיר מי נחשב בעיניו "אשכנזי הארד קור" ומי סתם "אשכנזי לייט". הוא לא טיפש, הוא מבין את האירוניה בלהאשים אחרים בגזענות, בזמן שהוא בעצמו מסמן תכונות אופי בקבוצות שלמות באוכלוסייה, ונותן בהן סימנים על סמך ארץ המוצא של הסבים והסבתות שלהן. קשה להאמין שאדם כל כך מתוק, עם לב כל כך רחב, יכול להיות גם כל כך מעורר מדון, שנאה והסתה.
שקרים באים בקלות לאמסלם דוד. ביום רביעי האחרון עלה לדוכן הכנסת ותקף את שר האוצר על יוקר המחיה וסיפר ששישיית בקבוקי קולה עולה 70 שקל. ובכן, בהחלט הייתה עליית מחירים, וזה בהחלט נושא מעצבן. וכן, אפשר להתווכח אם משקאות ממותקים הם מוצרי יסוד - אבל בכל מקרה, בדיקה זריזה בגוגל מעלה שברמי לוי מוכרים שישיית קולה ב-46 שקלים. בשופרסל תוכלו למצוא שישיית פפסי ב-21 שקלים. אלא שחוסר הההתמצאות במחירים (של אדם שמעיד על עצמו שעושה קניות בעצמו) זה לא הדבר החשוב, ברור שהוא ישקר, הוא פוליטיקאי. הוא לא יותר שקרן מבנט, לא יותר שקרן מלפיד. אלא שיש משהו מדהים במיוחד בהטלת כל האשמה ביוקר המחיה על הממשלה הנוכחית, תוך כדי התעלמות מהגרעון האסטרונומי שהשאיר יחד עם חבריו בליכוד אחרי 12 שנות שלטון. שלא לדבר על הבזבוז המטורף של ארבע מערכות בחירות מיותרות בתוך פחות משנתיים.
תזכורת: ב-4 בנובמבר 2020, בשיאו של המשבר הכלכלי הקשה בתולדות המדינה, בזמן שבעלי העסקים קורסים ומשוועים לעזרה מהמדינה, עלה אמסלם לדוכן הנואמים במליאה ובחר לדאוג לכיס של אזרח אחד בלבד - על חשבון כל השאר. המטרה: לדאוג לכך שראש הממשלה דאז, הנאשם בפלילים בנימין נתניהו, לא ישלם מסים על הוצאות ביתו הפרטי בקיסריה. לטענתו של אמסלם, נתניהו צריך היה להיות מוחרג מתשלום מסים, בגלל שהוא "מרוויח פחות ממלצר". הוא אמר את זה בשיא הרצינות, ביום השנה ה-25 לרצח של ראש הממשלה יצחק רבין. כמה סמלי. שכרו של נתניהו עמד אז על 56 אלף שקלים ברוטו וכל הוצאותיו וחלק נכבד מהוצאות משפחתו מומנו על ידי המדינה. כמה חוצפה צריך בשביל לטעון שהוא מרוויח פחות ממלצר. כמה צביעות צריך בשביל להגיע שנה וקצת אחרי, ולבקר את הממשלה שצריכה להתמודד עם הנזק שההתנהלות הזאת יצרה.
אלא שהלב בשלו. הנפש לא מצליחה שלא להתרגש מסיפוריו הכנים של אמסלם, שמתחבר עם שאר הסלבס בתוכנית כאילו הגיע לקייטנת גיבוש. מכל המנות המגרות שהוגשו בתוכנית, הדבר היחיד שבאמת עשה עליי רושם דרך המסך היה רגע המפגש בין הלחמניה הביתית לרוטב האדום כל כך במגש של אמסלם. הביס היחיד שהייתי רוצה לטעום. לרגע חלמתי על הזמנה לארוחה, אבל אז לרגע חששתי שמא האיש המקסים על המסך יטעה ויחשוב שאני מגיע מבית הגידול הלא נכון?
אלא שיותר מטעמים, נראה שאפשר ללמוד מההשתתפות של אמסלם בתוכנית איזה משהו קטן על מורכבות האדם. על איך אפשר להיות אדם נעים ומקסים, וגם להיות גזען ומסית. כמו שאפשר להיות האבא הכי טוב בעולם, גם אם מדי פעם אתה מאבד את העשתונות וצורח על הילדים שלך. כמו שאפשר לדבר על האהבה לטעמים מהצומח, ורגע אחרי זה לטעום מוח של פרה.
השתתפות של חבר כנסת, ובטח של שר, בתוכנית ריאליטי מסחרית היא תועבה מוסרית - ובכל זאת, לרגע אחד, אפשר היה לחלום על עתיד בישראל בו נוכל לשים בצד את המחלוקות ולחזור להיות אחים. כאלה שמתווכחים על הכל, לא מסכימים על כלום, רבים על עקרונות, אבל בסוף יושבים יחד אצל אמא בשישי ונרגעים עם איזו פיסת פחמימה טובה ביד. גם וויסקי טוב לא יזיק. אולי, אם אפשר, אם לא קשה, גם להפסיק לדבר על "בתי גידול" של אנשים שאתה צריך להמשיך לחיות איתם במדינה יחד.